אמרי בינה חושן משפט קיד

הוזמו מהו שישלמו או ייבא כו' דא"ר בא ר' יהודא בשם שמואל אין לומדין דבר מדבר בעדים זוממין עכ"ל. והיינו דסובר אף דלענין ממון אין יכול להעיד בגדלו מה שראה בקטנותו מ"מ כיון דלא בא להעיד אלא לענין איסור תחום שבת אף דאח"כ נ"מ ממיל' לענין ממון מחזקינן לדברי העדים דוגמא מה דמבואר ירושלמי מס' סוטה לענין איסור דהוחזק בע"א אף ללקות עליו כמו שכתב רמב"ם (פ"ג) משגגות ובהל' סנהדרין דהאיסור מוחזק עפ"י ע"א אף ללקות עליו אח"כ ה"נ אף דממילא בשעת עדותן נ"מ לענין ממון מ"מ כיון דלא בא להעיד ע"ז רק לאיסור תחומין ונתקבל עדותן דנין ע"פ הגדתן אח"כ גם לענין ממון. אך יקשה כיון דלענין איסור לא בעינן הגדה בפני ב"ד איך יהיה שייך בהו דין הזמה כיון דל"ה צריך להיות הגדה בפני ב"ד. ובתומים (סי' ל' ס"ק ז') כתב בדברי רמב"ם הלכות נזירות דגם לענין עדות על חיוב נזירות בעי דו"ח ושייך בהו דין הזמה. וע"כ דסובר נמי דבעי הגדה בפני ב"ד דשלא בפני ב"ד ודאי ל"ש דין הזמה כיון דאף על לאו דל"ת אינו עובר. אולם שם הבאתי דברי רמב"ן וריטב"א ריש מס' מכות דסברו לענין איסור דהוא דבר התלוי ברצונו ל"ה רק הודעה בעלמא ולא שייך ביה הזמה ואף מלקות אינם חייבין דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא עיי"ש בדבריהם בהא דלא קתני במתניתין במעידין שחייב קרבן שאינם משלמים משום דלאו בני כפרה נינהו ועיי"ש היטב בריטב"א ובמה שכתבתי שם בדברי חיים וא"כ גם לענין נזירות ל"ה רק הודעה בעלמא ותליא ברצונות. אולם יקשה מן ירושלמי הנז' כיון דל"ה צריך הגדה בפני ב"ד לענין איסור מהו ס"ד לחייבן בדיני הזמה על הממון שיצמח מעדותן

וע"כ צריך לומר אף במה דל"ב הגדה בפני ב"ד מ"מ אם הגידו בב"ד לשם עדות תורת עדות עליהם לענין דעברו על לא תענה אם העידו שקר וישנן בהזמה וגם ראי' ממ"ש הרמב"ם (פכ"א) מעדות דעד המעיד על סוטה שזינתה דאם הוזם דמשלם אף דא"צ הגדה בב"ד דאף עד מפי עד כשר בזה וע"כ כיון דמעיד בתורת עדות בב"ד שם עד עליו וה"נ לענין איסור רק מה דאין נ"מ בעיק' הגדתן רק לענין איסור בלבד בזה ל"ה רק הודעה בעלמא ול"ש בי' הזמה אבל לענין אם יצמח אח"כ נ"מ לענין ממון כמו בסוטה תורת עד עליו אם העיד בב"ד וכן בהך דירושלמי ג"כ רק מטעם דאין למידין דבר בעדי זוממין הא ל"ה כיון דשם עד עליו היה מחייב בהזמה. ועיין קצוה"ח דחקר אם יש בע"א במקום דמחייב ממון כגון במתוך שאיל"מ אם יש בו תורת הזמה או לא ותמהני הא אף בע"א לגבי סוטה דלאו מתורת עדות המועיל נאמן כיון דאף קרוב נאמן רק הואיל דהוי רגלים לדבר הואיל דקנא לה ונסתרה ובכ"ז אם העיד בתורת עדות בפני ב"ד יש בו דין הזמה כמבואר רמב"ם הנז' מכ"ש דבר אשר צריך מן הדין הגדה בפני ב"ד ולהיות עד כשר דוקא מכ"ש דשייך בי' תורת הזמה

הן אמת דראיתי בפירוש המשניות לרמב"ם ריש סוטה שכתב שעיקר אצלינו שכ"מ שאמרה תורה עד אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים כמו עד שקר העד גבי עדים זוממין ולא תתקיים הזמה אלא בשני עדים כמו שיתבאר מס' מכות עכ"ל ומבואר מדבריו דלא שייך דין הזמה אלא בב' עדים. אולם אין לדברים אלו הבנה הא מבואר דבע"א לגבי סוטה באמת יש בו דין הזמה וכן מבואר בירושלמי מס' סוטה. ועוד הא בש"ס מבוא' טעם אחר דכ"מ שנאמר עד הוא שנים מדכתיב לא יקום עד אחד כמבואר ריש מס' סוטה ועיי"ש בתוס' דהקשו באמת אמאי הכל מודין בע"א דסוטה דחייב ק"ש ע"ש. עכ"פ הדין דחייב ק"ש אף ע"ג דכתיב והוא עד כן נמי לענין הזמה ועיין פירוש משנה לרמב"ם (פ"ו) דהביא הטעם הזה דעד כ"מ הכוונה על שנים מדכתיב לא יקום ע"א עיי"ש ודבריו בריש המסכת אין להם הבנה והברור דלא כמו שכתב הקצוה"ח דקרא כתיב דוקא בב' עדים דהא לענין קרבן שבועה נמי כן הוא ומ"מ במקום דמועיל עדות ע"א חייב בק"ש כן נמי לענין הזמה וכמבואר ברמב"ם הנז'

אך מ"מ בתובע לו ע"י ע"א והלה אומר איני יודע יש לפקפק אם שייך בו הזמה למ"ש הגהות מיימוני הטעם דבנסכא דר"א הוי מתוך שאיל"מ אף דע"א אינו בכחו לחייב ממון מ"מ כיון דלא בא תיכף העד לממון דאי הי' בעי הי' טוען לא חטפתי והי' נשבע ואינו משלם ושייך לומר דע"א על חיוב שבועה בא ולא על ממון בא בעיקר עדותו ומשו"ה אף שטוען דידי חטפתי הוי מחייב שבועה ואי"ל משלם עיי"ש ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני טו"נ (סי' ל"ב) ובמ"ש שם בהגהותי וע"כ כן נמי באומר איני יודע אם נתחייבתי הטעם דע"א ל"ב רק לחייב שבועה והיה לו מקום לכפור ולומר לא נתחייבתי ולפי"ז י"ל כיון דע"כ הא דחייב ממון הוא משום דאין עיקר עדותו דעד על ממון רק על שבועה רק מתוך טענותיו נתחייב ממון י"ל ג"כ דבזה ל"ש כאשר זמם לעשות לאחיו כיון דע"כ אתה צריך לומר דלא בא העד על חיוב ממון דלא יקום ע"א כתיב לגבי חיוב ממון רק זה נסתעף ממילא ע"י טענותיו של הנתבע שטוען אינו יודע בזה לא שייך בו הזמה וצ"ע

גם יש לומר בהעידו שנים לפני ב"ד דנתנסך יינו אף אם נאמר דכיון דהעידו בפני ב"ד תורת עדות עליהם ועברו על ל"ת וכנ"ל או כמו שכתבתי בד"ח שם די"ל להסוברים דע"א א"נ במקום דאתחזק בהתירא וצריך ב' עדים וצריך שיעידו בפני ב"ד ועיין ריטב"א גיטין (דף ה') וטו"ז אה"ע (סי' קמ"ב) מ"מ י"ל דלא נוכל לקיים בהו דין הזמה להמבואר מדברי רמב"ן ור"ן קידושין (דף ס"ה) הטעם דע"א א"נ לומר ראיתי אביכם שהטמין מעות בבית ואמר של מעשר שני הן משום דהוי כמעיד להוציא ממון מרשותו עיי"ש וצ"ל הא דלאסור בהנאה ע"א נאמן אף דכתיב לא יקום ע"א להוציא ממון ה"ט משום דאינו מוציא הממון מרשותו רק דאומר שאסור הוא לו בהנאה אבל מ"מ שלו הוא כמו דסברו הראב"ד וריטב"א סוכה (דף ל"ה) וכמו שהאריכו בזה כל המחברים בראיו' שונות דאיסור הנאה הוי שלו מה שהיה מקודם שלו. ולכך ע"א נאמן לאסור כיון דאינו מוציא משם בעלים משא"כ באומר של מעשר שני הוא מוציא מחזקת הבעלים לכך א"נ ועיין מ"ש בזה בהגהותי בד"ח חיו"ד (סי' כ"ט) ולפי"ז כיצד נוכל לקיים בו כאשר זמם לעשות לאחיו אם נאמר שישלם לו ההפסד מה שאסרו בהנאה ולהוציא ממנו ומרשותו הוי יותר מאשר זמם לעשות לאחיו ולקיים כאשר זמם לומר שיינו יהי' אסור בהנאה ג"כ לא שייך לאסור דבר המותר בהנאה כמובן וצ"ע בזה. ומ"מ בעד פסול אף אם אתזם אחר שהעיד בפני ב"ד אינו לוקה דלא תענה הוא רק במעיד בפני ב"ד וכן מוכח בש"ס מכות (דף ח' ע"ב) דכוותה גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא ואם נאמר כשמעיד בב"ד באיסור אף הפסול להעיד בממון מ"מ עובר על ל"ת משכחת שפיר עבד שיהיה לוקה ע"י שהוזם בעדותו לענין איסור ובמקום דל"ש לעשות לו כאשר זמם ואז מקיימינן במלקות א"ו דעד פסול אינו בתורת הזמה לענין לא תענה

סי' יט הגם דהכחשה בבדיקות כשירה בד"מ כגון אחד אומר מנה לבן ואחד אומר מנה שחור מ"מ כתב הטור ורמ"א בש"ע דצריך שיתבע שניהם וכן אחד אומר ק' הלוה ואחד אומר ר' אף דהוי הכחשה מ"מ יש בכלל ר' ק' וג"כ צריך שיתבע שניהם ודעת המחבר משמע דא"צ לתבוע שניהם וכדמשמע פשטות דברי הרמב"ם ועיין ב"י משם רבינו ירוחם. והנה מדברי תוס' ב"ב (דף מ"א) ונ"י שם מבואר אף דעדי' מכחישין זא"ז מ"מ עבידי דטעי וכן כ' הרמ"ה סנהדרין (דף ל"א) דהקשה הא בעדים מכחישין זא"ז אחד מכת זו ואחד מכת זו לכ"ע פסולין להעיד כאחת ויש שם חיסור לשון וכנראה צ"ל דא"ל דלא עבר ע"א על לאו דל"ת ברעך עד שקר דכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים לא ס"ד דהא גבי עדות חודש דקתני בברייתא א' אומר גבוה ב' מרדעות כו' דמיירי בכת א' וקא מותיב מינה ר"ה תיובתא לר"ח ש"מ דאפילו בכת אחת נמי פסלינן ליה לחד מיינהו דקא מסהיד בשקרא [ועיין ש"ך (סי' ל"א) משם חכמי בריסק ובתומים שם] ומסתברא דכי פליגי ר"ה ור"ח היכא דמכחשי אהדדי בכולא עדות כו' אבל ז"א ק' וז"א ר' לאו הכחשה מיקרי לאיפסולי עלה אלא מוסיף על דבריו הוי ואיכא למימר דמיטעא טעי חד מינייהו וצ"ע עכ"ל הרי דכ' ג"כ דתלינן בטעות דחד מינייהו ולא הזכיר כלל דצריך שיתבע המלוה שניהם רק לעיל מיניה בהלואה אחר הלואה בזמנים מתחלפי' כ' דוקא היכא דלא מכחיש מלוה חד מינייהו רק תבע שני מנין שהלוה בשני זמנים דאל"כ ודאי חד מינייהו בשקרא מסהיד וכמו שהביא הרא"ש שם משמו ובז"א מנה וז"א מאתים לא כתב דצריך שהמלוה יתבע שניהם וסובר דאף אם אינו תובע רק מנה ג"כ מצטרפין דיש בכלל מאתים מנה ותלינן בטעות וסובר כמו דתלינן בטעות לגבי הכחשת העד לגבי עד כמו כן תלינן הטעות לגבי בע"ד

ודעת הר"ן שם משם הרמב"ן דצריך שיתבע כשיעור שני העדי' אבל כשטוען כשיעור הע"א אין מצטרפין שביטל הבע"ד את דברי האחד והודאות בע"ד עדיף יותר ממאה עדים ואע"ג דיש בכלל ר' ק' דוקא בעדים הוא דאמרינן הכי אבל בבע"ד חזקה שהוא תובע כל מה שיש לו ויכול לבטל העדות שהוא לזכותו משא"כ בעד אחר שא"י לבטל העדות שהוא לזכות התובע והביא ראיה מב"ב פ' י"נ מלוה אומר לא נפרעתי כלום והלוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידין שפרעו כולה נשבע וגובה מחצה ואי אמרינן גבי בע"ד יש בכלל מאתים מנה למה נשבע הרי יש לנו לסמוך על העדים א"ו כיון דלוה אמר דלא פרע אלא מחצה הרי כמו שהודה שלא פרע יותר עכ"ד ויקשה על הרמ"ה מהא דב"ב הנ"ל וביותר הא ברמ"ה שם פ' י"נ