אמרי בינה חושן משפט קי

הדבר כיון דאפשר עיי"ש [ובב"מ אה"ע שם כ' דמ"ש הר"ן דהי' יכולה לומר לב"ד מת בעלי ע"כ לאו דוקא דחלילה לה לשקר ולומר אני מעידה שמת בעלי שמשמעותו מת בפניה דזה שקר אלא שתבא לב"ד ותאמר האמת איש פלוני הגיד לי שמת בעלי ולשון הר"ן לאו דוקא והוכיח מזה דאם היה הדין שצריך הב"ד לשליח אחר הראשון מה היה מועיל הגדתה בשמו הא אנו היינו שולחין אחריו וכהוגן השביעתו א"ו דא"צ לשלוח אחריו. ולפנינו מבואר בריטב"א דעיקר הפטור של העד הוא שיכולה ללכת לב"ד ולומר מת בעלי סתם ותנש' רק שמסופק אם אמרה שא"ל ע"א והעד מצוי אם חייבין הב"ד לשאול את פי העד ובכ"ז פטור העד דהי' יכולה לומ' מת בעלי סתם ועיין נו"ב תנינא חח"מ (סי' ח') ומ"ש שם עוד דזה שכופר עתה ואמר א"י אין במשמעות שלא ידע מעולם אלא סובלים ג"כ שעתה א"י ואולי כבר ידע ושכח ואינו מכחיש את האשה כלל שהרי אינו אומר שלא מת בעלה וכן אינו אומר שלא אמר לה דבר זה וכן אינו אומר שמה שאמר לה הוא שקר עיי"ש. דבריו אינם מובנים דאם כן ל"צ כלל לעדות ופשיטא דל"ש לחייבו ק"ש להעד וגם מה הוכיח הרמב"ן דכיון שתלוי הדבר משמו הראשון נאמן ע"כ איירי במכחישה והברור כמו שכתב שם הנו"ב בתירוץ הראשון על דברי הח"מ וכמו שלפנינו מבואר בריטב"א]. ומ"מ כי ליתא לא חיישינן על שקר דזה יאמר שקר משמו וקיימינן לדבריו אבל אם בא להכחישו נאמן השני ואף דבכ"מ תיקון רבנן כעין דאורייתא ובעדות של תורה אמרינן יקום דבר מ"מ בזה כיון דעיקר סמיכת השני הוא על הראשון יכול הראשון להכחיש וכיון דא"ח על שקר מתירין אותה וסומכין הב"ד שבודאי לא יכחיש אבל אם בא והודה שאמר להשני רק שאמר שטעה או מבודה היה בזה כיון שבא לב"ד השני ונתקבל עדותו אמרינן יקום דבר והוי כמו אם בא הראשון לב"ד דא"ח ומגיד מטעם זה דיקום דבר וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואינו חוזר ומגיד כיון דהודה דאמר להשני והשני בא כחו והחזיק הדבר בפני ב"ד משא"כ כשהראשון הכחיש מכל וכל בזה הי' קבלת רמב"ן דהראשון נאמן דלא שייך לומר כל כך יקום דבר כיון דאף בב' עדים אם באו ב' ומכחישין נתבטל עדותן של הראשוני' או ע"י הזמה נתבטל בבירור וכיון דעד השני הגיד מפי הראשון בזה דנין הכחשת הראשון שלא אמר כמו הזמה. ולא לענין לומר מבוד' היתי. ומה"ט פסקינן בד"מ דל"ב דרישה וחקירה מפני נ"ד אינם יכולין העדים לחזור מיד אחר כד"ד מהגדתן כיון דראוי לקבל עדות ולדון עפ"י עדותם בלא דו"ח ממילא קרינן בהו יקום דבר שלא יהיו יכולין לחזור

והא דמשמע דלולי קבלת רמב"ן היה הדין דהשני נאמן ואמאי הא עכ"פ הכחשה מיהא הוי וע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכן הקשו האחרונים עיין ש"ש (ש"ז פ"ג) ואף בהתירוה להנשא מ"מ לדעת רמב"ם וש"ע שם (סל"ח) עד כשר יכול להכחיש פסול ותצא מהתירה הראשון. וביותר עמד שם הש"ש ע"ד הב"י בתשובה וש"ג דהשני נאמן ומפרשים הא דאמר ר"פ דאמר לדידה דפטור מק"ש משום דלא מפסדה מידי ואמאי עכ"פ כיון דהראשון מכחיש אין לה כתובה לכ"ע וכתב שם בש"ש הטעם כיון דאמרה מפי הראשון ונאמנת ע"ז א"י להכחיש ולומר לא אמרתי דהו"ל בחזקת חוזר ומגיד עיי"ש דהשיג מכח זה על הח"מ דכתב דהראשון נאמן אפילו בא אחר שהתירוה דאם בא קודם אפילו ע"א נמי לא תנשא ולמ"ש אף קודם שהתירוה אי לאו דהראשון נאמן יותר הי' השני נאמן יותר משום כיון דהוי בחזקת שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אך י"ל הא עכ"פ הראשון נאמן ג"כ במגו שהיה אומר שאמת שהגיד אבל שקר מה שהגיד ומשטה היתי בך דקודם שהגיד בב"ד יכול לחזור כמבואר בח"מ שם משם תשובת הר"ן וגם אף לשיטת הב"י דסובר בתשובה בעדות אשה הואיל דעד מפי עד כשר ואין ב"ד צריכין לשמוע מפי העד הראשון כיון שיצא עדות מפיו בפני עד השני הוי כשאר עדות שנחקרה עדותו בב"ד וא"ח ומגיד מ"מ י"ל דהיינו דוקא אם מודה שאמר משמו האמת רק דחוזר ומגיד בזה י"ל כיון דמהני עדותו לדון ע"ז יקום דבר וחז"ל כשתיקנו דעד מפי עד מהני בעדות אשה אלמוהו כעדות ד"ת דיקום דבר אבל אם בא להכחיש ולומר שלא הגיד כלל יש לדון דנוקי העד הראשון על חזק' כשרות דהא אם האמת שאמר לה וכיחש עכשיו עדותו עובר עכ"פ על מדבר שקר תרחק ולוקה מכות מרדות כמו שהבאתי לעיל מדברי הסמ"ע משם הגהמר"ד ונימא לאוקמי אותו עד הראשון על חזקת כשרות ואף דזה שהעיד שמע מפיו או האשה יש לה ג"כ חזקת כשרות נימא דהוי עכ"פ ס' השקול ואמאי יהיה עדות הראשון נתבטל לגמרי אף אם לא התירוה להנשא ואף בהתירוה יקשה כקושית הש"ש

ונראה בטעמא דמלתא דהש"ג והב"י דהשני נאמן וגם בר"ן שבועות שם מבואר דלולי קבלת רמב"ן מרבותיו היתה נאמנת היא משום כיון דהאמינו חז"ל ע"ז והכשירו הגדת עד מפי עד ממילא נאמנת היא או העד מפי עד אם אומר ממי שמע כשנים כיון דזה הוי מלתא דעבידא לגלויא גמור כיון דיכול להתברר מיד ובכה"ג היכא דהוי מלתא דעבידא לגלויי מיד בבירור גמור לכ"ע נאמן ואמרינן דלא משקרי אינשי כמבואר ר"ה (דף כ"ב) דע"א נאמן שקדשו ב"ד החודש ועיין נו"ב (סי' נ"ג) דבאומרת מת בעלי ל"ה ודאי עבידי לגלויי דדילמא לא יבא בעלה לכך מספקי להו לש"ס אבל היכא דהוי בבירור עביד לגלוי נאמן מד"ת כמבואר בריב"ש (סי' קנ"ה) וכיון דגדולה חזקה זו וגם בצירוף אשה דייקי ומינסב' לכך נאמן השני כיון שנתקבל עדותו בב"ד אולם זה דוקא אם העידה קודם שחזר הראשון אבל אם הגדת השני הי' אחר חזרת הראשון אז א"נ דאוקי עד לגבי עד ושפיר אשמועינן ר"פ דאף דעכשיו שוב לא יהי' מועיל הגדתה כיון שכבר הכחיש העד אותה מ"מ פטור העד מק"ש כיון שבגרמתה הפסידה דהיתה יכולה להגיד לב"ד טרם הגדת העד והיתה נאמנת והא דל"נ ליה לב"י סברת הרא"ש שם כיון דבהגרמתה הפסידה לעצמה שהיה לה להעיד סתם משום דאעפ"כ הי' יכול להכחיש ול"ה נחשב הגדתה אבל לשיטתו דהב"י אם היתה אומרת משמו אז ל"ה יכול להכחיש וכנ"ל . אמנם הרמב"ן בקבלות רבותיו וכן סתם הב"י בש"ע דהואיל דתלוי בהראשון הראשון נאמן ביותר אף אח"כ לגמרי ומ"מ אם אומר שמה שאמר הי' בשקר י"ל דאינו נאמן מטעם דהוי כחוזר ומגיד וכמו שכתבתי לעיל דע"ז קרינן יקום דבר. ועיין טו"ז יו"ד (סי' קפ"ה ס"ק ג') דכתב דוקא החכם נאמן כיון שסומכת עצמה עליו ואשתכח שיקרא מה שא"כ אם אין החכם לפנינו וע"א מעיד שהחכם אסר לה א"נ דהא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וה"נ אין אותו עד נאמן להכחיש אותה. וקשה לכאורה לדעת רמב"ם וש"ע אה"ע (סי' י"ז סל"ח) ל"א לגבי עד פסול כ"מ שהאמינה ולמ"ש א"ש כיון דיש לה ע"ז נאמנות מדאורייתא דהוי מלתא דעבידא לגלוי' גמור אין עד אחד נאמן להכחישה ובאמת אם כבר מת החכם שאמרה משמו שטיהר לה הכתם דאז ל"ה מלתא דעבידא לגלויי ואין לה נאמנות רק בתורת עדות בזה עד כשר נאמן להכחישה

וראיתי בס' קה"י על אה"ע שם מהגאון בעל הנתיבות שהעלה להלכה בדעת רמב"ן דבהתירוה להינשא דשוב אין הראשון נאמן והש"ג אינו חולק על הרמב"ן וכוונתו לאח' שהתירו' הב"ד אז אף בכפר הראשון לא תצא מהתירה וכולם מודים לזה דהוי בחזקת היתר ואין ע"א נאמן במקום חזקה ומה שהקשה הח"מ דאם לא התירוה גם אחר יכול להכחיש כ' שיהיו בנים ממזרים ולא ס' ממזר כיון דאמרה משמו ומכחישה נאמן להיות ודאי ובין אם אומר מבודה היתי ובין אם אומר לא אמרתי לך כלום דמה שאמר א"י אין מבודה יותר מזה עיי"ש ולדבריו אף אם שנים אומרים משמו ששמעו ממנו שאמר שמת והוא מכחיש הוי כאומר מבודה היתי דהראשון נאמן קודם שהתירוה להנשא. אולם כל דבריו תמוהין דהמעיין בש"ג יראה דדעתו אף קודם שהתירוה א"נ להכחישה וכן דעת אבי העזרי באגודה מס' שבועות ומס' יבמות להדיא דהיא נאמנת אף במכחישה מתירין אותה להנשא והמעיין יראה כי כל דברי הש"ג נלקחו מאבי העזרי בזה וכן מבואר באור זרוע הגדול דעת ראבי"ה להתיר אף במכחישה עיי"ש ח"ר (דף צ"ז) דשם היה המעשה בבאתה לב"ד ואמרה ראובן אמר לי שמת בעלי ושלחו הב"ד אחריו וכחש ואמר לא ידעתי וגם לא אמרתי לה ודן אבי העזרי דהיא נאמנת ורבינו שמחה חולק ובודאי דברי הרמב"ן ורשב"א ורא"ש דהראשון נאמן אף לאחר שהתירוה דהא הרמב"ן ורשב"א סוברים דאף בעד פסול אמרינן כל מקום שהאמינה ע"א הרי כאן שנים כדבואר (סי' י"ז) וא"כ מה ראי' מהך דפ' המדיר פלוני חכם טיהר לי הכתם או פלוני תיקן לי הכרי דהחכם נאמן מוכח אף אם נתקבל עדות השני שאמר משמו מ"מ הראשון יכול להכחיש דהא באיסור ל"ב התירוה ע"י ב"ד ולעולם כ"מ שנתקבל עדותו של הראשון חשיב כשנים כמבואר תוס' מס' סוטה (דף ל"א) וש"ך יו"ד (סי' קכ"ז) וא"כ אמאי מי שאמר משמו נאמן להכחיש וע"כ הטעם כיון שתלוי הדבר בפלוני הוי כמאמינו ותליא בהגדתו של פלוני שאמר משמו וכן מבואר להדי' בראש פ' הנזקין בי"ד חלוקים דנאמנת ע"א (אות ו') דכ' אע"ג דכ"מ דהאמינה ע"א הרי הוא כשנים מ"מ כיון שהוא מודה שאמר לאחר והלה אומר לא תקנתיו ה"ה בחזקת טבל גמור עיי"ש ובש"ך יו"ד שם הוכיח מדברי הרא"ש דאף היכא דל"צ מדינא שני עדים אמרינן ג"כ כ"מ דהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הרי מבואר דסברי אף במקום דנאמן העד כשנים מ"מ כיון דאמר משם פלוני יכול הראשון להכחישו

גם מ"ש דבלא התירוה נ"מ שיהיה ממזר ודאי הא תינח בעד כשר לגבי עד כשר צריך לטעם זה כיון דאמר משמו של הראשון נאמן הראשון להכחיש אבל באשה המעידה לעצמה בזה אף עד