אמרי בינה חושן משפט קח

קם הדבר ועדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד מיד כשמוציאין השטר מת"י שוב אף אם באו לב"ד מיד לגלות שכך אירע להם מ"מ הוי כאלו נתקבל כבר עדותן בפני ב"ד ויקום דבר כתיב בהו ול"מ כל האמתלאות שבעולם לעקור דבריהם הראשוני'

ולדברי הריטב"א כשאומר העד א"י י"ל דיכול לחזור ולהעיד כיון דא"י לאו שם עדות על אותו דבר הוא ל"ש לומר יקום דבר אולם בריטב"א שבועות כתוב להדיא דהטעם דא"י לחזור ולהודות הוא משום חוזר ומגיד ודלא כהר"ן רק כדעת רוב הפוסקים דגם באומר א"י א"ח ומגיד וע"כ דגם ע"ז שם עד עליו דמעיד דא"י עדות זה ואם באמת יודע עובר גם על לא תענה ברעיך עד שקר כיון שמשקר ואומר שאינו יודע מה שבאמת יודע וכיון דנקרא שם עד עליו לא פליג רחמנא ואמרינן יקום דבר ושוב אינו חוזר ומגיד. ובב"י דקדק מלשון רמב"ם וטור דאם אומר א"י יכול לחזור ולהעיד אם נתן טעם לדבריו דכל שאמר שאינו יודע לא מיקרי מגיד וכיון שנתן טעם לדבריו למה אמר בתחילה א"י נאמן וכתב ועוד דכשהעיד א"י לחזור בו משום דמשוי נפשיה רשיעא משום דלא דק מלהעיד עדות שקר אבל כי אמר א"י מפני פחד או מפני טענה אחרת לא משוי נפשיה רשיעא שהרי לא עבר שום עבירה ואעפ"י דנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שב ואל תעשה הוא ועוד דאל"כ למה ליה למתני השביע עליהם ה' פעמי' בפני ב"ד וכפרו א"ח אלא אחד ליתני תבעם בפני ב"ד כלומר בלא שבועה וכפרו וחזר ותבעו ה' פעמים והשביעם ה"פ פטורים לפי שכהשביעם שבועה ראשונה כבר ל"ה יכולין לחזור ולהודות עיי"ש ולא אבין חדא אם נימא דטעמא דא"ח ומגיד הוא מטעם דאין אדם משים עצמו רשע הוא א"כ יהיה מועיל לעולם אמתלא טובה ובפרט כשאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות דא"נ מטעם חוזר ומגיד נימא דזה אמתלא טובה ולמה לא יהי' יכולין לחזור ולהגיד וגם אם יש איזה אמתלא אחרת ואי משום דמשים עצמו רשע דהעיד עדות שקר אדרבה נימא כיון דהי' יודע דיכול לחזור ולהגיד לא עביד מאומה ועוד אף היכא דעושה מעשה רשע מבואר מש"ס ב"ב דף קכ"ז באמר עבדי הוא ואח"כ אמר בני או אמר מקודם ממזר הוא ואח"כ אמר בני הוא מבואר רמ"א אה"ע סי' ד') דמהני אמתלא ונאמן בדבור האחרון ואין לך מעשה רשע גדול מזה לקרו' לבנו ממזר או עבד ואעפ"כ נאמן כיון דלא העיד בתורת עדות יכול לחזור [ועיין תשובת באר שבע(סי' ע"ה) ובנו"ב מהד"ק חאה"ע (סי' ט"ז) ודבריהם צ"ע וכתבתי בזה במ"א] ואמאי בעדות א"י לחזור ע"י אמתלא ועוד גם מה שכובש עדותו מחמת פחד אף דהוי שב ואל תעשה מ"מ אסור לו לכבוש עדותו נימא ג"כ א"א משים עצמו רשע דעשה שלא כהוגן דגם זה בכלל א"א נאמן על עצמו שעשה שלא כהוגן כמבואר ש"מ משם רשב"א כתובות (דף ח"י) א"ו דלאו מטעם דא"א משים עצמו רשע הוא רק כיון שאמר בתורת עדות גזה"כ הוא. וגם אם כובש עדותו ושותק הוי שב ואל תעשה אבל בשאמר א"י הגיד עדות ושם עד עליו ע"ז שאינו יודע ואם יודע באמת עובר על לא תענה שייך לומר ביה כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וכן יקום דבר שכבר קם דבורו וכשם דל"מ אמתלא באם מגיד שנית להיפך ממה שהעיד בראשונה כן ג"כ לא מהני אמתלא לעקור עדותו שהעיד בראשונה ואמר א"י לשם עד ע"ד שהגיד שא"י בעדות זה

שוב מצאתי בתשובת רבינו בצלאל אשכנזי (סי' ה') האריך שם להשיג על הב"י וסובר דאף אמתלא ל"מ וגם פירש בדעת הר"ן דדוקא אם אמרו אין אנו זוכרין כלל זה ל"ה הגדה אבל אם אמרו אין אנו יודעין מזה העדות גם הר"ן סובר דהוי הגדה והאריך שם להוכיח שכן כתב הר"ן בתשובה אם אמר בתחילה שלא שמע מעולם שמת ואח"כ אמר ששמע שמת כה"ג הוא הכחשה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הרי דאינו יודע הוי הגדה וע"כ כוונת הר"ן שבועות הוא דהפירוש במתניתין אין אנו יודעין היינו אינו זוכר דאל"כ א"ח ומגיד דרצה לאוקמי מתניתין דאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות ואעפ"כ חייבין ק"ש כשהשביעם אח"כ וע"כ איירי דאמרו אין אנו זוכרין ובזה חוזר ומגיד ואף ע"ז חולקים הרשב"א והריטב"א והוכיח שם מתשובת רשב"א דאף כשאומר איני זוכר ונותן אח"כ אמתלא ל"מ עיי"ש באורך. ולכן לכאורה אף דהרמ"א סתם וכ' דמהני אמתלא כשאומר א"י מידי ספיקא לא יצא

וראיתי בתומים דהקשה דאם נאמר דמהני אמתלא א"כ נוקי קרא דלאחת דאף שבועה צריך שיהיה במקום ב"ד ומ"מ חייב על כל אחת ואחת כיון דיכול לחזור ולהודות וע"כ צ"ל דאם נשבעו כ"ע מודים דל"מ אמתלא. וכן הוכיח תשובת ראנ"ח (ח"א סי' ל"ז) דבשום ענין אינו יכול לחזור ולהודות ממתניתן הנז' והש"ך רמז עליו בזה. ובנתיבות כתב עפ"י דברי רש"י מסכת שבועות במתניתין שם דדוקא כשכפר ששיר אינו ראוי להעיד וכבר עבר אין השבועה ראוי לחלק וכל כמה דיכול לחזור ולהעיד חייב מכח שבועה הראשונה ואין שבועה על שבועה אבל חוץ לב"ד אף ששתקו ול"ה כפירה מ"מ חייב על כל אחת ואחת כיון דראוי לחלק אם כפר. אבל בב"ד אף אם יכול לחזור מ"מ כיון דכפירה אינו יכול לחלק חל שבועה הראשונה ושוב אין שבועה על שבועה ע"ש ואני לא אבין הא על כפירה דחוץ לב"ד א"ח כלל דיכול לחזור ולהודות בפני ב"ד וכל כמה דלא כפר בפני ב"ד חל עליו חומר שבוע' הראשונה והכפירה דב"ד גומר איסור השבועה הראשונה ואף דהוי שבועה על שבועה מ"מ גזה"כ מדכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת דהכפירה שכפר בב"ד חל על כל השבועות א"כ נימא באמת דגם שבועה גופא בעי שיהיה בפני ב"ד ואעפ"כ משכחת לחייב על כל אחת ואחת כשאומר א"י והי' לו אמתלא דהי' יכול להודות ואם שוב כפר חל הכפירה על כל שבועה ושבועה כמו דאף אם כפר שלא בפני ב"ד אף דחל עליו מ"מ השבועה וכבר מושבע ועומד היא מ"מ חל גם השניה וכשנגמר הכפירה בפני ב"ד חל עליו כל השבועות כן נמי בב"ד דוקא בכפר בפירוש אז אינו חל כיון דא"י לחזור ולהודות ונסתלק ממנו שם עד בדבר הזה אבל במקום דיכול לחזור ולהודות כגון באומר אינו זוכר עתה או א"י ונתן טעם הוי כמו כפירה חוץ לב"ד דכיון דיכול לחזור ולהודות אף אם באמת היה זוכר אז מ"מ כיון דהב"ד לא ידעו מכפירה דלא אמר רק שאינו זוכר עתה או דאינו יודע ל"ה הגדה כלל ויכול לחזור ולהודות נימא דאם כפר אח"כ ואמר בפירוש של"ה עד כלל בדבר הזה קאי הכפירה על כל השבועות שנשבעו בפני ב"ד ובאמת בעי גם השבועה בפני ב"ד וקושית התומים עצומה הוא וע"כ צ"ל דכשהשביעום שוב א"י לחזור אף בנתינת טעם וכמ"ש הראנ"ח ג"כ ועיין מהריב"ל (כלל ויו סי' ל"ט) שכתב ג"כ בפשיטות דאחר שבועה א"י לחזור אף באמתלא והא דאכתי משכחת באומר אינו זוכר כ' התומים דהאומ' אינו זוכר א"ב ק"ש דרק באומר דבר מוחלט לא ראיתי ששוב א"י מעולם להעיד לפי דבריו שאומר שלא ראה ולא ידע אבל באומר איני זוכר דאינו מחליט מבלי להעיד לו שיבא יומו שיזכור ויעיד לו ואף לפי דבריו אין כאן ק"ש והוי כאומר לא אהי' מעיד לך אלא בכלות שנה וכי מחייב ק"ש ע"ז ואף זה כיוצא בו דהרי בידו כל יום לבא ולהעיד ולומר נזכרתי ואין כאן כפירה מוחלטת ול"ח התורה ק"ש עיי"ש ותמהני מאד ע"ז הא מ"מ כשבאמת זוכר עתה ונצרך להתובע עדותו שזוכר השתא כגון אם שנים באו ואמרו לחייבו מנה ושנים אלו ידעו שלא לוה ממנו וכדומה דודאי הדין כשאומרים שאינם זוכרים לא ימתינו הב"ד עליהם ויפסקו הדין לחייבו לשלם ואף אם אח"כ יעידו ויאמרו נזכרנו יהיה תרי נגד תרי ולא נוציא ממון מן המוחזק וא"כ אם באמת זכרו אז וכפרו ואמרו אין אנו זוכרים הוי כפירה מוחלטת וראוי לחייבו ק"ש ע"ז וא"כ שוב משכחת לאחת לחייבו על כל אחת ואחת כשנשבעו בפני ב"ד ה' פעמים ואמרו אין אנו זוכרים ולבסוף כפרו וקאי הכפירה על כל השבועות. וע"כ צ"ל דאחר השבועה א"נ לומר נזכרתי וצ"ע

והריטב"א שם בשבועות כ' דר"מ הלוי כתב דהא דקתני כפרו לבסוף לא כפרו בין כל אחד ואחד אלא אפי' שתקו בין כל אחד ואחד וכפרו כפירה א"ח אלא א' דכיון דשתקו בתחילה ל"ה יכולין לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם א"ח קרבן אלא בשבועה בב"ד וכי כתיב לאחת כשהשביעם ה"פ ושתקו בין כל שבועה ושבועה ונלמד מכאן כדברי רמב"ן ז"ל דשתיקה בב"ד כפירה הוא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא דאפי' שתקו א"ח אלא אחת לאו משום דשתיקה כפירה אלא דאתי' עלה ממנ"פ דאי כפירה הוא א"י לחזור ולהודות ואי הודאה הוא א"י לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב א"ח ומגידין עכ"ל וצריך להבין דכנראה ספיקא הוא אם השתיקה הוא כפירה או הודאה ואם הודו אח"כ דשתיקה הי' כפירה א"ש דא"ח רק אחת אבל אם הודו אח"כ דהד' פעמים ששתקו הי' הודאה הא מ"מ כיון דאז הב"ד לא ידעו כוונת השתיקה וכיון דלבסוף כפרו נימא דקאי הכפירה על כל אחת ואחת. וצריך לומר דמ"מ דוקא בכפרו חוץ לב"ד דעכ"פ היה כפירה בהדיא אף דאינו מועיל כיון דהי' חוזר ומגיד בפני ב"ד מ"מ כשכפר גם בב"ד חל אז הכפירה על כל החמש' שבועות אבל כששתקו בב"ד אם באמת יודע בעצמו שהי' הודאה אז ל"ה השבועה מקום לחול ואינו חל רק כשכפר באחרונה הוי רק ככפר על שבועה אחת ואינו ראוי לחלק. אך מ"ש הריטב"א דאם היה הודאה א"י לחזור ולכפור ושהגיד שוב א"ח ומגיד לא אבין הא אף אם נאמר דשתיקה הוי בבירור כהודאה מ"מ כ"ז שאינו מוציא דיבור מפיו בפני ב"ד לא שם עדות הוא דמפיהם בעינן ואף לא מפי כתבם ואף הרכנה ל"מ לגבי עדות וא"כ אף אם היה השתיקה כפירה מ"מ אם נימא דלהב"ד מספקא להו הי' יכול לחזור ולהודות והיינו מקבלין עדותו ול"ש שוב א"ח ומגיד כיון דלא הגיד