אמרי בינה חושן משפט קכה

אזלינן ואז ל"ה נוגעין והם העידו מי שיסהיד להיפך הם מעידין בשקר לכך הוי כתרי ותרי אבל להכחיש עד א' אף שנעשה צירוף ע"י עוד עד מהלואה אחרת מ"מ אינו מועיל הכחשתו של עד הראשון לשנים המכחישין אותו והוי כאלו מעידין על גופו לפסלו בגזלנותא דבזה אף שלא בפניהם נאמנין האחרונים ונתבטל עדותו של הראשון לגמרי וז"פ

ומה שהשיג שם בשע"מ על דברי מהריב"ל המובא בח"מ בקע"ג (אות ס"ה) בב' מעידין שגוי אמר מסל"ת על פלוני שמת וא' אומר של"ה מסל"ת וא' מכחיש ג"כ ואומר שהי' מסל"ת אך לא נתברר לו בבירור שמת דמצטרפין אלו הב' להכחיש להראשונים והוי תרי לגבי תרי דאמאי הא שנים מכחישין לכ"א אף למ"ש יש לפלפל בדבריו וליישב קצת דברי מהריב"ל אולם כבר קדמהו בתשובה פני משה (ח"ב סי' כ"ז) להשיג על מהריב"ל בזה וכן בס' דברי אמת קונטרס (ח' דף ע"ח ע"ד) עיי"ש ואכ"מ בזה

סי' כה יש לחקור בדברי רמב"ם שסתם דבד"מ אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה אם אמר אחד בשלש שעות והשני אומר בחמש אם עדותן בטילה כמו שכתב שם (פ"ב) בדיני נפשות דעדותן בטילה או דלמא דוקא בדיני נפשות מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה אמרינן דזה שאמר בג' שעות כוונתו על תחילת שעה ג' וזה שאמר בחמש כוונתו על סוף חמש והוי עדות מוכחשת כמבואר שם פסחים (דף י"ב) אבל בד"מ מיישבין דברי העדים שזה כוונתו על סוף ג' וזה כוונתו על תחילת חמש ואדם טועה בזה. ומדברי רמב"ם דמפרש (פ"ג) כיצד א' אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר משמע דדוקא בהכחשה רחוקה שאי אפשר ליישבן אבל באחד אומר בג' והשני אומר בה' דאפשר ליישבן יחד ולתלות בטעות האפשר עדותן כשרה ועיין צל"ח פסחים שם דמקשה למה נקט הש"ס ואנן ניקום ונקטול מספקא ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה הא בלא"ה מספיקא לא נקטול. אולם באמת בזה פליגי אביי ורבא שם אביי סובר כיון דע"כ העדים כשרים לעדות אחרת מצד חזקת כשרות שלהם דמקרבין עדותן שלא יהיו מוכחשין ואמרינן דזה כוונתו על סוף שלש וזה כוונתו על תחילת חמש לכך ממילא נהרג הנידון כיון דהעדים כשרים ורבא סובר דמ"מ בדיני נפשות כיון דהתור' צוותה ושפטו העדה והצילו העדה ומהדר על זכות שלא להרוג לכך נדקדק בעדותן ונאמר דזה כוונתו על תחילת שלש וזה על סוף חמש ואף דלא נפסול להעדים מספק מ"מ לענין להצילו נדקדק בהם ובאמת בד"מ מיישבין דברי העדים לקבל עדותן ועיי"ש בתוס' ד"ה אלא דכתב להחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו ובדיני ממונו' י"ל דבדקינן להו אם אפשר והא דקתני עדותן בטילה היינו בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. שוב ראיתי בנתיבות (סי' ל' ס"ק ה') דכתב כן ועיין ריב"ש (סי' קצ"ג) שכתב ואפילו רבא לא פליג בהא טעמא אלא משום דבדנ"פ לית לן לכווני סהדותא בהכי למקטל גבר' משום דכתיב ושפטו העדה אבל בד"מ אפילו תימא דלא טעו במידי כסברא דאביי נימא דהכי והכי הוי עובדא עיי"ש ומשמע מדבריו שם דזה הוא הכל מטעם דל"ב בד"מ דרישה וחקירה וי"ל היכא דהוי דין מרומה דבעי דו"ח להסוברים דבזה אוקמי אדין תורה בכה"ג לא מיישבין דברי העדים ועיין תשובת עבודת הגרשוני(סי' קי"ב) דכתב להדיא דבא' אומר בג' וא' אומר בה' מקרבין עדותן כאביי ורק בדנ"פ מדכתב והצילו העדה מחפשין זכותו וכדעת הנתיבות ודלא כדעת החומים

אך יש לחקור בעדי הזמה א' אומר בב' וא' אומר בה' עמנו הייתם דשם ל"ש לומר כמו שכתב תוס' דלהחמיר לא בדקינן להו לקיים עדותן כיון דעי"ז יהרוג הנידון ומאי חזית לחוס על דמי דהאי מהאי ולא נוכל לומר דמספקא לא קטלינן להעדים וגם להנידון דהא ממנ"פ מוטל על הב"ד לקיים ובערת הרע וא"כ מה"ת לא נבדוק אותם אם כוונתם היה על תחילת שעה או על סוף שעה ואם יהיה ביכולת לקרב עדותן ינצל הנידון והעדים יהיו חייבים ואם יתרחק עדותן ינצלו העדים והרוצח יהרג וא"כ איך קתני במתניתין א' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטילה הא לפעמים גם בדנ"פ לא בטלה מכל וכל וצריך לבדקם אם אפשר לקרב עדותן ויש להתבונן בזה

עוד יש להתעורר בדברי תוס' פסחים שם ד"ה באיזה דכתב דנ"מ בחקירה דאיזה יום אם יכחישו זה את זה הא במתניתין קתני דא"י בחקירות עדותן בטילה ומפרש בש"ס סנהדרין מטעם דהוי עדות שאילה"ז ולדברי תוס' אם יאמרו א"י באיזה יום יהי' כשר כיון דכוונו יחד על כמה בחודש וגם לתירץ א"נ שכתבו תוס' שם דנ"מ אם לא כוונו יחד קשה כנ"ל יש ליישב בדוחק. ועיין מהרש"ל סנהדרין דמטעם דלא יאמרו אח"כ כשיוזמו דטעו בעיבורו של חודש וכ' במהרש"א דא"כ אם כוונו יחד על אחר רוב חודש דל"ש רובא דאינשי טעו. וצריך לומר דדעת מהרש"ל כיון דעכ"פ איכא מיעוטא דטעו ומ"מ לחברן ולקרבן יחד ל"א אבל כדי שלא יהיו ניזמים אמרינן דטעו כיון דכבר נתקבל עדותן והמרש"א שם כתב דלא אמרינן דטעו שניהם כיון דל"ה מקודם שום חשש טעות ודוקא בח' אומר בב' וא' אומר בג' אז כדי לקרבן אמרינן דטעה אבל לא כשכוונו יחד משמע מדבריו דיותר סברא לומר לקרב עדותן ולקיים ממה שנאמר אח"כ דטעו וקשה לכאורה מדברי עצמו מ"ש בתוס' ד"ה אחד דבשעה הראשונה דכולה קודם נץ החמה אין לטעות דהוא רק לענין ביטול עדות דהוי כמו הכחשה אבל לענין שהמזימין יוכלו להציל עצמן יהבינן לאומר ג' משעה הראשונה חזינן אף דלענין לקרב עדותן ולומר דטעו לא מקרבינן ודנין אותן כמכחישין ובכ"ז שלא יהיה ניזמין מקיימינן עדותן ואמרינן שטעו ויש לדבר ולפלפל בזה

והנה הא דכתב הטור ומחבר באחד אומר בב' בחדש וא' אומ' בג' דאיכא למימר דתרווייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא מצטרפין כ' תוס' פסחים וסנהדרין איך נקטול מספק אע"ג דבש"ס דייק מהכא דאמרינן זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבדו דטעו בעיבורא דירחא מ"מ מה נפסיד אם נדקדק בהם וכתבו כיון דשיילינן להו באיזה יום וקמכווני ליום אחד ש"מ שזה לא ידע בעיבורא. ויש לחקור אם בד"מ נאמר ג"כ דלא תלינן דטעו רק אם כוונו ליום אחד אבל אם לא אמרו באיזה יום לא תלינן בטעות ותוס' כ' הא דדייק בש"ס סנהדרין (דף ס"ט) דבדנ"פ אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא הא ש"ה דכוונו שניהם ליום אחד וכ' דאי לא אזלינן בתר רובא הוי הכחשה והוי חוזר ומגיד במאי דקאמרו אח"כ ואם מהני עדות זה בדנ"פ מהני ג"כ להוציא ממון ולא מחשבינן מטעם רובא דאינשי טעו להכחשה וי"ל דבד"מ אף דלא אמרו לכוון יחד ליום אחד ג"כ מקרבין עדותן. וראיתי שם בתשובת עה"ג דכתב דמתרצינן דבריהם בד"מ כאביי בא' אומר בג' שעות וא' אומר בה' דזה כוונתו על סוף ג' וזה על תחילת ה' כיון דקיי"ל כר"ח דכדי שלא תנעול דלת כו' ל"ב בד"מ דו"ח ושטר שכתוב זמנו באחד בניסן ואיתזמו דאמרינן שמא מאוחר הוא ומתרץ בזה הא דהעיר הש"ך הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דבעדות שאני דמתרצינן מילתייהו אף בשמא משום נע"ד ומשמע מדבריו דגם בא' אומר בב' בחודש ואחד אומר בג' דמתרצינן דטעו בעיבורא דירחא הוא ג"כ בממון משום נע"ד ואף בלא כוונו יחד על יום אחד

אך לדבריו א"כ בדין מרומה דבעינן דרישה וחקירה ולהסוברים דמוקמינן אד"ת כמו בדנ"פ אז לא מתרצינן לומר דטעו ולדבריו גם בקנס דבעינן ד"וח נימא ג"כ דלא אזלינן בתר רובא להוציא ממון וזה דבר תימא לומר דבדנ"פ מחזקינן דטעו בעיבורא דירחא ולגבי קנס להוציא ממון נאמר דלא טעו ונתבטל עדותן ועיין בגט פשוט בקונטרס הכללים (כלל א') כ' הטעם דאזלינן בתר רובא דטעו בעיבורא דירחא ול"מ הנידון להציל עצמו ולומר קים לי דהעדים הם מן המיעוט דלא טעו ואכחושי דקא מכחשי אהדדי משום דהעדים העומדים לפנינו הם אומרים דביום אחד קא מסהדי והם מרובא דעלמא דטעו ונמצא דאין כאן מיעוט כדי שיסמוך עליו הנידון ועדיין יש להתבונן בדבריו מה מועיל דהעדים העומדים לפנינו דהמה על יום אחד מסהדי והם מרובא דעלמא הא מ"מ אם נאמר דמכחישין אהדדי והמה מן המיעוט דידעו בעיבורא דירחא ועדי שקר הן ולא מכווני אהדדי אינו מועיל עדותו

ובאמת הא דמקרבין גם בד"מ אשר נסתבכו האחרונים ז"ל ועיין בצל"ח פסחים שם. ובש"ש ובקה"ס בקצוה"ח (כלל ו') מחלקו בין היכא דבא הרוב בשעת מעשה ובין שבא שלא בשעת מעשה דהיכא דבא קודם המעשה כיון דהוקבע האיסור ע"י הרוב הוקבע אעפ"י שיש אח"כ נ"מ לדנ"פ ומש"ה ל"ק מש"ס חולין דילפינן ממכה אביי ואמו דאזלינן בתר רוב ומרוצח אף דהתם איכא מיעוט שיסמוך עליו הנידון דהתם כבר הוחזק האיסור ע"י הרוב קודם המעשה ועיי"ש מה שמגמגם בזה על דברי אחיו בש"ש ז"ל וכבר כתבתי במ"א להוכיח מדברי הראשונים דאין הולכין בממון אחר הרוב אף אם נתחזק מקודם ובפרט מדברי הרא"ש קידושין (דף מ"ו) ומדברי רשב"א בש"מ כתובות (דף י"א) ועיין בזה בדברי חיים דיני אונאה (סי' ה') ובספרי ח"ר קונטרס התשובות (סי' ה') ושם הבאתי דאף במקום שאנו דנין ע"י הרוב לענין איסור בבירוד גמור לחייבו אף מלקות מ"מ לענין ממון הממע"ה שכן הוא דעת רמב"ן הלכות בכורות להדיא בהא דקיי"ל דטינוף פוטר בבכור' ומ"מ אין חוששין לטינוף משום דהוי מיעוטא ולוקה על הולד בניז' ועבודה ולאכשוריה לגבי מזבח לגבי ליתן לכהן הממע"ה ועבדינן תרתי דסתרי ועיין תוס' ורא"ש בכורות (דף כ'):