אמרי בינה חושן משפט קמ

ותדע דשבועה זו חמורה מן הראשונה דע"י שבועה הראשונה לא מפסל לעדות ולא נעשה חשוד לפי דבשעה שנשבע בקושטא משתבע ואינו חשוד לדעת ר"ח ורש"י אלא בשבועה שבשעה שנשבע נשבע לשקר. ויש להבין בדבריו הא לענין פסול דאורייתא אף אם נאמר דלקושטא לא ס"ל סברא הזאת דיצרו תקפו ומפסל כשעבר אח"כ על השבועה היינו אם עבר ועשה מעשה דבעינן רשע בלאו שיש בו מעשה ולא מפסל לעדות רק מדרבנן ובשבועתו של השתא אם יוצא שקר מפיו יופסל מדאורייתא ולמה תלי הרשב"א הוכחה הזאת דוקא לשיטת דלא מפסל בשבועה דלשעבר אלא נראה דרשב"א סובר דאם נאמר דאף כשעבר על שבועה דבשעה שנשבע בקושט' משתבע מפסל לעדות לית לן נ"מ בשבועתו עכשיו דאם טוען שקר כבר מיפסל ועבר על שבועתו בקום ועשה דעקימת שפתיו מה שטוען שקר בפרט בפני ב"ד הוי כמעשה. ולא נתוסף פסול ע"י שבועתו של של השתא מה שאין כן לדברי הפוסקים דלא מיפסל בעבר על שבוע' דלהבא מטעם דיצרו תקפו ובקושטא משתבע אז אף בעבר אחר כך בלאו שיש בו מעשה לא מפסל רק אם שקר בשבועתו בשעה שנשבע ועיין מל"מ (פי"ב) מעדות שהקשה על הריב"ש דסובר דלענין פסול לעדות היכא דעבר אח"כ על השבועה בלאו שיש בו מעשה כ"ע מודים דמפסל אף בשבועות ביטוי דלהבא. וכתב דמדברי הרשב"א בתשובה הלזו מבואר דסובר כמו דסברו להכשיר שלא להיות חשוד על שבועה דלשעבר כשעבר על שבועה דלהבא כ"כ לא מפסל לעדות. ובס' שע"מ כתוב דאינו ראיה דכאן הוי לאו שאין בו מעשה אם טוען שקר דעקימת שפתיו לא הוי מעשה. ולמ"ש דברי המל"מ נכונים דאם תימא דלענין להיות פסול לעדות לכ"ע מפסל כשעבר על קום ועשה א"כ אם עבר על שב ואל תעשה או בלאו שאין בו מעשה עכ"פ מפסל מדרבנן ולכ"ע נמי נ"מ בין שבוע' שכבר נשבע שיטעון אמת לשבועה דהשתא דאף הסוברים דנעשה חשוד לא יהיה פסול דאורייתא אם נאמר דעקימת שפתיו ל"ה כעבר במעשה וגם לא מיפסל אלא מדרבנן וע"י שבועה דלהשתא יהיה מפסל מדאורייתא א"ו דרשב"א סובר דלהסוברים דנעשה חשוד ע"י שבועה דלהבא ממילא מיפסל ג"כ במה שטען שקר ולהסוברים דלא נעשה חשוד בשבועה דלהבא אז אף בעבר בקום ועשה לא מפסל. וזה פשוט

ונחזור לדברינו דעכ"פ לא מצינו מבואר ברשע דחמס בעבר בלאו שאין בו מעשה דיהיה פסול מדאורייתא ובמהרי"ק וברשב"א כמעט מבואר להיפך. אולם יש להבין בדברי תוס' סנהדרין (דף כ"ד ע"ב) ד"ה ואלו דכתבו דלא חשיב במתניתן רק פסולי דרבנן מדלא קתני גזלנין וסוחרי שביעית איירי בזה"ז דאינו אסור אלא מדרבנן ואפילו בשביעית דאורייתא לא חשיב ליה איסור דממציאין מעות לעניים עיי"ש ולמה צריך להו לזה הא אפילו איירי בשביעי' דאורייתא וחשיב ליה איסור מ"מ אינו עובר כ"א בעשה לאכלה ולא לסחורה דלא מצינו עבירות לאו בסוחר בפירות שביעית וממילא לאו בכלל רשע דקרא הוא ואף דהוי כמו חמס הואיל דעושה איסור בשביל חימוד ממון ומה"ט פסול אף בשביעית בזה"ז ואף דבעביר' דרבנן בעינן שיעבור משום חימוד ממון וע"כ דזה חשוב עבירה שיש בו חמס ומה"ט לולא דלא חשיב להו איסורא בשביל דממציאין להם לעניים היה פסול מדאורייתא הרי דבעבירה דחמס ל"ב שיעבור דוקא בלאו שיש בו מעשה ולאו שאין בו מעשה לא גרע מעובר על עשה. וברמ"ה שם פירש להדיא דמלוה בריבית מדאורייתא. פסול דעבר על לאו הוי ליה רשע דילפינן מחייבי מלקות דקרינהו רחמנא רשעים דכתיב והיה אם בין הכות הרשע והתם בחייבי לאוין קאי דסמיך ליה לא תחסום ורשע פסול לעדות דכתיב אל אשת ידך. וסוחרי שביעית הואיל ומשום חימוד ממון מעבירין עד"ת הו"ל רשע דחמס והיינו טעמא דערבינהו לפסולי דאורייתא בדרבנן ותנינהו בחדא משום דדמו להדדי דקא עבדי איסורא משום ממון עיי"ש הרי מבואר דסובר דדוקא רשע דחייבי לאוין פסול מן התורה וסוחרי שביעית דליכא פסול רק מדרבנן בלא טעמא דמורי התירא כמו"ש תוספות ומזה נראה לכאורה דדעת תוס' דל"ב לגבי חמס דוקא שיעבור על לאו ולא כמו שכתב התומים

וכן הר"ן בחידושיו שם הוכיח דכולה מתניתין איירי בפסולי דרבנן וכ' וסוחרי שביעית בשביעית בזה"ז דרבנן משמע ג"כ מדבריו דסובר בעבירה דאורייתא בחימוד ממון אף דל"ה לאו מ"מ מיפסל מטעם חמס ודוחק לומר דמשום ה"ט מוקי בשביעי' בזה"ז משום אחת מראיותיו היא דמתניתין איירי בפסולי דרבנן ממה דאמרינן בגמרא עלה דמתניתין וכולן צריכין הכרזה ע"כ פסולין דרבנן נינהו ואם לא איירי בשביעית בזה"ז רק בשביעית האסור מה"ת סובר הר"ן כיון דהעבירה הוא דאורייתא אף דהפסול הוא מדרבנן לא בעי הכרזה וכמו"ש המרי"ט זה דוחק דהבאים אחריו חולקים על המרי"ט בזה. וכן יש קצת להוכיח מדברי תוס' דכתבו אף בשביעית דאורייתא ל"ה רק פסול דרבנן מטעם דלא חשיב לי' איסור ואפ"ה קאמר בש"ס וכולן צריכין הכרזה וכן בריבית הקצוצה כתבו דלא משמע ליה איסור ואעפי"כ צריך הכרזה ומה"ת נאמר דהר"ן יהיה חולק ע"ז וכן מבואר בחידושי ר"ן שם להדיא להוכיח דמלוה בריבית קצוצה פסול מדאורייתא מהא דבר בינתוס דמקשינן והא אמר רבא לוה ברבית פסול והו"ל רשע ואי ל"ה רק פסול דרבנן הא לא הכריזו עליו וכשר לעדות א"ו דפסול מה"ת הרי אף בעבירה דאורייתא אי לא מיפסל רק מדרבנן בעי הכרזה א"ו דסובר דאם איירי בשביעית דאורייתא היו פסולין מדאוריית' אף דלא עברו על לאו מ"מ חשוב כמו רשע דחמס ועוד דכבר הכרח המל"מ (פ"ד) ממלוה דאף לדעת מהרי"ט הנז' דבעבירה דאורייתא והפסול דרבנן דל"ב הכרזה מ"מ מודה היכא דמן הדין מפסיל בעבירה לאינשי בעי הכרזה עיי"ש וא"כ אינו ראי' מתוס' נגד מהרי"ט וממילא ע"כ גם הר"ן דכתב דאיירי בשביעי' בזה"ז מבואר דבעבירה דאורייתא שיש בו חימוד ממון מפסיל מדאוריית' אף בא"ב מלקות רק עשה בלבד. ואפשר דדעת מהרי"ק דזה הוי ג"כ כמו לוקח ממון שאינו שלו דכיון דאסור לעשות בו סחורה הוי כלוקח שאינו שלו והוי כמו רשע דחמס מה שאין כן היכא דעובר בלאו שאין בו מעשה אף דהוי בממון מ"מ כיון שאינו לוקח ממש שאינו שלו ל"ה רשע דחמס ועדיין צ"ע

סי' לג ועובר על שבועות עדות דאין בו מלקות הואיל וחייבו הכתוב קרבן א"כ קיל שבועה זו וגם אינו עובר בשעת שבועה שמשביעו התובע דבידו לילך ולהעיד רק אחר כך עבר בשב ואל תעשה אם מיפסל מדאורייתא יש להסתפק כיון דאין בו מלקות. וראיתי בתומים (סי' צ"ב צ"ב סק"ג) שכתב דדוחק לומר דקרבן במקום מלקות דרמב"ם כללא יהיב בא"ב מלקות דלא מקרי רשע וכתב כיון דע"י שכובשין עדותן מפסידין ממון אף זה בכלל רשע דחמס דמפסידין לחבירו ממון עי"ש. ולמה שנתבאר דאף במקום הפסד ממון כ"ז שאינו לוקח ממון שאינו שלו ל"ח רשע דחמס מכ"ש בכובש עדותו דאינו עושה כלום ואין בו חיוב רק מצד גמילות חסד להעיד והוי כמונע להשיב אבידה וכמו"ש הרמב"ן בדיני דגרמי דאף גרמא ל"ה ובודאי אין זה בכלל רשע דחמס. ועוד אם נימא דזה הוי בכלל רע לבריות מה פריך הש"ס לרבא מהא דקתני אחד שבועת שוא ואחד שבועת ממון ומשני לא אידי ואידי ש"מ ומ"ש שבועות דעלמ' ולמה צריך לומר שבועות דעלמא הא שבועות ממון ושבועו' העדות בכלל רשע דחמס הוא א"ו דשבועות העדות לא חשיב רשע דחמס ולכך צריך לומר שבועות דעלמא. ועיי"ש ברמ"ה הפירוש שבועות דעלמא כגון שבועות מוב"מ וע"א ושומרין ולא פרט ג"כ שבועות העדות משמע דלרבא באמת לא מיפסל דל"ה רשע דחמס

אך י"ל דהא בלא"ה צריך לדקדק למה קאמר בש"ס ומאי שבועו' שבועות דעלמא. הא גם לרבא דבעינן רשע דחמס מ"מ מודה באוכל נבילות לתיאבון דמיפסל מטעם כיון דכפין ואכל איסור' ה"נ כפין ושקיל זוזי ומסהיד בשיקרא א"כ מודה רבא אם נשבע שלא אכל היום ואכל מיפסל אף לרבא מטעם הנ"ל א"כ למה מתרץ לא אידי ואידי שבועות ממון נימא דרק שבועת שוא אינו. בכלל זה אבל שאר שבועות הן של ממון והן של איסור בעושה לתיאבון בכלל מועלי שבועות הן ומיפסלי. וצריך לומר דבאמת כך דעת התרצן אידי ואידי שבועות ממון היינו או כפירות דברים הנוגעי' לממון או שבועות ביטוי בעובר לתיאבון וקאמר ומאי שבועות דעלמא היינו הן ממון הן איסור אם עושה בשביל הנאות ממון מיפסל. וא"כ י"ל דעובר על שבועות עדות ג"כ בכלל שבועו' ממון והוי כרשע דחמס

ולכאורה נ"מ בין הנך תרי טעמים שכתב התומים אם בא על שפחה חרופה דליתא בכלל עריות ואין בו לא כרת ולא מלקות ואף לאו אין בו רק התורה חייבו בקרבן אם בכלל רשע הוא אם נאמר דקרבן במקום מלקות י"ל דמפסל אבל אם נאמ' דקרבן אינו במקום מלקות ובשבועות עדות הטעם משום דהוי רשע דחמס דמפסיד לחבירו ממון א"כ בא על שפחה חרופה לא מפסל מדאורייתא דלאו בכלל רשע הוא. ועיין סמ"ע (ס"ק ד') משם המרדכי בועלי ארוסה בלא כתובה פסולין מדרבנן. ויש להעיר הא בועלי ארוסה בלא כתובה והיא כלה בלא ברכה ל"ה כ"א איסור דרבנן וכבר כתב הרמ"א דעת י"א דבעינן שעבר משום חימוד ממון. ויקשה אמאי מיפסל בועלי ארוסה בלא כתובה וכבר כתבו תוס' סנהדרין (דף ט') ור"ן בחידושיו סנהדרין (דף כ"ו) דלרבא בא על העריות ל"ה כרשע דחמס רק הואיל דרשע מעבירה חמורה הוא שהוא מחייבי כריתות ומיתות ב"ד ודינו שיהיה פסול לעדות עיי"ש א"כ זה א"ש בשאר עריות אבל בבא על ארוסה בלא כתובה