אמרי בינה חושן משפט קלב

מדברי הריב"ש (סי' קנ"ה) א"כ למה הבע"ד והעד א' יכולין להכחישו לגבי ממון כיון דהראשון העיד בדבר דיכול לגלות לאלתר יש לומ' דכמו כן הוא לגבי השני הוי ג"כ כמעיד במלתא דיכול להתגלות לאלתר דאם יכריחו הב"ד לברר יהיה נתפס כשקרן ודאי בקושטא קא מסהיד ואוקי עד לגבי עד רק באיסורין מחמרינן שלא לסמוך על החזקה במקום דנוכל לברר אמנם אם אמר בא ואראך אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כמבואר בטו"ז יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ה') וראיתי למי שהשיג על הטו"ז דאם שיהיה צריך לילך ולברר פשיטא דבמקום דאיכא לברורי צריך לברר לכך מפרש שהכל תלוי בשעת אמירת העד אם אז יכול לברר נאמן אף בשעה שאחר מכחישו כבר אינו יכול לברר אמרינן דמסתמא העיד האמת ואינו כדאי לחלוק בזה על הטו"ז דכיון דיש חזקת היתר ואין עד אחד נאמן לאסור נגד חזקה היה ס"ד דא"צ לברר וא"ד לכ"מ דיש ספק לפנינו ורוצה להוציא מחזקה וכמבואר במג"א (סי' תל"ז ס"ק ד') וכבר כתב בכנה"ג יו"ד (סי' קכ"ז) בהא דתמה הש"ך שם על הרמ"א למה כ' משם י"א הא תלמוד ערוך הוא לגבי בעל מום וכ' כיון דאין ללמוד דבר זה אלא מתירוצו של אביי דלתירוצו של רבא אין ללמוד דבר זה הוצרך לומר דאין רבא חולק ע"ז ובאמת בלא"ה יש לומר דגבי בעל מום לעולם הוי מלתא דעבידא לאגלוי' משא"כ באומר בא ואראך גוי מנסך יינך הי' מקום לומר דא"צ לברר כיון דאף אם לא ימצא כדבריו לא יתפס לשקרן דיאמר דכבר הלך לדרכו ובכ"ז סברו תוס' דצריך לברר וראיתי שכן כתוב בס' שבת ציון דיש לחלק בין בעל מום דהוי לעולם מלתא דעבידא לגלוי' לדינא דתוס' ומ"מ דעת תוס' דעכ"פ כשיכול לברר בקל חייב לברר. וא"כ ודאי זה אתי שפיר רק לגבי איסור חששו לזה אבל לגבי ממון באופן דאין לברר אחר כך ול"ה כמילת' דעבידא לגלוי' דלא יתפס לשקרן ודאי א"צ לחוש ולברר אלא אף במקום דנוכל גם אחר כך לברר והוי כמלתא דעבידא לגלוי' לאלתר מ"מ כשיש עד המכחישו שוב אמרינן גם לגבי עד זה הואיל דהוי עבידא לגלוי' לא משקר ואוקי עד לגבי עד וא"ח אף לברר

ויש לחקור אם עד אחד מעיד על ראובן שחייב לשמעון ממון וראובן א"י ולא הוי ליה למידע דפטור אם העד מהימן לגבי ראובן כבי תרי אם חייב ראובן לשלם עכ"פ בדיני שמים כמו במעי' על אשתו שזינתה דחייב להוציאה כמבואר קידושין (דף ס"ו) ורמב"ם (פכ"ד) מאישות והל' סוטה וש"ע אה"ע (סי' קט"ו) או דלמא דוקא לענין איסור מחמירינן אבל לא לענין ממון ולמה שכתב בס' תומת ישרים (סי' ע') דהך סברא דמהימן כבי תרי הוא רק מדרבנן יש לומר דרק לענין איסור אף דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ החמירו במהימן ליה כבי תרי לחייבו להוציאה מדרבנן אבל לא נוכל ללמוד מזה לענין ממון וראיתי לאאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני כתובה (סי' ג') שהביא דברי תומת ישרים אלה וכתב ועיין רשב"א קידושין (ס"ו) דכתב נמי הא דמחמרינן במהימן כבי תרי הוא רק מדרבנן ואני לא מצאתי כזאת ברשב"א שם אפס לאביי שם דסובר באשתו זינתה בעד א' דנאמן כ' הרשב"א בחד תירוץ אף דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ מדרבנן נאמן אבל לרבא דאמר אינו נאמן והא דאמר שמואל להסמיא אי מהימן לך זיל אפיק סבר דקאמר ליה אי מהימן לך כבי תרי יש לומר באמת דאף מדאורייתא חייב לצאת ידי שמים אם מהימן ליה כבי תרי רק לב"ד לא נמסר הדבר דלא יקום עד א' כתיב אבל לעצמו צריך לחוש וממילא גם לענין ממון בכה"ג אף דשניהם אינם יודעים אם עד א' מהימן ע"ז כבי תרי מעיד לחייבו חייב לצאת ידי שמים לשלם

אך יש קצת ראיה דסברת מהימן כבי תרי ליתא רק מדרבנן וממילא לא נוכל למילף ממון מאיסור דהיכא דמצינו מצינו מהא דמס' גיטין (דף נ"ד ע"ב) מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו א"ר יצחק בר ביסנא כהן גדול ביוה"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם כו' אלא לאו משום דמהימן ועיי"ש בתוס' דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פגול בכל ארבע עבודות ואם נאמר דמהימן כבי תרי הוא מה"ת א"כ משכחת פגול דבל"ס כהן גדול מהימן לגבי ישראל כבי תרי א"ו דהוכחתו הוא דהתורה האמינתו ומן התורה לא נוכל לומר דמטעם דמהימן כבי תרי הוי פגול. אולם בש"ג מס' סנהדרין (פרק ז"ב) כ' משם הראב"ד בנידון צוואה שהיה בעדים הקרובים ליורשים והיה שם עד א' כשר שלא הזמינו לעד וכתב דהמכחיש יכול לומר אינו מאמין עד א' והרוצה באותה חלוקה שמעידה אותו העד יכול להחרים סתם על מי שמאמין שלא יכפור ואם הודה שמאמין תתקיים החלוקה עפ"י העד עכ"ל הרי מבואר דאף להחרים סתם יכול ע"ז אם מאמין לדברי העד ומסתמא הכוונה אם מאמינו היינו דמהימן עליו כבי תרי שלא ישקר ואף דבפרק א' שם כתב דל"ה מנהג הב"ד להאמין כבי תרי לאפקועי ממון הבעלים היינו שהב"ד אינם מאמינים לשליח ב"ד כבי תרי אבל אם הבע"ד מאמינו כדבי תרי חייב בדיני שמים לשלם הרי נראה דדעת ראב"ד דמהני אף לענין ממון מהימן כבי תרי ולדבריו נראה דהוא סברה מדאורייתא. וכן יש להוכיח מדבריו ברמב"ם (רפ"ד) מק"פ השוחט הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן שלא לשמו שחטתיו אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני והשיג ראב"ד שם אין כאן שבח שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים ומדלא השיגו על ריש דבריו דקאמר אם היה נאמן סומכין ע"ד וחייב להביא וכיצד יקריב פסחו נדבה על תנאי שלמים אם נאמר דסבר' מהימן כבי תרי ליתא מדאורייתא אלא ודאי נראה דסברת כבי תרי דמהימן דחייב לצאת ידי שמים לחוש הוא מן התורה וממילא מהני כמו כן וחייב ממון בדיני שמים. והך דגיטין צריך לדחוק

וראיתי בתשובת גנת ורדים חח"מ (כלל ח' סי' י"ב) כתב שם תוך התשובה וז"ל ואגב אורחין אית לאסתפוקי היכא שמעיד עד א' על א"א שזנתה דקיי"ל דהיכא דמהימן לבעל שצריך להוציאה אם מת בעלה קודם שיגרשנה מהו שתהיה מותרת אשה זו לכהונה וצ"ע עכ"ל. ולא אדע מקום הספק אף אם נאמר דמה"ת הוא חייב להוציאה כיון דמהימן ליה כבי תרי אבל. לאוסרה לכהונה ודאי לא נאסרה על פי עד א' דרק לגבי נפשו צריך לחוש אבל לגבי כל העולם לא נשאר רק עד א' וכללא הוא דאין דבר שבערו' פחות משנים ואף אם העד הוא איש מהימן ולאסרה לכהונה הוי כדבר שבערוה דאין עד א' נאמן ועיין מ"ש בספרי ח"ר דיני שחיטה (סי' ד') להשיב ע"ד השב שמעתתא (ש"ו פט"ו) דכ' בדעת רמב"ם דהמעיד על האשה שהיא זונה לפוסלה לכהונה דל"ה דבר שבערוה והוכחתי שם שלא כדבריו. וממילא אף דהוחזקה לזונה ע"י העד כיון דבעלה מהימן ליה כבי תרי מ"מ לא הוחזקה לאוסרה לכהונה אם ימות קודם שמגרשה

סי' ל היכא דמעיד עד אחד בדבר שבידו לעשות כמו שאמר נאמן כמבואר סנהדרין (דף ל') אמר להן אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית ל"א כלום בשדה דבריו קיימין דמה לו לשקר אם רוצה נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו ויש לחקור אם בא אחר ומכחישו אם נאמן דהנה בבעל שאמר גרשתי את אשתי דמן הדין נאמן ג"כ כיון דהוי דבר שבידו לעשות נאמן אף בדבר שבערוה אם לא מטעם שכתב הרשב"ם ב"ב (דקל"ד) דכל המגרש יש לה קול לכך ל"ה רק ספק מגורשת וברמב"ם (פי"ב) מגירושין כתב הטעם שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גרשה והוא א"י כובד האיסור לכך אומרים לו אם אמת הדבר גרש אותה עתה בפנינו וברמ"ה ב"ב פ' י"נ כ' דריע מגו דאם איתא שגרשה תחוי גטה או תייתי עדי מסירה. וברשב"א קידושין (דף ס"ד) כתב מטעם דהוי מגו במקום חזקה והוי ספק מגורשת ועיין ב"ש אה"ע (סי' קנ"ז סק"ט) ובב"ש (סי' קנ"ב) כ' אם זינתה אחר שאמר הבנים ספק ממזרים וסובר דהוי ספק ממש לא לחומרא בלבד כדמשמע לשון דאמר רבא זיל חוש לה וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב א"נ וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת משמע ס' ממזרי' אולם אינו מוכח מדבריו דהא יש להוכיח להיפך מדכתב לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו משמע קצת דרק אם הוא בפנינו אבל אם אינו בפנינו י"ל דאם נשאת לא תצא וכן הבנים כשרים

וכן מבואר בדברי רמ"ה ב"ב שם שכתב ואע"ג דלא מהימן מיהו ה"מ למיפטרה דאי חזרה וקלקלה אחר כך לא מקטלה אבל לענין חליצה ויבום כ' הוא ואם מת חולצת ולא מתייבמת מ"ט אע"ג דאיכא להימניה לבעל משום מגו כיון דאפשר לה בחליצה אחמירו וה"מ היכא דאכתי לא אינסיבא אבל אי אינסיבא מקמי חליצה או ליתיה להיבם או איתי' ואינסיבא לכהן לא מפקינן לה מתותי גברא מספיקא וכ"ש הכא דאיכא להימוניה לבעל והא דקאמר רבא חוש לה מה"ט דמספיקא לא מפקינן יבמה לשוק והא דכתב כשנשאת לכהן דלא מפקינן הא אם גרשה ממנ"פ אסורה לכהן כוונתו להא דמבואר שם בההוא דאמר חזיא לכהנא רבא ופי' שהיה קדושי טעות שקדשה על תנאי ולא נתקיים וסובר אף דכל נאמנתו דהיה קדושי טעות הוא במגו דבידה לגרשה מ"מ מותרת אף לכהן כמו"ש הרמב"ן שם באומר יש לי בנים וע"ז כ' אף דצריכ' חליצה מ"מ אם נשאת לא תצא וממילא נראה מדבריו כשזינתה ל"ה הבנים ספק ממזרים. וכן קשה הא קיי"ל גט שכתב בכ"י כשר מה"ת רק מדרבנן פסול והטעם כמו"ש תוס' ריש גיטין משום דהוי