אמרי בינה חושן משפט קטו

(סי' קכ"א) הקשה למה חייב הלוה לישבע הא לגבי פלגא דטוען פרעתי דלא קא מכחיש לסהדי תהני ליה סהדותא וכ' וכ"ת כיון דהעדים העידו דפרע כולה ולוה מודה דלא פרע רק מחצה אודי דסהדי שקרי נינהו ואיפסלי להו לגבייהו לגמרי אף להא פלגא דמסייעי דלדבריו רשעים נינהו והתורה אמרה אל תשת רשע עד א"כ יגבה מלוה בשבועה כיון דהנך סהדי לגבי מלוה ולוה כמאן דליתא דמיא ב' תשובות בדבר חדא כיון דבליכא סהדי כלל וטוען פרעתי לא גבי מלוה אלא בשבועה מדר"פ השתא דאיכא סהדי דפרע כולה לא מסרינן ליה שבועה כלל דאע"ג דהנך סהדי לגבי האי לוה כמאן דליתא דמיא דהא אודי דפסולין נינהו סהדי גופייהו לב"ד ולכ"ע כשרין נינהו וא"כ היכי משבעי ב"ד שבוע' דאיכא סהדי כשרי דבשקרא משתבע וכיון דהשטר ל"מ למלוה למגב' בלא שבועה ול"מ משתבע הו"ל כתביעה בע"פ ומשתבע לוה כדין כל מוב"מ ועוד דיש ללוה מגו דיכול לומר פרעתי כולה דעדי מסייעי ליה ולאפטורי משבועה ל"א מגו והעלה טעם זה לעיקר דשבועה דר"פ זיל שלים אמרינן רק היכא דנתבע טעין אישתבע לי ואמאי פסק נשבע וגובה מחצה א"ו טעמא דמגו עיקר גם נ"מ היכא דהימנ' למלוה דא"צ שבועה עיי"ש ועיין קצוה"ח (סי' ע"א ס"ק ה') דכוון לדברי רמ"ה דא"י לישבע ולטול נגד עדים ועוד יבואר לפנינו בדברי רמ"ה. עכ"פ מבואר מדברי רמ"ה דלגבי הלוה איפסלו העדים שאמרו שפרע כולה ולא מסייעו ליה על המחצה וע"כ דלגבי בע"ד פסלינן לעדים רק היכא דמכחשי עדים אהדדי שלא לפוסלן תלינן בטעות ולא לגבי בע"ד וכמו שנראה מדברי הר"ן וי"ל הטעם דכדי להחזיק העדים על חזקתן חזקת כשרות שלא יהי' אחד מהם פסול תלינן דמיטעא טעי חד מינייהו בין מנה למאתים משא"כ לגבי בע"ד דבאמת לגבי כ"ע ישארו בכשרות רק לגבי דידיה הודאת בע"ד כמאה עדים ולא מרעינן החזקת כשרות כלל לגבי כ"ע לא תלינן בטעות. א"כ הי"ל להרמ"ה להתנות דצריך שיתבע שניהם

ואפ"ל דרמ"ה סובר דלגבי בע"ד ל"ח ודאי לטעות דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ולכך היכא דעדים אמרו שפרע כולה מה"ת לנו לתלות הטעות בשני עדים שהמה יטעו ויעידו לזכותו והבע"ד אשר אמרו חכז"ל דפרע דייק נאמר דטועה בדמיונו לומר שפרע מחצה לכן מהני הודאתו לגבי עצמו למיפסל להעדים לגבי נפשיה ובזה לא מרעינן לחזקת כשרות דהעדים כיון דלב"ד ולגבי כל העולם נשארו בחזקת כשרות רק לגבי עצמו מצד הודאת בע"ד נאמן לכן אתי עלה הרמ"ה ז"ל דנאמן פרעתי מחצה מטעם מגו ולא לאפטורי משבועה משא"כ היכא דהעדים מכחישין זה את זה דלא נצטרך לומר רק דאחד מהן טועה ואם נאמר דאינו טועה מרעינן לחזקת כשרות של אחד לפסול אותו ואף לר"ה דכ"א בא בפ"ע ומעיד מ"מ שניהם ביחד נפסלו להעיד ובהכרח צריך לדון על העדים דכשרים המה לכל עדות שבתורה מצד דתלינן בטעות של אחד מהן בין מנה למאתים שוב לא מיפסל אף אחד מהם לגבי בע"ד ואמרינן יש בכלל מאתים מנה. ועוד יש לומר בטעמא דרמ"ה דכיון דאנו אומרים דחד מינייהו טועה ומיישבין דברי עדי' שלא יהיו מוכחשין בהכרח לחייב אותו מאה דהא כיון דחד מינייהו כשר ואמרינן עדים המכחישין זא"ז בבדיקות אף בכה"ג כשר הגם דלגבי המלוה אדם נאמן יותר ממאה ואמרינן אם אינו תובע רק מנה ע"כ מודה דזה שאמר מאתים משקר מ"מ לכה"פ יתחייב שבועה להכחיש את העד שאומר מנה והב"ד לא יוכלו לתת לו שבועה כיון דלפנינו שני עדים דעכ"פ חייב מנה דלב"ד ולכ"ע שניהם כשרים ולפי דבריהם ישבע לשקר וכמו"ש הרמ"ה ב"ב הנ"ל וא"כ ממילא חייב לשלם המנה דהוי מתוך שאיל"מ ואף דהנשבע להכחיש העד אינו נשבע שאין לו כלום עליו רק שאין אצלו כלום ממה שהעיד עליו העד וכמ"ש הר"י מיגאש מ"מ אם נשבע להכחיש העד שאין אצלו כלום ממה שהעיד עליו העד האומר מנה יהי' מוכחש מב' עדים מעד זה וגם מעד האומר מאתים ולגבי כ"ע שניהם כשרים דתלינן בטעות ועכ"פ לדברי שניהם יש בכלל מאתים מנה ולכך הוי מתשאיל"מ והא דמס' ב"ב (דף מ"א) ברב כהנא דהדר גודא בארעא דלאו דידיה ואייתי סהדי חד אמר תרתי אוצייתא עאל וחד אמר תלת א"ל רב יהודה אהדיר תרתי מגו תלת כרשב"א דיש בכלל מאתים מנה אף דשם הוי קרקע ול"ש לחייבו מטעם מתשאיל"מ י"ל דשם רב כהנא ואידך לא ידעו כמה אוצייתא ול"ה הכחשה מבע"ד להעד

אולם אם מטעם מתשאיל"מ נאמר דיש בכלל מאתים מנה דחייב אף באינו תובע רק מנה היה נ"מ היכא דהיה חשוד על השבועה דהיה צריך שכנגדו לישבע גם י"ל דכמו דסברו פוסקים בחשוד על השבועה דל"א מתוך שאיל"מ מן הדין הואיל דצוח דרוצה לישבע רק אנן לא מסרינן ליה השבועה כן נמי היכא דזה טוען ברי דאינו חייב כלום ורוצה לישבע רק דהב"ד אין מניחין לו לישבע מצד העדים וכיון דהודאת בע"ד המלוה דחד הוא פסול א"י לגבות אף דאין מניחין לו לישבע לכך סברו הנך פוסקי' דצריך שיתבע שניהם דאל"כ לא מחייבין אותו לשלם אף דלא מסרינן לי' שבועה ועיין קצוה"ח (סי' ע"א) דכ' להקשות למה בא' אומר ק' וא' אומר ר' כשאינו תובע רק מנה דהלוה נשבע שאינו חייב כלום הא לדידן העדים כשרים והוכחש משני עדים ובאמת לא ראיתי מבואר בטור אם חייב לישבע אם אינו תובע שניהם ולפי מה שהבאתי לעיל (סי' ו') משם הרב המאירי בג' עדים ונמצא אחד מהם קאו"פ דעדותן בטילה ומ"מ משביעין אותו היסת ואין הכשרים יכולין לפסול אותו אח"כ י"ל ה"נ דכוותי' וצ"ע אף אם לא נוכל לתת לו שבועה מ"מ י"ל דל"ה בכה"ג מתשאי"ל לחייבו לשלם ודעת הרמ"ה כמ"ש בטעם הראשון דכמו דמיישבין דברי עדים שלא לעשות אותן כמכחישין זה לזה ואמרינן דאחד טועה כן נמי כשר לגבי בע"ד וא"ד להא דאומר פרעתי מחצה כמו"ש לעיל

והנה בדברי הר"ן שכ' דבע"ד יכול לבטל העדות שהוא לזכותו והביא ראיה מהא דלוה אומר פרעתי מחצה יש להתבונן דהא גם שם לא מבטלינן להעדים שאמרו פרעתי כולה ומקיימינן אותן לבטל השטר והר"ן מס' שבועות והנ"י ב"ב שם כתבו הא דצריך לישבע ול"א יש בכלל מאתים מנה המעידין כדבריו הוא משום שהוא פסלם שמכחיש דבריהם ואומר שלא פרע אלא מחצה ולגבי עצמו נאמן ומיהו לאו למימרא דפסלינהו לגמרי דא"כ למה נאמן בשבועה הא איכא שטרא אלא לאו הכחשה היא לגמרי דאפשר שהוא אינו זוכר אלא מן המקצת והעדים זכורים יותר וכיון דהכחשה ולאו הכחשה הוא אין סומכין על עדותן לגמרי ולא על השטר לגמרי אלא עדותן מהני לבטולי שטרא בלחוד והו"ל תביעתו של מלוה כתביעה ע"פ שאין עליה עדים שכל שמוב"מ נשבע. ובביאור דבריהם נראה כמו"ש הבעה"ת (ש"ח) ובש"מ ב"ב הרשב"א משם הראב"ד דאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים רק כשאמר פרעתי מחצה אינה הכחשה רק י"ל הכוונה עד כאן אני זכור והעדים אומרים אנו זכורים יותר שפעם אחרת פרעת המחצה האחר וכיון דיש ספק בדבריו אם יש הכחשה או לא לכן הוי כמוב"מ דעלמא ועיי"ש בג"ת דאם עדים אמרו שפרע כולו בפעם אחת והלוה אומר פרעתי מחצה הוי הכחשה גמורה דא"ל בענין אחד שזוכר מקצתו ושוכח מקצתו [ומ"ש שם דוקא כשאומרים שפרע החצי האחר בפעם אחרת. לא נראה כן מסתימות דברי הראשונים רק אף אם העידו בסתם שפרע כולו נוכל ליישב הדברים שלא יהיה מוכחשים] וזה נמי כוונת הר"ן והנ"י דהוי הכחשה ולאו הכחשה דיש להסתפק בדברי הלוה מה שאמר פרעתי מחצה דע"כ זוכר וי"ל דהעדים זכורין יותר ממנו שפרע בפעם אחרת ועיין סמ"ע (סי' פ"ב ס"ק נ"א) דמשמע ג"כ מדבריו דא"צ לומר דהעדים העידו על פרעון החצי האחר בזמן אחר רק אף אם אמרו בסתם פרעת כולו מסלקינן להשטר מה"ט וזה נמי כוונת הר"ן והנ"י דיש ספק הכחשה. וראיות הר"ן בחידושי סנהדרין דל"א לגבי בע"ד יש בכלל מאתים מנה שיכול לפסול עדות שהוא לזכותו דאל"כ למה נשבע שם על המחצה א"ו דהוי כמו שהודה דלא פרע יותר ופוסל להעדים והיינו שם להך צד דמה שאמר שפרע מחצה הוי הכחשה מזה מוכח דלגבי בע"ד ל"א דיש בכלל ר' ק' אולם אף דשם הוי ספק הכחשה היינו כיון דיש ליישב דבריו דל"ה הכחשה דהעדים מעידין דפרע בפעם אחר החצי השני. אבל בתובע רק מנה שהלוהו בפ"א וב' עדים מכחישין א"ע זה אומר ק' וז"א ר' ושניהם מעידין על זמן אחד ובפעם אחד בזה הוי ודאי הכחשה בקיום הדבר אף דאמרינן דהעדים מטעי טעו מ"מ לגבי התובע יכול לפסול העדות לזכותו ולא תלינן לומר דאינו תובע רק מנה ושכח כמו"ש מדברי ג"ת הנ"ל

ולפי מ"ש יש לגמגם במ"ש הקצוה"ח (סי' ל' סק"ו) באם תובע בשטר וע"א אומר שפרע ק' וע"א אומר ר' על זמן אחד והלוה אומר שפרע ק' דמצטרפין דהכחשה בבדיקות אינו הכחשה ודאית כמו בלוה אמר פרעתי מחצה והעדים אמרו דפרע כולו דל"ה רק הכחשה ולאו הכחשה ולכך לא מפקינן ממונא מן הלוה וכ"כ (סי' פ"ב) דהוי ספק הכחשה גם בז"א מנה וז"א מאתים אם אין הבע"ד תובע שניהם ובנתיבות כ' דא"כ לפי דבריו יהיה מועיל תפיסה וכן בהא דפרעתי מחצה ובמשובב כ' דבאמת כן הוא להסוברים דמהני תפיסה אחר שנולד הספק בטענות ברי. ולמ"ש כאן ל"מ תפיסה דהוי ודאי הכחשת בע"ד להאומר מאתים כיון שהוא על זמן אחד. ברם זה הוא רק להסוברים דבעינן שיתבע שניהם אבל לדעת הראב"ד ורמ"ה והעומדים בשיטתם דל"ב שיתבע שניהם וכמו דאמרינן לגבי עדים דיש בכלל ר' ק' כן נמי לגבי בע"ד ועוד יש כמה פוסקי' העומדים בשיעתם א"כ י"ל אם תפס הלוה אין מוציאין מידו ויכול לומר קים לי אבל לדעת הר"ן והטור י"ל דהוי כודאי