אמרי בינה חושן משפט קיב

חוזר ומגיד וזה שאמר בשעת קידושין יש לי בנים ואלו שתק בשעת מיתה אשתרו כי הדר ואמר אין לי בנים האיך נעורה חזקה הראשונה של איסור לאסרה עכ"ד ובודאי לא איירי דאמר בשעת קידושין יש לי בנים בב"ד ומ"מ סובר דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ודלא כתשובת ר"ן. ולענ"ד משם אינו ראי' דהא בלא"ה בשעת קידושין ליכא שום תורת עדות ע"ז כיון דליכא נ"מ עדיין והא דנאמן הוא משום דמה לו לשקר ואין אדם חוטא ולא לו מחזקינן לדבריו לאמת ובזה דעת הרש"י והרז"ה דמתלי תלוי וקאי נאמנתו אם א"ח בשעת מיתה דבריו הראשונים קיימים ואם חוזר נתבטל דבריו הראשונים די"ל דאמר כדי שלא תדאוג ותתרצה לו ודעת רמב"ן דכיון דהאמינו חז"ל אם אינו חוזר ע"כ דשייך מה לו לשקר וא"א חוטא ולא לו דאף די"ל דעשה כדי שתתרצה מ"מ למה לא ירא פן ימות פתאום ויבא לידי קלקול וע"כ דאמת אמר ונאמן לא מתורת עדות רק מצד הבירור והסברא בזה שייך כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד אף שלא העיד בפני ב"ד. ועוד עד כאן לא כתב הר"ן דיכול לחזור כ"ז שלא העיד בפני ב"ד היינו דוקא אם הגדה האחרונה הי' בפני ב"ד בתורת עדות בזה נתבטל הגדה הראשונה אשר הגיד שלא בפני ב"ד אבל אם גם הגדה השניה ל"ה בפני ב"ד ודאי אינו חוזר ומגיד ואין קיום להגדה השניה להוציא הדבר ממה שנתחזק ע"י הגדה הראשונה ושם כשם שהגדה הא' ל"ה בפני ב"ד כן הגדה שני' לא איירי בפני ב"ד. ולכך סובר רמב"ן כיון דלאו תורת עדות בזה רק מטעם בירור וגם הגדה שניה ליתא תורת עדות לכך אינו חוזר ומגיד אבל מה שנאמן בתורת עדות י"ל דמודה כ"ז שלא נתקבל עדותו בפני ב"ד בתורת עדות חזקה דאינו עובר על לא תענה ברעיך עד שקר ונאמן בהגדה השניה וכן מבואר בהגהות מרדכי מס' כתובות פ' אלמנה ניזונית (סי' ש"ו) דעד שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד וגם מריטב"א ורמב"ן קידושין שהבאתי לעיל יש לישב להמעיין דלישנא קטיע נקטי ועיקר הטעם כיון שהחזיק בחזקת טהרה ועשה מעשה חזקה ברורה הוא דלא יכשיל לחבירו לכך א"ח ומגיד

סי' יז אחר שהעיד העד בב"ד והוא לאחר כדי דיבור א"י לחזור וכתב הסמ"ע (סי' כ"ט ס"ק ג') אבל בתוך כדי דיבור יכולין לחזור ואפילו עד הראשון בתוך כדי דיבור של השני כגון שבאו שנים לב"ד להעיד והעיד האחד ואח"כ הב' יכול הראשון לחזור תוכד"ד של עדות השני דחד עדות הוא כ"כ הר"ן ויש לדייק מדבריו שכתב כגון שבאו שנים לב"ד להעיד דדוק' כשבאו בב"א להיות כת אחד אבל אם באו בזה אחר זה דעדות מיוחדת כשר בד"מ אף כשמעידין על זמנים נפרדים אז אחר שהעיד הראשון אחר כדי דיבורו שוב אין לו שייכות עם חבירו אבל כשבאו ביחד אף שזה מעיד על מנה בניסן וזה על מנה באייר כיון דמצטרפין ביחד לחייבו ממון חד עדות הוא ויכול הראשון לחזור תוכד"ד של השני ועיין ריטב"א שבועות (דף ל"ב) שכתב דשני עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות אחד חשביה קרא וכדכתיב עפ"י שני עדים וממילא נמי בבאו בבת אחת והעידו תוכד"ד אף דכל אחד מעיד עדות אחרת מ"מ כיון דמצטרפין כיון דתרווייהו מסהדי דחייב לו מנה לענין זה פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה שחייב לו מנה וכעדות א' חשביה קרא נמי לענין זה כמבואר סנהדרין (דכ"ט) והוא עד או ראה או ידע מ"מ ממילא יכול הראשון לחזור תוכד"ד של השני

אך יש להוכיח מדברי הראב"ד לכאורה דהוו כנפרדים דהריטב"א מכות (ד"ו) בהא דאמר ר"נ עדות מיוחדת כשירה בד"מ כ' וז"ל והקשו רבותינו מאי קמ"ל דהא קיי"ל כריב"ק דאמר אפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין לחייב מנה והראב"ד ז"ל תירץ דר"נ ה"ק דעדות מיוחדת כשר בד"מ כשכולם כשרים ולאפוקי אם הי' אחד מהם קאו"פ עדותן בטילה כיון דהלואה אחת הוא והריטב"א חולק ע"ז וכתב דלמה נחמיר בד"מ יותר מד"נ שאם לא ראו אלו את אלו הם שתי עדיות ואם נמצא א' מהם קאו"פ אין אחת פוסלת חברתה ועיין קצוה"ח (סי' ל"ו סק"ב) דהראב"ד סובר דקולו חומרו וחומרו קולו דהיכא דמצטרפין בכשרותן מצטרפין בפסלותן וכיון דבד"מ אפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין ממילא בד"מ אם נמצא א' מהם קאו"פ נמי הוי צירוף לבטל הכשרים עיי"ש והראב"ד מדייק בלשונו דעדותן בטילה כיון דהלואה אחת הוא משמע דוקא כשהעידו על הלואה אחת אבל אם נצטרפו ביחד על ב' הלואות והמלוה תובע שניהם ובאו והעידו ביחד לא נתבטל עדות הכשר אם נמצא אחד קאו"פ או אם חוזר אחד נשאר השני עכ"פ לחייבו שבועה וממילא שוב אין הראשון יכול לחזור תוכ"ד של השני. ברם יש להבין למה לא נאמר בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכיון דשניהם באים ובכחם לחייבו מנה ונתבטל כח החיוב של ממון ע"י שנמצא האחד קאו"פ נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואף אם הוזם אחד מהם יתבטל העד הראשון אף מלחייבו שבועה. ולדעת הריטב"א דסובר דלא נחמיר בד"מ יותר מבדנ"פ וממילא באם הוזם אחד י"ל דנשאר השני ולא נתבטל עכ"פ לענין שבועה וא"כ י"ל דכמו כן כיון דעדותו הוא על זמן אחר אף דלא נוכל לחייבו ממון רק בצירוף העד האחר המעיד על הלואה אחרת מ"מ אין לחזור תוכד"ד של חבירו ומ"מ צ"ע ויבואר עוד לקמן מזה

והנה מדברי הר"ן והריטב"א הנ"ל לא נתבאר באם היו הרבה עדים אם ג"כ הדין כן הוא דהראשון יכול לחזור תוכד"ד של האחרון די"ל דוקא בשני עדים דפתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה ועדות אחד חשביה קרא כמו"ש הריטב"א אבל אם יש שני כתות או יותר י"ל אף דהעידו כל אחד ואחד תוכד"ד של חבירו מ"מ שנים הראשונים אחר כדי דבור שלהם שוב א"י לחזור או די"ל כיון דמקשינן שלשה לשנים וכן אף במאה עדים דחשבינן כתרי ממילא גם לענין חזרה חשבינן כולם ככת אחת וכ"א יכול לחזור תוכד"ד של האחרון ועיין בשלטי הגבורים פ' שבועת העדות דהביא שאלה באחד שתובע לשותפו שיבא עמו לחשבון והשיב שלפי חשבונו נשאר בידו סך כך וכך ובתוכד"ד של הודאת הנתבע אמר אליו התובע שאל יתנם לו אלא בפני ב"ד ובתוכד"ד זה השיב הנתבע כוס כסף שיש לי בידך תנהו לי ואתן לך והתובע אינו מודה לו באותו הכוס וכתב דל"א בזה תוכד"ד כדבור דמי רק תוך כדי דבורו ולא תוכד"ד של חבירו וכתב דאינו דומה לעדות משום דהתם אין כפירת עדותו מחייבו קרבן עד שיכפרו שניהם והלכך אין העדות נגמרת עד שיעיד חבירו וכיון שכן כעדות אחת דמי ובדין הוא שיהיה תוכד"ד של חבירו כדיבורו שלו וכן הא דכתובות פרק א"נ ונתרי בהוא תוך כדי דבור מפני שהתראה צורך עדות הוא וכאלו התראה והעדות הכל דבר אחד עיי"ש משמע נמי מדבריו דרק בשני עדים דחשיבו כאחד דבורם כיון דאין תועלת בדברי אחד בלא חבירו אבל אם הם יותר י"ל דא"י השנים הראשונים לחזור תוכד"ד של האחרוני' כיון דגם בלא עדותן של אחרונים סגי בהראשונים אף דמקשינן שנים לשלשה ואפילו הן מאה מ"מ לענין חזרה שיהיו כולן חשובין כאחד לא מצינו. ועיין ריטב"א מכות (דף ו') בהא דאמר בש"ס כ"א כדי דיבורו של חבירו וה"נ אמרינן מס' שבועות וטעמא משום דכולהו עדים כאחד חשיבי אבל בבעלי דינין שהודה אחד מהם לחבירו ובא לחזור תוכד"ד של חבירו דבכ"מ תוכד"ד עצמו הוא בר מהני עדים בלחוד עכ"ד וזה כדברי הש"ג רק ממה דמשוו' דברי הש"ס דשבועות להא דמכות מבואר דאף מאה עדים כאחד חשיבי והראשון יכול לחזור תוך כדי דבור של אחרון אם העידו כולם תוך כד"ד של חבירו וכן הוכיח אאזמ"ו ז"ל בספרו דברי משפט מדברי תוס' פ' א"נ (דף ל"ג) ד"ה ונתרי דכתבו כ"ז דעסוקין באותו דבר חשוב הכל תוכד"ד כמבואר במכות עיי"ש

אך הוא זצ"ל כתב שם להוכיח מדברי הראב"ד בהשגות (פ"כ) מעדות דאינו סובר כן מדכתב שם כיון דלא העידו תוכד"ד נחשב כב' כתי עדים לענין הזמה אבל אם העידו תוכד"ד מודה לרמב"ם דאם נעשו כת הראשונה זוממין אף עדות כת שני' בטלה דהוי כנמצא אחד מהם קאו"פ דכל העדות בטל כיון דכת שניה העידו תוכד"ד של כת הראשונה ואמאי הא מבואר ב"ק (דף ע"ג) אם העידו על הגניבה והטביחה בבת אחת והוזמו על הטביחה תחילה ואח"כ על הגניבה ל"ה פסולין בשעה דהעידו על הטביחה אף דהוזמו אח"כ על הגניבה כיון דהיו יכולין לחזור על העדות של הגניבה ואם נאמר דכת הראשונה יכולה לחזור תוכד"ד של האחרונ' א"כ בשעה דהעידו כת שניה אף דאתזמו כת הראשונה ולמפרע נפסלו מ"מ ל"ה נפסלין רק אחר כד"ד של כת שניה ולא גרע מאלו נעשו כת שניה פסולין אחר כדי דיבור מעדותן דלא איכפת לן כיון דבשעה שהעידו היו כשרין מכ"ש אם כת הראשונה נעשו זוממין כיון דבידם לחזור עד אחר כדי דבור של כת שניה ואמאי בטל עדות כת שניה כיון דבשעת עדותן עדיין היו כת הראשונה כשירה א"ו דכת הראשונה א"י לחזור רק אחר כדי דיבורם ולא אחר כדי דיבור' של כת שניה עיי"ש בדבריו. ואחרי בקשות אלף מחילות מכבוד קדושתו דאאזמ"ו ז"ל לא אבין כל דבריו ראשית דבר לא אדע לדמיונו דמדמה להא דב"ק דבהעידו על הגניבה וטביחה בתוכד"ד דהוו כשרין בשעה שהעידו על הגניבה הואיל דיכולין לחזור א"כ לרבא דסובר מכאן ולהבא נפסל איך יפרנס המתניתין דמכות בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת. ועלה אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוכד"ד ופירשו בתוס' דקאי רק אדין דעדים זוממין בהא דוקא כי העידו כולם בתוכד"ד דזה הוי עדות אחת דכיון דלא העידו אמת לא התחיל עדותן רק כשהעידו בב"ד. ואמאי נתבטל כל העדות הא לא נפסלו לרבא אלא מכאן ולהבא וא"כ אז היו כשרין בשעה שהעידו ול"ה בנמצא אחד מהן קאו"פ ולמה לא יתקיים עדותן של הכת שניה וע"כ צריך לומר אף דלא נפסלין אלא מכאן ולהבא מ"מ כיון דנצטרפו יחד בהגדתן תוכד"ד ומקצתן רואין אלו את אלו ואיירי באופן דכת שניה אינה מכחשת לאלה שהעידו