אמרי בינה חושן משפט קכו

ומה שהעלה שם הש"ש (ש"ד פ"ח) דדיני נפשות ודיני ממונות שוין והיכא דמהני רוב בדיני ממונות כמו בדיינים ובעדים שטעו בעיבורא דירחא מהני ג"כ בדיני נפשות משום הטעם שכתבו תוס' ב"ק בדיינים שהם מפקי ממון ומיעוט כמי שאינו ה"נ סמכינן על העדים ועדים מוציאין את הממון כמו"ש הג"פ ובבת שלש ויו"א דממיתין הבא עליה הוא משום דהרוב בא קודם והוקבע האיסור אבל ברוב הבא לאחר מעשה לא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות דלא גרע דיני נפשות מדיני ממונות. ראיתי להיפך בדברי תשוב' הרשב"א שהביא דברי ירושלמי מס' סנהדרין פ' היו בודקין בשאלת העדים מכירים אתם אותם ר"ל שמא עובד ע"ז הי' כ' בירושלמי נהרג מטבריה לצפורי חזקה ישראל היה וכתב משום דבאיסורין הולכין אחר הרוב ושמא אף בדנ"פ כן ועיי"ש (ח"ג סי' שע"ח) שהביא ראיה מסוף (פ"א) כתובות פרט לזורק אבן כו' דרק משום קבוע פטרינן דהוי כמע"מ הא ניידי בכי הא חייב ונמצא בין טברי' לצפורי אינו קבוע שם בדרך אלא ניידי וכל דפריש מרובא פריש וכתב שהוא מסתפק שלא הוזכר כן בגמרא. ועוד בדנ"פ כתיב בה והצילו העדה ואפילו בענין שברור אצלינו כמו בידוע בלא ראיה אין דנין עד שיראו עדים ממש וסיים דמ"מ האי דכתובות מכרעא לי וכ"ש שר"י דירושלמי מכריע עיי"ש ובממון כבר ביארתי שם בספרי ח"ר דלא אזלינן אף בתר רובא דאיתא קמן הרי דדנ"פ לגבי רוב גרע מדיני ממונות

[וראיתי בספר תמים דעים (סי' ק"ב) שם הלכות יו"ט בלשון רבינו אשר בר' משולם כתב שם (דף פ"ה ע"א) וז"ל דפלוגתא דר"ח ורבה באופה מיו"ט לחול בדוכתא דמטו שלוחי תשרי הוא תדע מדקאמר ר"ח לוקה דאי ס"ד בדוכתא דלא מטו שלוחין הוא ל"מ אופה מיו"ט לחול שאינו לוקה דהו"ל ספיקא ואף עפ"י שרוב השנים אדר ואלול אינן מעוברים אין הולכין במלקות אחר הרוב עכ"ל ואיני מבין הא דכ' אין הולכין במלקות אחר הרוב למה לא הא אף בדיני נפשות אזלינן בתר רובא הא מצינו בתוס' נדה (דף מ"ו) במופלא סמוך לאיש בהקדיש ואחרים אוכלין דלוקין דל"ה התראת ספק שמא לא יביא שערות משום דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בזמנן וה"נ כיון דרוב השנים אדר ואלול אינם מעוברים אף די"ל דמ"מ אינו לוקה מיד רק דנמתין דלמא מעוברים מ"מ אח"כ כשנודע שהיה יו"ט שפיר לוקה דמטעם רוב ל"ה התראת ספק ואכ"מ בזה]

ונראה דהא הסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט) צריך ביאור דשם איתא בבן סורר ומורה דחיוב מיתה הוא רק בזמן שנקר' בן ואינו ראוי להיות אב כשהוכר עוברה ופריך דאם יולדות לשבע' ג"כ עוברה ניכר בשליש ימיה לא ניזל בתר רובא מטעם ושפטו העדה ושקיל וטרי אי אזלינן בתר רוב בדיני נפשות ומאי ס"ד הא בש"ס חולין ילפינן ממכה אביו ואמו דאזלינן בתר רוב בדנ"פ וכבר עמד ע"ז בחידושי הר"ן שם וכן קשה דהוכיח מהא דבת ג' שנים ויום א' דמתקדשת בקדושי אביה דמומתין ע"י ודלמא איילנית היא ודחי בבא עליה אביה ומאי דחי הא יקשה דלמא לאו אביה היא וע"כ דאזלינן בתר רוב. לכן צ"ל דשם הוא בחינה אחרת דודאי כשעבר אדם עבירה מה שאסרה התורה והוא מצד רוב אזלינן גם בדנ"פ בת"ר כדמוכח ממכה אביו אולם הטעם דכך גזרה התורה במכה למי שהוא אביו מצד הרוב או ברוצח שהרג לאדם מישראל שמצד הרוב אינו טריפה חייב מיתה אבל שם גלי לנו הקרא בבן סורר ומורה שכל זמן שהוא נקרא בן ואינו ראוי להיות אב חייב מיתה ואם ראוי להקרא אב דהיינו שהעבור באשה שנתעברה מביאתו אז חסה התורה עליו ואינו חייב מיתה וקאמר בש"ס דגם בזה הולכין אחר הרוב ורוב נשים לתשעה יולדות ואין ימיו של בן סו"מ רק ג' חדשים אבל יש מיעוט דיולדות לשבעה וא"כ מניין לנו לומר דאף בכה"ג דיש מציאות להמיעוט היולדות לשבעה ובכה"ג דהקפידה התורה שלא יהיה ראוי להקרא אב וכיון שיש המציאות אם יבא על אשה היולדות לשבעה אם ניכר עוברה לשליש ימיה ראוי להקרא אב והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה לא נהרוג אותו רק בזמן ב"ח ושליש ומי יאמר לנו שהתורה שקרא אותו בן הכוונה היה למיזל בתר רובא והוא ג"ח דלמא התורה דברה על בירור גמור שאינו ראוי להקרא אב אבל אם יש עכ"פ מציאות דאם יקרה לפנינו שיולדות לשבעה יהיה עוברה ניכר לשליש ימיה ראוי להקרות אב. והוכיח מהא דאחד אומר בב' בחודש וא' אומר בשלשה בחודש דאמרינן דטעו בעיבורה דירחא אם נאמר דהתורה דברה על בירור גמור דלמא הא דכתבה עפ"י ב' עדים יקום דבר אף דאין זה בירור גמור שלא העידו בשקר דיכול להיות דמשקרין רק גזה"כ הוא לקיים הדבר על פיהם וכמו שכ' הרמב"ם הלכות יסה"ת וגזרה התורה דעדים המוחזקין אצלינו בחזקת כשרות לקבל ולדון ע"י עדותן אף דחזקת כשרות הוא ג"כ מצד הרוב וכמו שכתב הפנ"י גיטין (דף י"ז) דלמא דוקא היכא דליכא שום ריעותא לפנינו אבל היכא דאיכא ריעותא לפנינו שמכחישין זה את זה נאמר ושפטו העדה דלא טעו ועדות שקר הוא אלא כיון דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא. ועיין רש"י פסחים (דף י"ב דהואיל ויש טועין בכך אע"פ שמצווין לחלק עדותן כדי שיבטל להציל את הנפש אין בידינו כח לחלק והיינו אף דבש"ס קאמר רובא דאינשי טעו מ"מ אין הפירוש דרוב אדם טועים בזה שזה נגד המוחש רק רוב המכחישין זה את זה זה אומר בג' בחודש וז"א בב' אינן משקרים רק אחד טועה בעיבורא דירחא לכך לא נחלק עדותן והתורה שאמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר היינו עדים שעפ"י הרוב הם כשרים ואף דכתיב נכון הדבר אמרינן שזה נכון מה שעפ"י הרוב מכוונים יחד רק שא' טועה הרי דהתורה אמרה שיתקבל עדים מה שעפ"י הרוב הם כשרים. וכן מה דכתוב בתורה אשר ישכב אשת רעהו אף דידענו בקדש קטנה אם נמצא' איילנית לאו אשת רעהו נקראת דיתבטל הקידושין מ"מ כיון דקתני מומתין ע"י ע"כ דדעת חכז"ל בבא על אשת רעהו מה שמצד הרוב נקראת אשת רעהו חייב מיתה הרי אף דכתיב ושפטו העדה להצילו מ"מ כיון שעפ"י הרוב נקראת אשת רעהו אין בכחינו להצילו כך נמי הא דהקפידה התורה בסורר ומורה שהוא בן ולא אב ואף הראוי להקרא אב מציל אותו ממיתה מ"מ אזלינן בתר רוב ואף דאם נסיב איתתא ואינכר עוברה בבציר מתלתא ירחא מיפטר כיון דלאו בן מקרי רק אב מ"מ מה דפטרינן ליה מטעם דראוי הוא אזלינן בתר רובא דלתשעה ילדין ואמרינן דהאי איתתא נמי דמסיק אדעתך דהוי מתרמיא ליה בתר רובא שדינן ורובא לא ילדין אלא לט' ועיי"ש בחידושי הרמ"ה

ולפי"ז אף בממון אם אנו דנין על העדים ד"מ ודנ"פ שווין וכיון דרובא דאינשי המכחישין בכה"ג אמרינן דאחד טועה בעיבורא דירחא ואמרינן דנכון הדבר ממילא כשר בכה"ג גם בד"מ דמה דאמרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר ושיהיה נכון הדבר אמרה התורה להכשיר מה שעפ"י צד הרוב נכונים. ועיין תשוב' הרשב"א (ח"ג סי' ד') הא דאמרינן פרק אחד ד"מ שטר שזמנו כתוב באחד בניסן כו' חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו שאפילו לאפוקי ממונא מכשירין את העדים מספק וכדמוכח בב' כיתות עדים המכחישין זה את זה דקיי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה עיי"ש ושם הוא מצד חזקת כשרות וה"נ כיון דלגבי כ"ע עדים כשרים הם ותלינן בטעות מקבלין גם עדות זאת דהשתא אף מד"ת ואף בד"מ אם אינם מכוונים על יום אחד כיון דא"צ דו"ח ואף אם אינם יודעים באיזה יום רק אף שאומרים בכמה בחודש וז"א בב' בחודש וז"א בג' בחודש מקבלין עדותן כיון דכשרים הם לכל עדות שבעולם אח"כ מוציאין גם השתא על פי עדותן

סי' כו חכז"ל למדו מדכתיב יקום דבר שצריך שכל עד יעיד עדות שלם ולא חצי דבר ואעפ"כ במעידין שלשה כיתות על שני חזקה כל כת על שנה אחת מצטרפו' והן עדות אחת אבל בב' כיתות שבאו להעיד על אחד שהוא גדול וכת אחת מעידה על שערה אחת בימין וכת אחת מעידה על שערה בשמאל אינו כלום שכל כת לא העידה רק על חצי דבר. ונאמרו בזה טעמים רבים לחלק בדבר דעת האלפסי ז"ל דבהעידו על אכילה שנה ראשונה ושניה כל כת עושה פעולה בעדותן שאם לא יעידו השני כיתות האחרות על אכילה שנה שניה ושלישית יהי' חייב המחזיק לשלם הפירות ואף דעיקר באו להעיד על אכילה לתועלת המחזיק מ"מ כיון דאם לא אתו הכת שלישית חייב להחזיר הפירות לכך מצטרפין לענין חזקה דמיגו דהוי עדות לענין פרי הוי עדות לענין חזקה דהא בהא תליא ולדבריו היה נראה דאף בכל מקום כ"ז שלא העידו כל העדים אפילו הן מאה יכול כ"א לחזור בתוכד"ד של האחרון כמבואר מדברי תוס' כתובות (דף ל"נ) ועיין בדברי משפט (סי' כ"ט ובמ"ש לעיל (סי' י"ז) מ"מ בנידון זה כיון דעיקר הא דמצטרפין הנך תלתא כיתות אף דלענין הקרקע כל אחת עושה רק חצי דבר והא דמצרפינן להם יחד הוא משום דכת הראשונה הועילה לדבר שלם דאם לא יעידו האחרים על שני שנים האחרונים יצטרך להחזיר הפירות וכן השניה רק כשהעידה הכת שלישית קיימה ליה חזקה מיגו דהוי עדות לענין פרי א"כ עיקר הקיום שיש לכת הראשונה והשניה בשביל שכל אחת עשתה פעולתה דאם לא תעיד השלישית דבר מעליא הוא לחייבו לאהדורי פרי ממילא קיום עדות הזאת לא תלי בהכת השלישית דאדרבא ע"י הכת שלישית קיימא ליה החזקה א"כ הוי כל כת עדות בפ"ע ואינו יכול לחזור תוכד"ד של חבירו

אולם לסברת התוס' הואיל דכל כת ראו כל מה שיכלו לראות מצטרפין משא"כ באם כל כת מעידה על שערה אחת דהיו יכולין לראות הכל לכך אין מצטרפין וכן לסברת רש"י כאשר ביאר