אמרי בינה חושן משפט קכט

בעלי דאינה נאמנת כיון שהוחזקה שקרנית בא עד א' והעיד שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו וע"ז כתב הר"א מזרחי ז"ל לחלק בין הא דאמרינן אם היא הוחזקה כ"י מי הוחזקו דהתם דוקא בב' עדים שהאמינה אותם התורה לכל דבר אין לנו לחשוד אותם לשקרנים מטעם דהיא הוחזקה אבל בעד המעיד שמת בעלה דאינו אלא עד אחד שהתורה לא האמינתו לכל עון ולכל חטאת אלא לענין שבועה בלבד משום דעד אחד עביד לשקר ולא סמכינן אלא בעדות אשה דהיא דייקא ומינסבא או דהוי מילתא דעבידא לגלויי והיכא דאיכא ריעותא כי האי דהוחזקה שקרנית לא סמכינן על העד שהביאה. וכן המרח"ש דן שם לענין קידושין שע"א העיד שפלוני היה עמו הואיל דהמקדש הוחזק שקרן ומבקש אחר עדי שקר והכל הוא במקום דמן הדין אין עד אחד נאמן רק או בצירוף דייקא דאשה או לחוש לחומרא במקדש בעד אחד אבל בדבר דעד אחד נאמן מן התורה כגון לחייבו להנתבע שבועה ודאי כמו דאמרינן לגבי שנים אם הוא הוחזק כ"י מי הוחזקו לחייבו ממון כן עד אחד מחייבו שבועה וזה פשוט וברור ויען הכנה"ג ז"ל העתיק הדברים בקיצור אמרתי לבאר הדברים שלא יהיה מכשול להמעיינים

סי' כט כתב הרמב"ם פ"ה מעדות אין חותכין דין מן הדינין עפ"י ע"א לא דיני ממונות ולא דיני נפשות שנאמר לא יקום עד אחד כו' ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה בב' מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערוף כמו שביארנו וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה ויש לדקדק מדברי הרמב"ם מדסתם וכ' בסוטה שלא תשתה ולא פירש דעד א' האומר נטמאה נאמן לאסור משמע דס"ל דנאמן אף להתיר כשמעיד שלא נטמאה באותו סתירה ועיין מ"ש בחלק הראשון דיני שחיטה סוף (סי' ה') הבאתי דברי הא"ר דמסתפק בזה ודברי הנו"ב דפשיטא ליה דהואיל דיש רגלים לדבר אין עד אחד נאמן לומר לא נטמאה ומדברי רשב"א בש"מ כתובות דמשמע דעד א' נאמן ומדברי ירושלמי (סוף פ"ו) דסוטה דמשמע דאינו נאמן ועיין תוס' מס' סוטה (דף כ"ח) ד"ה מה דהקשו וכי אצטריך קרא למיסר ספיקא וכתב דהכתוב אוסרה קודם שתיה כאלו הוא ודאי ועשה איכא משמע קצת כיון דהוא בכלל עשה ואינו כשאר ספיקות שוב אין עד א' נאמן. אך י"ל להיפך ממה דדחקו תוס' לומר נ"מ דאפילו אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה ולא כתבו בפשיטו' הנ"מ אף לב"ד של מטה דהכתוב אסרה כאלו הוא ודאי דאין ע"א נאמן להתירה ולומר דלא נטמאה סברו דבאמת נאמן אף דיש רגלים לדבר ויש לצדד לכאן ולכאן בדברי תוס' ובדברי הרמב"ם י"ל אף דסתם וכ' האמינה תורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מ"מ כיון שכתב כמו שביארנו ובהלכות סוטה אינו מבואר רק דהעד האומר נטמאה נאמן לאסור י"ל דסובר דלהתיר א"נ כיון דיש רגלים לדבר וכמו שהוכחתי שם מדברי הירושלמי

ויש להעיר למה כ' הרמב"ם דרק בב' מקומות האמינה תורה עד אחד הא נאמן עד אחד באיסורין לא מבעיא אם נאמר כמו"ש הש"ך יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ט"ז) דדעת הרמב"ם כשיטת האחרונים דנאמן לאסור אף נגד חזקה היכא דאינו מכחישו מדכ' בהלכות נזיר דבשותק או מסתפק לו מביא קרבן עפ"י עד אחד וע"כ דנאמן מה"ת א"כ למה כ' בב' מקומות האמינה תורה עד א' הא בכל איסורין נאמן ע"א אלא אף אם נאמר דדעת הרמב"ם כשיטת התוס' וסייעתם דאינו נאמן רק מטעם שתיקה כהודאה דמיא ולא משום נאמנותיה של העד הוא מ"מ זה דוקא היכא דאתחזק התירה אבל היכא דיש ספק לפנינו נאמן עד א' לברר הדבר כמו בחתיכה ספק חלב ס' שומן דנאמן עד אחד לומר דחלב הוא ומחזקינן לאיסור אף ללקות אח"כ ע"ז למי שאכל כמבואר ברמב"ם הלכות סנהדרין (פט"ז) דהאיסור עצמו בעד א' יוחזק. ובאמת מכמה מקומות ברמב"ם יש להוכיח דדעתו כמו"ש הש"ך דאף בא"י עא"נ ולא מטעם שתיקה כהודאה ועיין רמב"ם (פ"ט) מאישות עד אחד אומר מקודשת היא וע"א אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ועיי"ש במ"מ דהכחשתה ל"מ כיון דמסייע לה העד לומר דלא נתקדשה ואם היא א"י סובר אף אם לשאת תצא וע"כ שם הוא רק מדרבנן דמד"ת אין דבר שבערוה פחות משנים ואם באיסורין לא האמינה התורה עד אחד אף בלא הכחשת הבע"ד למה החמירו חכז"ל באישות כל כך א"ו כיון דבאיסורין נאמן עד אחד בלא הכחישו לכך החמירו חכז"ל גם בדבר שבערוה ועיין מ"ש באורך בזה בח"ר דיני שחיט' (סי' ה') וכן לא מצינו ברמב"ם דיאמר דמטעם שתיקה נאמן עד אחד באיסורין שהוא כהודאה רק כ"ז דלא הכחישו נאמן משמע דס"ל מצד נאמנות שלו וא"כ יש לדקדק למה כתב הרמב"ם דרק בב' מקומות האמינה תורה עד א' וא"ל דכוונתו בהכחשת הבע"ד דאעפ"כ האמינה התורה לעד אחד גבי סוטה אבל באיסורין אם מכחישו הבע"ד א"צ דהא הרמב"ם כתב בעגלה ערופה שלא תערוף ושם אם יש מי שמכחישו מיד ג"כ אינו נאמן א"כ לענין איסור באינו מכחישו ג"כ נאמן

שוב ראיתי בספר קדושת יו"ט מהגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל (סי' טו) דעמד ע"ד הרמב"ם בזה למה לא מנה נמי דעד א' נאמן באיסורין וכתב ואולי הרמב"ם סובר כשיטות ר"ת ודעימיה דמטעם שתיקה כהודאה הוא וכבר כתבתי דזה לא נראה מכמה מקומות ברמב"ם וכמו שכתב הש"ך יו"ד בדעת רמב"ם דמטעם נאמנותו דעד א' הוא ובא"י ג"כ נאמן וגם הא עכ"פ בספק נאמן לברר והוחזק על ידי ע"א אף ללקות. ואף בדבר שבערוה נאמן עד אחד לברר האיסור

ויש לומר למה שהוכיח הכו"פ (סוף סי' ל"ט) בדעת הרמב"ם דסובר כדעת הריטב"א דל"א כ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים ואין עד א' יכול להכחישו כשבאו בזה אחר זה רק בדבר שבערוה דצריך ב' אבל בשאר איסורין דעד א' נאמן אין לו נאמנות יותר מעד אחד אפילו בא בתחילה וכתב דבסוטה ובעגל' ערופה גלי קרא דבזה הוי כב' עיי"ש ובספרי ח"ר (סי' ד') גמגמתי הרבה בדבריו דבסוטה ועגלה ערופה צריך קרא להאמין עד אחד עיי"ש וכתבתי דאדרבה ממה דכתב הרמב"ם האיסור הוחזק בעד אחד ללקות עליו יש להוכיח דהוי כב' דאם היה עד אחד יכול להכחיש ל"ה לוקין ע"י עדותו של הראשון אולם כתבתי מדסתם הרמב"ם משמע דאף ע"י עד פסול כמו אשה גם כן הוחזק האיסור ללקות אף דסובר דעד כשר יכול להכחיש עד פסול אף בזה אחר זה ועיין בדברי חיים יו"ד (סי' כ"ז) דדעתו באמת בדברי הרמב"ם דדוקא בעד כשר דהוי כב' ואין א' יכול להכחישו אז הוחזק בעד א' ללקות ולא על ידי עד פסול ומתרץ בזה קושית הפנ"י על הרמב"ם מהא דאין האב נאמן לומר קדשתי בתי לסקול ע"י. ומ"מ אין הכרח ברור לזה דיסבור דגם באיסורין אמרינן כ"מ שהאמינו לעד אחד הוי כב' ויש לומר דסובר כדעת הריטב"א וכמו שכתב הכו"פ וקושי' הפנ"י יש ליישב בכמה דרכים אחרים ואם כן יש לומר דהרמב"ם בא ללמדנו דאין חותכין דין מן הדינין עפ"י עד א' שיהיה ברור ושאין עד א' יכול להכחישו ובב' מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה ובעגלה ערופה ומדבריהן בעדות אשה שמת בעלה בזה נחתך הדין ונאמן עד א' כשנים ואין אחר נאמן להכחישה הואיל דמן הדין היה צריך שנים ע"כ דיש כח להעד א' כב' וכן מדבריהם בעדות אשה דמן הדין אין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ דחכז"ל האמינוהו כב' מטעם דדייקא או משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי ואח"כ כתב כ"מ שעד א' מועיל אשה ופסול כ"כ מעידי' ואף דלא האמינום כב' ועד כשר יכול להכחישם וכבר כתבתי לעיל (סי' כ"ד) דיש הבדל בין סוטה לעגלה ערופה וסמך הרמב"ם בזה במה שכ' במקומו דבסוטה גזלן דאורייתא א"נ כמו בעדות אשה דמת בעלה ושלא לערוף אף גזלן דאורייתא נאמן שלא לערוף [ובס' קדושת יו"ט שם רוצה לומר בדעת הרמב"ם מדלא ביאר בהלכות סוטה באשה אמרה נטמאה דלא אלימה ליחשב כב' עדי' כדי שנאמר אין דבריו של אחד במקום שנים כמו שכ' בהלכות רוצח ס"ל דבסוטה כיון דאיכא רגלים לדבר דקנא לה ונסתרה אלים טפי ואף אשה ופסול חשבינן כעד כשר לחשוב כב'. וזה נגד דעת אחרונים וגם הא חזינן דשלא לערוף אף גזלן דאורייתא נאמן לומר ראיתי את ההורג ובסוטה אינו נאמן ועוד יש כמה הוכחות נגד זה] ולא מנה הרמב"ם כאן דעא"נ באיסורין כיון דלא האמינוהו כב' ואף א' יכול להכחישו אח"כ ולא נקרא חתוך הדין דהוי רק כמודיע דנאמן כשאינו מכחישו אם לאיסור אם להיתר מטעם דאין אדם חוטא ולא לו או מדכתיב או הודע אליו מ"מ אם אין מכחישין מהימן כמבואר כריתות (דף י"ב). ולפי"ז משמע קצת מדברי הרמב"ם מדכתב ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה דבזה נמי אמרינן כ"מ שהאמינה תורה עד א' הוי כב' ואין עד המכחישו אח"כ פוטרו ודלא כמו שכתב הש"ך (סי' פ"ז) ועיי"ש מ"ש בתומים וקצוה"ח וי"ל נמי כיון דכל מקום שב' מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה ואם היה לו צירוף עוד היו מחייבין ממון ולא היינו משגיחין על העד המכחיש כלל לכך נמי חייב שבועה כדי שיתברר הדבר אף דעד אחד מכחישו ואכ"מ בזה

וכן נמי לענין דיני ממונות היכא דאין אחד מוחזק דמבואר בר"ן חולין פ' גה"נ דעד אחד נאמן להחזיר אבידה ע"י כשמעיד למי הוא האבידה הואיל דליכא ח"מ והא דמבואר ב"מ (דף כ"א) בזה אמר סימנים וזה אמר סימנים ועד א' דיניח שם כיון דכל אחד אומר סימן מיגרע גרע כמו שכתבו האחרונים ובאמת תליא בזה אם עד אחד נאמן בדבר שבערוה בלא איתחזק איסורא ואם