אמרי בינה חושן משפט קז

עדיו ונראה וכ' והדין ודאי דין אמת דאל"כ לא שבקת חיי לכל לוקח במקום יתומים עיי"ש וע"כ הא דכתב הרשב"א (ח"ד) הנ"ל וא"נ אפילו בזמן שמחזיק בו ראובן ושמעון מערער היינו דגדול עדיף בזה דהוי ערעור מעליא ויכול לקבל העדות בפניו משא"כ בקען אמרינן ממנ"פ אם ערעורו הוי ערעור נקבל בפניו ועיין ים של שלמה ב"ק (פ"י סי' ל"ז) ובקצוה"ח (סי' ק"י ס"ק ב') באורך בזה ובתומים שם (ס"ק ז') בארוכה העלה דכל היכא דיושב בקרקע אף דיש להקטן חזקת אבות מקבלין וא"כ קצת סותר ד"ע שכתב (סי' כ"ח ס"ק כ"ג) כיון שיש למערער חזקת אבות הוא הנתבע ואין מקבלין עדות ואולי כוונתו היכא דכבר ערער פ"א והוא גדול וכמ"ש דרק בקטן אמרינן ממנ"פ אי חשבית לטענת הקטן טענה נקבל העדות ג"כ ואם לא מקבלין דחשבית ליה לקטן כמאן דליתי א"כ תביעתו אינו תביעה אבל בגדול שכבר ערער פ"א י"ל כיון דטענתו טענה לא מקבלין שלא בפנינו אף שהוא להחזיק ועיין ש"ך (סי' ק"י ס"ק ט"ז) שציין לעיין במהרשד"ם (סי' שע"ד) וראיתי שם שכ' לדון מדברי הרא"ש ב"ב שכ' על ההיא דרבה בר שרשום שכ' כיון שכבר אכלה ג' שנים בחיי אביהן וכבר היה מוחזק בחיי אביהן ולהחזיק מה שבידו מקבלין עדות בפני יתומים קטנים א"כ דוקא כשהחזיק המחזיק ג"ש חזקה גמורה בחיי אביהם אז מקבלין להחזיק מה שביד המחזיק לבטל ערעור הקטן אבל כשידוע שהיה של אביו אף שהמחזיק רוצה להביא עדים שמכרו לו ואף שיושב המחזיק בו כל שלא החזיק ג' שנים בחיי האב אין מקבלין עדות וכן ראיתי בתשובות דברי ריבות (סוף סי' רי"ט) דדוקא בעינן שהחזיק שלש שנים. אולם מדברי כל הפוסקים מבואר דלא תליא בחזקת של שלש שנים רק אם מוחזק ויושב בה וכן מבואר להדיא בתשובות מרן הב"י ז"ל באבקת רוכל (סי' קכ"ו) להלכה בנידון דלא החזיק בחיי אביו רק שני שנים ובכ"ז דן דמקבלין עדות שלא להוציא

וכן נראה דקשה להבין ההבדל בין אם החזיק שלש שנים או פחות ובפרט להסוברים דבאמת מצד דלא חציף אינש לאכול פירות חבירו היה מהראוי שיהיה לאלתר חזקה רק מצד ריעותא דלא יש שטר ביד המחזיק מוציאין ממנו ולאחר שלש כיון דטפי לא מיזהר ל"ה ריעותא ואמרינן מדשתק ודאי מכרו לו וזה דעת רמב"ן ותו"ח ריש פ' חה"ב ועיין קצוה"ח (סי' ק"מ) בביאור הסברו' וא"כ א"צ עדות רק לסלק הריעותא דלא יש לו שטר ומה לי אם החזיק שלש שנים או דיש בירור אחר ע"י עדים לסלק הריעותא. אולם זה הכל נגד ערעור דקטן אבל גדול דערער מכבר לכ"ע אין מקבלין עדות שלא בפניו וכמ"ש מהרי"ט חח"מ (סי' ל"ב) דמה לי להוציא או להחזיק. ובתשובת עבודת הגרשוני (סי' ג') שכתב כיון שרוצה להוציא משמעון יכול שמעון לגבות עדות שלא בפני ראובן כמבואר בר"ן פ' אלמנה ניזונת המובא בש"ע (סי' כ"ח) וזה שלא כדברי מהרי"ט הנ"ל וכן נראה מדברי הב"ח דלעולם לפטור מקבלין שלא בפני בע"ד ומדברי תשובת הרשב"א הנ"ל מבואר דדוק' כשלא יש ערעור אז מקבלין להחזיק וכן בדברי הר"ן כתובות הנ"ל הוא בכה"ג אבל כשכבר יש ערעור אין מקבלין אף להחזיק רק בקטן מטעם ממנ"פ וכן נראה שהוא דעת הד"מ דכ' על דברי הר"ן הנ"ל שכ"כ בתשובת רשב"א וכן הסכים הקצוה"ח להלכה

סי' טו כלל גדול לגבי עדים דאינן יכולין לחזור מעדותן אחר כדי דבור וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ' הסמ"ע (סי' כ"ט) דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו דמשמע כל שלא הגיד ראשונה נושא עון ול"מ מה שיבא לחזור בו. והוא מדברי רש"י כתובות (דף ח"י) דגבי עדות חדא הגדה כתוב. ועיין רשב"ם ב"ב (דף קס"ח) דכ' כיון שהגיד נפ"ל במס' שבועות מאם לא יגיד. ולא אדע במס' שבועות (דף ל"ב) מייתי אביי קרא אם לא יגיד לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון היינו דרק אכפירה בב"ד הוא דמחייב ולא מחוץ לב"ד אבל דאינו חוזר ומגיד לא ילפינן משם ואם כוונת רשב"ם במתניתין שם השביע עליהם חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו א"ח אלא אחת ואמר ר"ש מ"ט הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות מזה יהיה מוכח דא"ח ומגיד הא אינו מוכח רק אחר שנשבע וגם לדעת הר"ן שם כשאומר איני יודע לך עדות חוזר ומגיד רק הא דא"י לחזור ולהודות הוא מטעם דא"א משים עצמו רשע וכיון דנשבע א"י לחזור ולהודות ולאו מטעם חוזר ומגיד

ולכאורה י"ל זה גופא הא דא"ח ומגיד יהיה מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואם חזרו מעדותו ע"כ העידו בראשונה בשקר ועבר על לאו דלא תענה ואף די"ל דאם יכולין לחזור לעולם א"כ אינם עוברין על ל"ת דיכולין לחזור מעדותן ולא נגמר עדותן עד שנעשה המעשה ע"פ מ"מ י"ל אף דלא עברו על ל"ת מ"מ עברו דהעידו שקר בפני ב"ד ואין אדם משים עצמו רשע אף בדבר איסור דרבנן כמבואר ש"מ כתובות שם משם הרשב"א וכמו שביאר הקצוה"ח (סי' ל"ה) אך זה אינו דא"כ היכא דנותנין העדים אמתלא טובה ע"ז מה ראו על ככה שהעידו מקודם להיפך הי' מן הדין שיהיו נאמנים ובאמת מבואר דאף נתינת טעם ל"מ ועיין טור וב"י מש"ס סנהדרין (דף מ"ד) דאע"ג דיהבו טעמא למלתא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אמנם שם באמת אף לדבריהם האחרונים ואמתלא וטעם שלהם עשו שלא כדין להעיד עדות שקר אבל מ"מ מנ"ל דאם נתנו אמתלא טובה הניכרת לב"ד שהיו רשאים להגיד אז דלא יהיו נאמנים לחזור מדבריהם הראשונים ובאמת גם בכה"ג מבואר מכל הפוסקי' דא"י לחזור וכן מוכח מדברי ר"ש הנז' דאמר מ"ט הואיל וא"י לחזור ולהודות ולדברי רמב"ן ורשב"א וריטב"א עיקר הטעם הוא משום דא"ח ומגיד ובש"ס קאמר שם א"ל ר"פ לאביי א"ה אימא שבועה גופה בב"ד אין ושלא בב"ד לא ס"ד דתני' לאחת לחייב על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מחייב על כל אחת ואחת והא דתנן השביע כו' ואמר ר"ש מ"ט הואיל וא"י לחזור ולהודות ש"מ שבוע' חוץ לב"ד כפירה בב"ד ואם ע"י אמתלא לעולם חוזר א"כ י"ל לעולם שבועה בב"ד ומשכחת לחייב על כל אחת ואחת היכא דיכולין לתת אמתלא לדבריהם א"ו דלעולם אינו חוזר ומגיד וא"כ ע"כ קרא בעינן לזה

וראיתי בריטב"א כתובות שם שכ' ואחרים פירשו שאת"ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן שבועת עדות דלעולם חוזר ומגיד וקרוב לזה פירש"י כו' ולא נהירא דחיוב שבועת הערות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד וע"ז ראוי לחייבו קרבן אפי' חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפי' מחוור דל"ש ביה למדרש מידי במי שהעיד בב"ד עיי"ש ואינו מובן הא על מה שכבש עדותו אין בו כפירת ממון אם יכול לחזור ולהגיד ובש"ס ילפינן דא"ח על שבועת עדות רק בדבר שיש בו כפירת ממון ואם יהי' יכול לחזור ולהגיד ל"ה כפירת ממון. ובאמת מה"ט לדעת הר"ן דכשאומרי' אין אנו יודעין לך עדות דיכולין לחזור א"ח רק מטעם דא"א משים עצמו רשע ואם מטעם זה א"כ בלא"ה אינו ראי' מדמחייב על שבועות עדות כיון דיכולין לחזור ויהיה מוכח מזה דא"י לחזור הא כשנשבעו אינם יכולין לחזור מטעם דאין אדם משים עצמו רשע וע"כ כוונת האחרים דהוכיחו מזה דאף בלא שבועה אינו חוזר ומגיד היינו דאל"כ אמאי חייבין כשנשבעו ע"פ אחרים דא"ח רק מטעם שבועות עדות ואם יכולין לחזור היכא משכחת הא יכולין לומר שכחנו א"ו אף כשאינן אומרים כן רק שהיו מזידין מ"מ כיון דא"א משים עצמו רשע אמרינן פלגינין דיבורא כמבואר בריטב"א חידושי שבועות שם דנאמנים על גופה של עדות ואינם נאמני' לגבי עצמן רק אמרינן שהיו שכוחין באותו שעה עיי"ש וא"כ כיון דלעולם יכולין לחזור אמאי יתחייב בשבועת עדות א"כ מאי קשי' לי' לריטב"א על זה. ובשאלתות דר"א גאון כתב דילפינן אם לא יגיד אם לא הגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו מדכתיב אם לא יגיד על העתיד ולא כתיב אם לא הגיד בא הכ' ורמז לא יגיד ששוב לא יוכל לחזור ולהגיד

והנה הריטב"א שם כ' אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד יתקיים הדין לזכות או לחיוב לאלתר ואם יכולים לחזור ולהעיד האיך יקים דבר כו' עיי"ש עוד וכוונתו אף די"ל דלאחר פסק דין יקום דבר דאז א"י לחזור מדשתקו עד שפסקו הב"ד אבל מ"מ י"ל דקודם פסק דין יכולין לחזור. ובאמת מיד אחר כדי דיבור משנחקרו עדותן שוב א"י לחזור ועיין ש"ס סנהדרין (דף מ"ד ע"ב) אמרו להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזירה ובש"מ שם כתוב משם המאירי כלומר שכבר נגמר דינו עפ"י סנהדרין וי"א אעפ"י שלא נגמר דינו עדיין אלא שכבר העידו שוב א"י לחזור אלא גומרין דינו עפ"י אותה העדות ואעפ"י שהדברים מוכיחין ששקר העידו עיי"ש ואם אין הדברים מוכיחין כ"ע מודים דשוב א"י לחזור ומניין זה צ"ל דמ"מ מדכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ילפינן מיד כשהגידו קם הדבר ואין בידם לחזור. ועיין פנ"י כתובות (דף ח"י) דנתקשה באומרים אנוסים מחמת נפשות הא כדין עשו שלא יסתכנו בשביל הפסד ממונו של זה ול"ה הגדה כלל ולמה לא נאמין להם דהחתימה ל"ה בגדר הגדה כלל ובס' ח"ס אה"ע כתב שהוא קושיא עצומה והוליד מזה חדשות דאה"נ אם מיד כשיצאו מהסכנה באו לב"ד וגילו שכך אירע להם וכך היה המעשה חוששין לדבריהם האחרונים אך אם המתינו עד שבא השטר לכלל גביה בכלל חוזרי' ומגידים הם עיי"ש ולא משמע כן מסתימת הפוסקים ולעולם חוזרים ומגידים הם וא' הפנ"י לא קשה כיון דגזה"כ הוא יקום דבר וכל מה שהגידו בפני ב"ד יקום הדברים ע"כ דשוב אינם נאמנים לחזור בכל אמתלאות שבעולם כ"ז שלא הוכחשו או הוזמו