אמרי בינה חושן משפט קיג

להזימן רק באופן שכתב הריטב"א שם שרואין קודם המעשה והרגישו בהם בשעת מעשה או שרואין דרך ראיה כללית ולא שהכירום ממש שיוכלו להכחיש את המזימים וכיון שהיה להם לדעתם צירוף בשעת ראיה והגדתם תוכד"ד לכן הוי כת אחת וגזה"כ להשוות מאה כשנים ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וע"ז קתני בסיפא ואם לאו הרי אלו שתי עדיות אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין ואיירי אף אם העידו תוכד"ד מ"מ כיון דלא היו צירוף ראיה נחלקו עדותן. והראב"ד דהשיג על הרמב"ם מאחר דלא באו תוכד"ד ונחשבו שתי כתות לענין הזמה למה תבטל עדות כת האחרונה ע"כ דסובר דהרמב"ם איירי שהיו צירוף ראיה דאל"כ אף כשהעידו תוכד"ד מ"מ הן עדות נחלקות ועיין ש"ך (סי' ל"ו ס"ק ו') ובקצוה"ח שם ונתיבות ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסו' ספר דברי משפט (סי' ל"ו ס"ק ד' וסי' ל"ח ס"ק א') דהענ' דאף בדנ"פ אין העד מדקדק מי היה עמו. וכן דעת הראב"ד לכן כיון דאיירי דהי' צירוף ראיה רק שלא העידו תוכד"ד משיג הראב"ד ע"ז דלמה תבטל עדות כת האחרונה אבל אם היה הגדה תוך כדי דבור והוי צירוף ודאי דהן כת אחת ונתבטל כל העדות אף דהראשונים היו כשרים בשעת הגדתן של האחרונים דהיו יכולין לחזור תוכד"ד של הגדת האחרונים דהא אף לרבא דסובר מכאן ולהבא נפסלין מ"מ לא יחלוק על המתניתין כשהעידו תוכד"ד ונצטרפו יחד בראיה דאמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והן כת אחת. ועוד י"ל דהראב"ד סובר בזה כשיטת רבינו ישעי' ז"ל המובא שם בדברי אאמ"ו ז"ל דאם התרו בהן ואמרו כולן לאסהודי אתינן סגי במקום ראיה כאחת. אולם סובר דמ"מ הגדה בעינן כאחת לצרפם לכת אחת ויהיה איך שיהיה לא אדע להבין ראייתו מדברי הראב"ד הנ"ל דיסבור דא"י לחזור מעדותן תוכד"ד של כת האחרונה דאף דיכולין לחזור ובשעת הגדתן של האחרונה הי' עוד כת הראשונ' כשירה ויכולין לחזור מ"מ כיון דנתבטל עדותן והם כת אחת אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה

ברם בגוף דמיונו להך דב"ק בער אנכי ואיני מבין דברי קדשו דמורי ורבי זקני הגאון זצ"ל דהא שם מבואר בש"ס דלר' יוסי אם אמרינן למפרע נפסל בהוזמו על הטביחה נתבטל עדותן שהעידו על הגניבה תוכד"ד וכיון דאסהידו אטביחה בשיקר' פסולין הוו אע"ג דלא מיפסלי אלא לבתר גמר עדות של טביחה מ"מ ממילא איבטלי סהדותא דגניבה אע"ג דלא איתזם עלויה ותוך כדי דבור כדבור דמי ועיי"ש בש"מ דא"ד לדלעיל דמשני שהעידו בב"א על הטביחה תוך כדי דיבור דגניבה דמ"מ אינו נפסל על הטביחה מהזמה דגניבה כיון דהיו יכולין לחזור בהן על עדות גניבה כיון דתוכד"ד היה אבל הכא אע"ג דכשרין נינהו גם אחר עדות דטביחה דתוכד"ד מ"מ כי היכא דמהני הזמה לבטל עדות דטביחה ה"נ מהני לבטל עדות גניבה שקדמה לה כיון דתוך כד"ד הוה חשיבא כאותו עדות ממש ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיי"ש עוד בלשון תוספות הרא"ש ז"ל דהא דלעיל דתוכד"ד גורם להכשיר העדות היינו לענין זה דלא חשבינן להו מוכחשין לבטל עדותן ואם הוזמו אח"כ משלמין דהכחשה תחילת הזמה היא אבל כשהוזמו על הטביחה נתבטלה עדות גניבה לענין זה דאין הבעלים משלמין כפל כיון שהעידו תוכד"ד של הטביחה וכן ה"נ לענין זה דבטלה עדותן ואין הבעלים משלמין כפל עיי"ש הרי מבואר דכשגמרו עדותן ונפסלו נתבטל אף מה שהעידו תוכד"ד מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק לענין אם איתזמו על הטביחה אף דנתבטלה גם עדות גניבה שהיה תוכד"ד מ"מ כיון שהיו יכולין לחזור קורים בהם כאשר זמם כי אתזמו אח"כ ג"כ על הגניבה והזמה אריכתא הוא וה"נ בדברי הראב"ד אף דכת הראשונה היו יכולין לחזור תוכד"ד של עדותן של כת האחרונה מ"מ כשלא חזרו כי אתזמו אח"כ נתבטל כל עדותן וכיון דהעידו כולם תוכד"ד אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וז"פ וברור

ומ"ש מרן זקני ז"ל דאם נעשו כת שניה פסולין אחר כדי דבור מעדותן דלא איכפת לן נראה מדבריו דאם עדים נעשו תוכד"ד של עדותן פסולין דנתבטל עדותן ולכאורה היה נראה כן מסברא כיון דלא נגמר עדותן עד אחר כד"ד דעוד יכולין לחזור ואם חזרו לא עברו על לא תענה א"כ עיקר גמר עדות הוא אחר כדי דבור וכשנפסלו תוכד"ד אף די"ל לאוקמי אחזקה דלא הוו הדרי בהו מ"מ כיון דעיקר הגמר של עדותן הוי לאחר כד"ד הוי כמו תחילתו בכשרות וסופו בפסלות. אולם מדברי ש"מ ב"ק שם אף דבלשון הראב"ד שם כ' בעדות אחת ממש שהעידו על שניהם תוכד"ד עדות שבטלה מקצתה כו' ונפסלו ג"כ על הגניבה מדכ' לשון ונפסלו משמע קצת דמטעם פסול אתינן עלה הואיל דתוכד"ד נפסלו נתבטל אף מה שהעידו בדבר אחר מ"מ בלשון הרמ"ה שם כ' כיון דסוף עדות הטביחה מיהת מפסלי ממילא איבטלי סהדותא דגניבה מבואר דמטעם עדות שבטלה מקצתה הוא ולא מטעם פסול ועוד הוסיף שם ודוקא בתובע אחד ונתבע אחד דומיא דגניבה וטביחה עיי"ש מבואר דאם העידו על ראובן שחייב מנה לשמעון ותוכד"ד העידו ג"כ שחייב מנה ללוי אף דאתזמו על מה שהעידו לשמעון מ"מ מה שהעידו שחייב ללוי נשאר קיים דתוכד"ד עדיין לא היו פסולין כיון שהי' בידם לחזור ממה שהעידו שחייב לשמעון ואע"ג דאח"כ נתברר שלא חזרו ונפסלו למפרע מ"מ נשאר מה שהעידו תוכד"ד ואם כן ממילא ג"כ אם נפסלו מצד עבירה אחרת תוכד"ד נשאר עדותן בחזקת כשרות ושוב ראיתי בנתיבות (סי' נ"ב) דפשיטא לי' דאף אם עברו תוכד"ד של עדותן שאר עבירה שנפסלו ע"י דלא נתבטל העדות דלמפרע והביא ראיה מדברי ש"מ הנ"ל דבב' תובעי' ונתבעים דל"ש עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא נתבטל אף שבודאי עשו עבירה תוכ"ד לא נתבטל עדות הראשונה עיי"ש ומ"מ צ"ע אמאי הא בכ"מ תוכ"ד כדבור דמי הואיל דאין אדם גומר דבריו בבירור וכיון דיכולין לחזור מעדותן תוכד"ד ואינם עוברים לא תענה עד אחר כד"ד אף דל"א הוכיח סופו על תחילתו ואמרי' עכשיו נכנס בו היצה"ר ואף אם מחשבתו היה כן מתחילה לא נעשה רשע במחשבה מ"מ יתבטל העדות כיון די"ל דלא העיד אז בבירור גמור ולא נגמר העדות עד אם אינו חוזר מדבריו תוכ"ד ומה"ט יכול לחזור תוכ"ד א"כ הוי סופו בפסלות וכן י"ל אם מתו העדים תוכד"ד או נשתתקו דאין קיום לעדותן ומ"מ הראיה מדברי הרמ"ה בש"מ היא נכונה מאד. וראיתי בספר הראב"ן (דף פ"ח ע"ד) וז"ל ואם העידו ב' עדיות בזה אחר זה ונמצא שקרן על הראשונה גם האחרונה בטילה ואם נמצא שקרן על האחרונה אם בתוכ"ד של הראשונה העיד לשני' בטילה גם הראשונה ואם לאחר כד"ד אינה בטילה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ותוכד"ד כדיבור דמי עיי"ש מדסתם וכתב העידו ב' עדיות משמע דאף בב' תובעים ונתבעים ג"כ הדין כן ואף דכ' מטעם עדות שבטלה מקצתה כו' מ"מ י"ל הואיל דשם פסול עליהם תוכ"ד נתבטל אף מה שהעידו מקודם דעיקר גמר העדות הוא לאחר כד"ד והוי סופו בפסלות וצ"ע עדיין בזה אף כי מי יבא אחרי פשטות של מרן בעל הנתיבות ז"ל לחלוק עליו מבלי ראי' מוכרחת

סי' חי אם מעידין עדים בדבר חוץ לב"ד אם עברו על לא תענה ברעיך עד שקר לא ראיתי מבואר רק בד' ס' יראים מרבנו אליעזר ממיץ (סי' רמ"ג) באזהרה שלא להעיד שקר דכ' במעיד בב"ד במקום דא"י לחזור איירי וילמוד סתום מן המפורש דכתיב גבי שמיעת קול אלה אם לא יגיד כו' ואמרינן בת"כ ובשבועות לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון וספק בידי אם ילמד עד דהתם מועד דהכא וצריך שאילה לרבי עכ"ל ויש שם איזה ט"ס עכ"פ המתבאר בדבריו דלשון עד היינו עדות המועיל הוא דוקא במעיד בפני ב"ד אז עובר על לא תענה אם העיד שקר אבל אם מעיד חוץ לב"ד אף במקום דמועיל כגון באיסורין או להעיד דמת בעלה של פלונית י"ל דאינו עובר על ל"ת רק באזהרה דמדבר שקר תרחק ועיין קצוה"ח (סי' ל"ח) דחקר במעידין על איסור ואתזמו אם מקיימינין בהו דין הזמה ובנתיבות כתב שם דבאיסור הואיל דל"ב הגדה בפני ב"ד לית בהו דין הזמה וכדבריו נראה מס' יראים הנז' כיון דאינו עובר על ל"ת ברעיך עד שקר רק כשמעיד בפני ב"ד כ"כ דין הזמה הנאמר בתורה והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם כו' איירי דוקא ג"כ במעיד בב"ד ולא באיסור דל"ב הגדה בב"ד מזה לא איירי הקרא

אך מ"מ י"ל כמו דמצינו בשבועות אלה דעדות אף במה דא"צ הגדה בפני ב"ד כגון בעד סוטה ובמת בעלה דל"צ הגדה כלל בפני ב"ד ומ"מ נכלל בכלל חיוב דק"ש אם הוא עד כשר לשאר דבר אף דלענין זה א"נ בתור' עדו' דאף אשה ועבד כשרים רק בתור' אומדנא ודיעות ופסולין דאינן בתורת עדות לשאר דבר אינן בחיוב ק"ש ומ"מ עד כשר דהוא בתורת עדות והיכא דא"נ אינו בשבועו' עדות והיכא דנאמן הוא חייב בק"ש ועיין ש"ש (ש"ז פ"א) הרי דהגדה בפני ב"ד מועיל דהכפירה בב"ד מחייבו בק"ש כן נמי י"ל אם מעיד בפני ב"ד אף בדבר דא"צ הגדה בפני ב"ד מ"מ נכלל בכלל לאו דלא תענה ואם מעיד שקר עובר בלאו וממילא נכלל בכלל והנה עד שקר העד ואם אתזמו מקיימינן בהו דין הזמה וכבר הערותי בזה בספר דברי חיים סוף דיני עדות מדברי ירושלמי סוף (פ"ב) דכתובות על מתניתין דאלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן קאמר שם מהו להוציא ממון מתוך עדותן האיך עבידא היו הכל יודעין עד שדה ראובן תחום שבת ובאו ואמרו עד כאן היינו באין בשבת ונמצא השדה של שמעון מהו מפקיתה מן שמעון ומחזרת לראובן וקאמר בתר הכא רב אחא רב שמואל בעי