אמרי בינה חושן משפט קיא

אחר יכול להכחישה ונשארת בחזקת א"א והוי ממזר ודאי כמבואר בח"מ שם (ס"ק ע"ה) דגם רמב"ן ורשב"א מודים בזה שתצא מהתיר' עפ"י ע"א כשר המכחישה א"כ בש"ס שבועות דאר"פ באמר לדידה ולא אמר בב"ד דפטור וע"ז קאמר רמב"ן דינו דהראשון נאמן הואיל ואמר משמו ולדברי הקה"י איירי דוקא בלא התירוה דבהתירוה להנשא א"נ להכחיש א"כ בלא התירוה אף עד כשר אחר נאמן להכחישה. גם אם שנים אומרים דשמעו מפיו דנאמן להכחיש זה מחלוקה קדומה הנה דעת ראנ"ח (ח"א סי' ל"ז) דאין דבריו של אחד במקום שנים. אולם בס' אליהו רבה וזוטא (דף ע"ח) השיג עליו וסובר כיון דטעמא דהראשון נאמן אף דבעדות אשה ע"א חשיב כמו שנים בכ"ז כיון דאמר משם אחר לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ממילא אפילו שנים לא מהימנו ומדמה להא דאמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דקיי"ל דפטור דאם ירצה לומר מזיד הייתי והיינו דמפרשינן דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואמרינן התם מודה ר"מ אם אמרו לו שנים יודע אתה עדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור עיי"ש וה"נ כי אמרו לו שנים שאמר להם שמת והוא מכחישם שלא אמר להם למה לא יהי' נאמן במגו דאי בעי אמר מבודה הייתי ושקר דברתי שהוא נאמן כל שלא העיד בב"ד כמו"ש הר"ן בתשובה ונפרש דבריו ר"ל שלא אמרתי לכם דברים של אמת וכתב דבהא אף ר"מ מודה דיכול לתרץ דבורו דדיבר שקר עם היות דכל כי האי נפיק מיניה חורבא להתיר א"א לעלמא שהשומע ממנו יכול להעיד בב"ד ומתירין האשה ע"פ מ"מ כ"ע לא בקיאי בזה אלו דבריו שם. אולם בריטב"א מסכת שבועות שם מבואר להדיא כדעת ראנ"ח דלא מתרצינן דבורו בזה או אף א"נ לומר ששקר העידו דהנה הריטב"א שם הביא גירסת רש"י והעד פטור דיכולה האשה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ופירש דבריו דרש"י סובר כדעת רמב"ן דבב"ד זה אין מתירין כיון שהכחישה העד שתלתה בו וכ' אף דהעד נאמן יותר ממנה ואיך תלך לב"ד אחר דשלא כדין תנשא שאפי' היא נאמנת שכך א"ל חוץ לבד אינו מועיל כיון שכבר כפר בב"ד שהוא מקום עדות וכתב וז"ל וי"ל דשאני הכא דרבנן התירוה להנשא עפ"י ע"א שאמר לה כן חוץ לב"ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ומעתה הרי האשה כב"ד בענין זה ואלו היתה היא נאמנת עלינו לגמרי אין כפירה בב"ד כלום כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וגם ראוי היה להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אלא שא"א לומר כן כיון שהעד בא ומכחישה לפנינו אבל ב"ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך בהיתר שיתירוה עכ"ל. וכן הביא שם ספר אליהו רבה דעת רדב"ז ז"ל דיכולה לילך לב"ד אחר. והספר הנז' צווח ע"ז ככרוכי' ואמר הס כי לא להזכיר סברא זרה כזאת בבית המדרש וכ"ש שלא ליחסה לרש"י ואיך יעלה עה"ד דבב"ד אחד יהיה דברים בטלין ובב"ד אחר יעלו לרצון ואם הב"ד השני לא ידעו מה שאירע בב"ד הראשון שוגגים ומוטעים הם וד' הטוב יכפר בעד והאשה ההיא תשא את עונה עכ"ד ואם שהרחיק הרב ז"ל סברא הזאת לפנינו היא מבוארת ע"נ בדברי גדול הראשונים הריטב"א ז"ל

ברם הריטב"א אתי עלה מטעם דאם היה ברור לנו שהגיד כן חוץ לב"ד דשוב אינו חוזר ומגיד לכן האשה דיודעת האמת שהגיד לה ויודעת דאם הי' גלוי לב"ד ונתברר ע"י עדים דכך אמר לה דשוב ל"ה משגיחין על דבריו האחרונים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לכך שרו לה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ולפי"ז ודאי אם היו בפני שני עדים ששמעו מפיו חוץ לב"ד שאמר מת פלוני דשוב אינו יכול להכחיש ולהיות חוזר ומגיד וכדעת ראנ"ח. אולם באמת לדעת הריטב"א אף אם אמר מבודה הייתי או שקר הגדתי ג"כ א"נ דסובר דהאשה כב"ד בענין זה ושוב א"ח ומגיד. וי"ל דהריטב"א סובר דמה דל"ב הגדה בפני ב"ד הוי שלא בפני ב"ד כמו בפני ב"ד ואינו חוזר ומגיד. וכן נראה דעת הריטב"א קידושין (דף ס"ה) דכתב הטעם בעושה עמו בטהרות ואשכחי' ול"א ליה דשוב א"נ הוא משום כיון דהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו כלום הרי הוא כאלו הודה באותה שעה שהן טהורות ושוב אינו חוזר ומגיד שהיו טמאות עיי"ש וכן כתב הרמב"ן שם בלשון הזה ומשמע דסובר דבאיסורין אף היכא דהגיד שלא בפני ב"ד מ"מ תורת עדות עליו ושוב אינו חוזר ומגיד. ולכך היכא דשנים יודעים ומעידין שהגיד חוץ לב"ד דמת פלוני שוב א"נ לחזור מדבריו ולכן גם האשה בעצמה שיודעת שכך אמר לה יכולה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי. אבל למאי דהביא הח"מ שם וכן סתמו כל האחרונים כדעת הר"ן בתשובה דכ"ז דלא העיד בפני ב"ד אף במקום דא"צ ב"ד לאו תורת עדות עליו וחוזר ומגיד ויכול לומר מבודה הייתי י"ל אף אם שנים העידו ששמעו כן מפיו יכול לומר מבודה הייתי והראשון נאמן. וכן סתם הראנ"ח שם כדברי תשובת הר"ן דכ"ז שלא העיד בב"ד יכול להיות חוזר ומגיד לכן לכאורה יפה כ' בס' א"ר די"ל דמתרצינן דבורו לא אמרתי היינו מבודה הייתי

אך למה דהוכחתי בחלק יו"ד מדברי הרמב"ם הל' אבות הטומאה דלא מתרצינן דיבורו רק מה שסובל הלשון כמו טהור אני אבל אם אומר לא נטמאתי לא מתרצינן דיבורו א"כ ה"נ אם זה מכחיש לשנים ואומר לא אמרתי אינו סובל הלשון לתרץ דבריו לומר לא אמרתי דבר של אמת ומ"ש שם הא"ר דבהא אפילו ר"מ מודה דדוקא אכילת חלב וכיוצא שאיסורם חמור ומפורסם הוא דמחייב ר"מ משום דאי אמר מזיד הייתי משים עצמו רשע מפורסם אבל דיבור שקר כ"ע לא בקיאי בין איסורא רבה לאיסור' זוטא עיי"ש תמהני הא באומר לא נטמאתי דיכול לומר לא עמדתי בטומאתי בטומאה ישנה מבואר שם בש"ס דלר"מ לא מתרצינן דיבורו וכן מבואר במתניתין סוף פ"ה דטהרות דר"מ מטמא ומשמע אף להחמיר לא מתרצינן דיבורו לר"מ רק לחכמים ואין הטעם לר"מ משום איסור. והא דמודה ר"מ בשפחה חרופה באומר לא בעלתי היינו לא גמרתי דזה הוא דיבורו ממש מה שאומר ועיי"ש בתוס' דמבוא' שם גם לרבנן לא מתרצינן דיבורו רק לענין קרבן כיון דלא נגמר הדבר ע"י עדותן ובדבר דנגמר עדותן לא מתרצינן דיבורו ובפרט היכא דאמר בפני ב"ד וא"כ אם שנים מכחישין לזה ואומרי' ששמעו מפיו שפלוני מת אם משיב בפני ב"ד דלא אמר לא מתרצינן דיבורו ושפיר מתירין ע"י אלו שנים

ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהא דרמב"ן קיבל מרבותיו דעד מפי עד כשמכחיש הראשון דנאמן יותר והרא"ש מס' שבועו' כתב וכן מסתבר וכבר הקשו ע"ד דבפ' המדיר פוסק דאינ' מפסיד' הכתובה רק בעדים ובס' ב"מ אה"ע (סי' י"ז ס"ח) כ' דיש לחלק דיש לו מיגו דאי בעי אמר שקר הגדתי לך משא"כ לענין הפסד כתובה אם החכם אמר שקר הגדתי לך ל"ה מפסידה כלום דמה הוי לה למיעבד. אולם באמת הב"י יו"ד (סי' קפ"ה) הוכרח לחלק בין איסור לממון דמדברי הרא"ש גיטין פ' הניזקין בי"ד חילוקים בענין נאמנות באיסורין (כלל ו') משמע דאף בלא מגו נאמן הראשון. ורוב ראשונים סברי דאף לענין הפסד כתובה הראשון נאמן וכתב הרא"ה והריטב"א כתובות (דף ע"ב) הטעם דכיון דתלתה מלתא אדידיה הא הימנהו והוא נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר עיי"ש הרי דס"ל דעיקר הטעם כיון דתלתא בהחכם הימנהו ואף דהוצרכה לומר מי טיהר לה הכתם ע"כ צריך לומר דאיירי דלא שיילה ומעצמה אמרה פלוני חכם טיהר לי וכיון דהוסיפה דברים מה של"ה צריכה הימנהו וקבלה עליה שאם יכחישה יהיה נאמן והוי רגלים לדבר אבל אם אמרה סתם דהכתם היה טהור אפשר לומר אם שאלינן אותה שתאמר מי טיהר לה דאז אף דאמרה פלוני חכם ואשתכח שקרא א"נ החכם יותר ממנה וכן משמע הלשון בש"ס דבכל גווני הן לענין מעשר והן לענין משמשתו נדה ולא קוצה לה חלה נקיט דאמרה ליה פלוני כהן פלוני חכם פלוני גבל הכל דאמרה מעצמה בלא שאלה מהבעל לכך כיון דמעצמה אמרה מה של"ה צריכה ותלתה בהחכם הימנהו ולכן כשמכחישה נאמן דהוי רגלים לדבר וכן בהשביעה להעד שיבא ויעיד שמת בעלה כיון דאמר לה העד היה בידה לילך לב"ד ולומר סתם דמת בעלה והיו מתירין לה כמו שכתבתי לעיל מדברי הריטב"א והר"ן דל"צ לומר ששמעה מאחר וכיון דהוסיפה דברים מה של"ה צריכה ותלתה בהעד לכך הראשון נאמן דהוי רגלים לדבר וע"ז היתה קבלות רמב"ן דבכל עד מפי עד אם הראשון כופר אין השני שאומר משמו נאמן. אבל אם העיד בסתם ודרשו הב"ד מהיכן יודע ואמר ששמע מפלוני כיון שלא הוסיף מעצמו דברים מה של"ה צריך י"ל דאין הראשון נאמן יותר מן השני ואי"ה יבואר עוד בזה ואכ"מ. ועיין מ"ש לעיל בדיני דיינים (סי' כ"ט) בענין קבלות רמב"ן הנ"ל ובדברי תה"ד המובא באה"ע (סי' מ"ב) במקדש בע"א והעיד שהי' אחר עמו ואותו אחר מכחישו דמדמה התה"ד לדברי האשרי והמרדכי ונתקשתי בדבריו ונזכרתי שכן עמד בזה על התה"ד היש"ש קידושין (פ"ג סי' ח"י) וז"ל מה הביא ראיה מכל הני עובדי' היכא דתולה עדותו בחבירו וחבירו מכחישו דמהימן חבירו היינו היכא שתולה כל הענין בחבירו ובלתי חבירו אינו מתוקן כלל אבל הכא גבי קידושין אם נאמר להחמיר להצריך גט בע"א נהי דחבירו מהימן לומר של"ה בפניו זה המעשה ולא ראה הקידושין מ"מ הוא אומר שראה והוי קידושין בע"א עיי"ש בדבריו ובא"מ שהבאתי לעיל דיני דיינים ובמ"ש שם

ובענין הגדה חוץ לב"ד אם שייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ראיתי למי שהביא מדברי רמב"ן מלחמות ד' קידושין (פ"ג) גבי מי שאמר בשעת קידושין יש לי בנים שתמה שם על שיטת רש"י ורז"ה וז"ל ואני תמה בעיקר דינם שלא מצינו בתלמוד נאמן ויכול לחזור בו אלא כל שנאמן כיון שהגיד שוב אינו