אמרי בינה חושן משפט קכד

אותו פסולי עדות דרבנן כיון דלא מקבלין עדותן על הראשון למפסל אותו לכל עדות שבעולם כיון דפסולי דבריהן הן ויש כח לחכז"ל שלא לקבל עדותן ממילא בזה אף דמדאורייתא הן כשרים מ"מ כיון שהאמינו לעד הראשון הוי כשנים והוי כעדות מוכחשת ואם נשאת להעד לא תצא כיון דגם לשאר עדות שבעולם נאמן הראשון ולא פסלינן ליה ואדרבא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דא"נ למפסל להעד הראשון בטל עדותן רק כיון דכל נאמנות של הראשון ליתא רק מדרבנן כדעת הריב"ש בדעת הרמב"ם גם שני פסולין יכולין להכחישו אבל אם נשאת להעד לא תצא כיון דהאמינוהו כשנים והעד כשר לכל עדות שבעולם. ועיין בזה בב"ח אה"ע (סי' י"ז) שוב ראיתי בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' קי"ג) דעמד ע"ד הרמב"ם בב' פסולי דבריהם אמאי לא תצא ולמ"ש א"ש ועיין רמב"ם סוף (פ"א) מסוטה בא עד אחד כשר ונשים רבות או הפסולין אומרים לא נטמאת ה"ז שותה שעד אחד ופסולין רבים כמעמ"ח הם. ושם ע"א בסוטה האומר נטמאת נאמן מדאוריית' ויקשה אמאי הפסולין נאמנין לשווי' ספק שיהיה כמחצה על מחצ' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דהעידו על אותו זמן שאומר הכשר שראה שנטמאת דלא נטמאת והעידו על הכשר שהעיד בשקר וע"ז א"נ למפסלו נימא בטלה כל עדותן. בשלמא בכל ע"א דעלמא המעיד על חיוב ממון מחייב שבועה ול"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שם לא נתבטל כלל עדותו רק גזה"כ לחיוב ממון בעינן ב' עדים ואם בא לצרף אתו עוד עד א' מחייבו ממון וי"ל דזה הטעם דעד פסול אינו מחייב שבועה כמבואר רמב"ם (פ"ה) מעדות ועיי"ש בכ"מ ובנו"ב מהד"ק חאה"ע (סי' ג"ל) באורך שחתר למצוא טעם דעד פסול אינו מחייב שבועה [ומ"ש שם הרמב"ם וכ"מ שע"א מועיל אשה ופסול ג"כ מעידים חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין אלא בעדות כשר הראויה להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו אף דסתם הרמב"ם דכ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול מעידין ומשמע דשוין הן מ"מ במקומו מבואר דיש הבדל ביניהם דבסוטה גזלן דאורייתא א"נ כמו בעדות מיתת הבעל כמו"ש הלכות סוטה (פ"א הט"ז) דרק הפסול מד"ס נאמן אבל שלא להביא עגלה ערופה כתב (פ"ט הי"ב) מרוצח דאפילו עבד או פסול לעדות בעבירה ל"ה עורפין מבואר אף הפסול מה"ת ועיין כ"מ הלכות סוטה דרק לעדות אשה גזלן מה"ת פסול ועיין ט"א מס' ר"ה (דף כ"ב) ד"ה הא אשה] וי"ל בפשיטות דזה שכתב הרמב"ם מפי שמועה למדו כ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה והיינו דדוקא אם יש לו צירוף לחייב ממון אז ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואף לר"נ סנהדרין (דף כ"ט) דבעי שיגידו ביחד מ"מ אם היה לו צירוף היה מחייב ממון לכך מחייב שבועה אבל עד פסול דלא יש מציאות לחייב ממון והוא בא להעיד על חיוב ממון אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל בפסולין המכחישין לזה שאומר שראה שנטמאה מעידין עליו שהעיד בשקר נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין ש"ש (ש"ו פרק כ"ג) שהעלה שהעד האומר לא נטמאה לא יש לו שום כח מה"ת רק להכחיש להראשון וא"כ כיון דלענין הכחשה א"נ למפסל נימא בטלה כולה. וצריך לומר כיון דאף פסול נאמן לענין טומאה ע"כ לאו שם עדות הוא רק מטעם רגלים לדבר ואומדנא ונגד זה נאמן אף פסול להכחישו

אך המעיין ירושלמי סוף (פ"ו) דסוטה יראה דהיכא דמעידין על הסתירה ואינם מעידין אם נטמאה ואחד אומר דלא נטמאה בבירור תתקים עדות בשאר מפני שרגלים לדבר עיי"ש. ומזה מבואר דעד אחד אינו נאמן לטהר בספק סוטה וכן בס' טומאה ברה"י ובספר אליהו רבה וזוטא מבעל מכתב מאליהו (בדף פ"ב) הניח דין זה בספק ובש"ש שם העלה דנאמן וכן משמע קצת מלשון רשב"א בש"מ כתובות סוגיא דפ"פ (דף מ"ג ע"א) שכ' דספק טומאה ברה"י דטמא משום דליכא מאן דאמר לא נטמא מבואר דאם אחד אמר דלא נטמא דמהימן רק בסוטה הואיל דרגלים לדב' א"נ הואיל דאיתרעא החזקה ומשמע דעד דעלמא נאמן עיי"ש ובנו"ב חנינא חאה"ע (סי' י"ו) כ' בפשיטות דבסוטה הואיל דיש רגלים לדבר אין עד א' נאמן לומר לא נטמאה ולפנינו מבואר בירושלמי דאינו נאמן שלא תשתה ושתהיה מותרת ועיין מ"ש בזה ביו"ד (סי' ה')] וא"כ ודאי קשה להבין למה יהיו פסולין נאמנין להכחיש הכשר שאומר נטמאה כיון דרגלים לדבר ואתו רק להכחיש ובזה ודאי מהראוי לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואולי יש לומר למה שכתב הנתיבות (סי' ל"א) בכוונת הספק דחכמי בריסק בעד המכחיש לעד דמצטרפין אח"כ להעיד יחד משום דכ"ז דליכא שנים המעידין עליו דהעיד שקר תלינן שהעיד בדדמי עיי"ש וא"כ עד המכחיש להעד אינו מעיד על עד הראשון שהעיד שקר ועבר על ל"ת רק שהמעשה שקר ועל העד אינו מעיד כלל לכך בפסולין האומרים דלא נטמאה ל"ש לומר בהו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דאין עיקר עדותן רק על המעשה ויכול להיות דהעד אומר בדדמי. אולם למה שהעלו כל האחרונים דפסולין ובאמת לא תלינן בדדמי ובודאי שנים המכחישין לעד אחד מפסל ולא תלינן שהעיד בדדמי לא אתי שפיר והדרא הקושיא לדוכתיה אמאי יהיו פסולין נאמנין להכחיש להעד הכשר וצ"ע עדיין בזה. וביותר להמבואר בתשובה המיוחסת לרמב"ן (סי' קכ"ח) דהיכא דגוי מסל"ת מעיד שמת והתרנו ע"פ ל"מ אף אם שנים אחרונים אומרים לפ"ר להיפך ממה שאמר הראשון ששיחת הראשון הרי היא כעדות של שנים ואם השנים מתכוונים להעיד א"נ כלל שאין מאמינים אותם בתורת עדות כלל ועוד שאין הכחשה ממש בב"ד שאם באו לב"ד הרי אלו מתכוונים להעיד ואין מקבלין מהן כלל במתכוונים להעיד כמו שאמרנו עכ"ל אם כן כמו כן נימא דפסולין או קרובין דאינן נאמנין בתורת עדות והגדתן לפני ב"ד הוי כמו אם הגידו חוץ לב"ד ולמה מבטלין עדות בשיחה לבד ועיי"ש עוד היטב ברמב"ן. ומהאי טעמא יש לעיין במ"ש הח"מ (סי' י"ז ס"ק י"ז) בעד המעיד ששמע מן פסול כמו שפחה וכדומה שמת פלוני והכחשה דהראשון נאמן ועיי"ש ב"ש ויקשה ג"כ כיון דמעיד הפסול על הכשר שהעיד שקר ועבר על ל"ת וא"נ לפסלו אף אם יצטרף לו עד אחד א"כ נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא יהיה הפסול נאמן אף להכחיש לבטל עדותו שלא להתיר האשה וצריך לומר כיון שתלה הכשר עדותו מפי הפסול הראשון נאמן כיון שבא מכחו ולאו מטעם עדות רק כיון שבא מכחו ול"ש לומר בזה כלל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה

הדרן לדברינו עכ"פ זה ברור דאם שנים מכחישין לעד אחד מעדי צירוף ודאי כיון דנתבטל הכשרות של העד ומפסל לכל עדות שבתורה כמבואר מש"ס שבועות (דף מ"ח) דמוקי לר"ח ומצטרפין לעדות אחרת דעדות החודש ומבואר שם בריטב"א דנ"מ לדידן בעד המכחיש לעד אם בא עוד עד לצרף להאחד מפסל אידך עיי"ש וכיון דמפסל לכל עדות שבעולם ודאי האחרונים נאמנים בבירור וליכא שום ספק. ואין להקשות א"כ לר"ח דסובר בב' כיתות עדים המכחישים זא"ז בהדי סהדי שקרא למה לי והם פסולין לכל עדות דעלמא כיון דידענו דנתערב כת אחת פסולין וכן בחד המכחיש לחד כמבואר מס' שבועות שם א"כ איך משכחת לומר כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים הא כיון דמס' גם הראשון פסול לכל עדות שבעולם ואיך מקבלין עדות זה שהעיד ע"כ צריך לומר דבאמת בחד לגבי חד לא מקבלין עדותו של השני כלל ובהעידו בב"א ע"כ צריך לומר דל"ש כלל כ"מ שהאמינה לר"ח ועיין סוטה (דף ל"א) וצ"ע

אולם לטעם זה יש להסתפק היכא דעד הראשון אינו בפנינו בזה למ"ש הש"ך (סי' ל"ח) להשיג על הריב"ש וסובר בהזמה שלא בפניהם דלא מפסלו ועיי"ש בנתיבות דמ"מ אין לו דין תו"ת שיהיה מהני תפיסה דדוקא לפוסלן לעדות אחרת הוי כשלא בפני בע"ד אבל עדותו שבשטר זה נתבטל לגמרי ע"י הזמה שלא בפניהם דעדות זה לפני הבע"ד הוא עיי"ש וא"כ י"ל בנד"ד דכיון דעכ"פ לא מפסל העד לעדות דעלמא ובחזקת כשרות הוא שוב י"ל כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים והוי כהכחשת תו"ת עכ"פ. וגם מה דפשיטא לי' לנתיבות דלהחולקים על הריב"ש בהזמה שלא בפניהם וסוברים דלא מפסלו דעכ"פ אין לו דין תו"ת מבואר להיפך בתשובת רלב"ח (סי' קל"ו) וסובר כיון דלא מפסלו הו"ל דין תרי ותרי. א"כ ה"נ דכוותיה כיון דמכאן ואילך לא מפסל אותו העד נשאר בכח נאמנות שלו והוי כתרי נגד תרי כיון דהאמינה תורה כב' ע"י צירופו של עד האחר. אך יש לומר למ"ש הש"ך שם לחלק בין הזמה שלא בפניהם לבין פסלינהו בגזלנותא דנפסלין דמעידין על גופן של עדים ועיי"ש בנתיבות דמדחיק א"ע לפרש דברי הש"ך. אולם הדברים מבוארים יפה בקרח"י ז"ל דהא דהזמה חידוש הוא משום דאנן לאו בתר השתא אזלינן בנגיעה שנולדה אחר הגדת עדותן הא ליתא דבשעה שהעידו על הדבר ל"ה נוגעין בעדותן כלל ובאותו שעה שהעידו הכחישו כל מי שיעיד עליהם שלא ראו ושפיר שייך למימר מאי חזית דסמכות אהני בתראי סמוך אקמאי דאסהידו מעיקרא ובאותו שעה שהעידו ל"ה נוגעין בעדותן כלל דאלת"ה גם בהכחשה האחרונים אומרים על הראשונים דשקר העידו והו"ל כאומרים גזלתם דאין יכולין להכחיש לסהדי וע"כ דאנן בסהדותא דקמאי לאו בתר השתא אזלינן אלא בתר שעת עדותן ושפיר אמרינן דלא אלימי הני טפי מהני והזמה חדוש הוא עכ"ד שם. וזה ג"כ כוונת הש"ך דבפסלינהו בגזלנותא שפיר נאמנין אף שלא בפניהם דמעידין על גופן וא"נ להכחיש דנוגעין הן משא"כ בהזמה רק מטעם חידוש בעי שיהיו בפניהם. ולפי"ז אף בהכחש' הוי כמעידין על גופן של עדים דהעידו שקר רק אנן בתר מעיקרא