אמרי בינה חושן משפט קה

השניה הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימן כיון דהגמר דין דע"י הגדה שניה הי' בטעות דכבר נפסלו א"ו דהגדה הראשונה ל"מ כלום. אולם באמת הא מבואר מדברי רמ"ה בש"מ הנז' וכן מדברי הרשב"א והר"ן גיטין סוף השולח דגם לגבי ב' שותפין אם ליתא במתא דצריך שיעידו פעם שנית ובזה עדותן הועיל לגבי שותף או בעל שהעידו בפניו דלגבייהו נתקיים עדותן וא"כ יקשה בודאי מאי מהני הגדה השניה שיעידו בפני האשה או בפני שותף השני הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימן כיון דאם יתזמו קיי"ל למפרע נפסל ויהיו פסולין מהגדה הראשונה ושוב הי' הגמר דין בטעות דכבר היו פסולי עדות. ולכאורה יהיה מזה הוכחה דל"ב בד"מ שיהיה עשאילה"ז אולם כעין זה יקשה בש"ס סנהדרין (דף ח') סוגיא דחוששין ללעז ובתוס' שם ד"ה רבה אמר דפירשו בשיטת ר"ת דאיירי דאם תובע לבעל ק' סלעים וכגון דאכניף שהביא האב עדים להזימם לעדי בעל ולא הספיקו לקבלם עד דאיבדור מחמת אונס ונשארו רק שלשה ואמר להו האב דיינו לי מיהא דיני ממונות היינו שיקבלו עתה העדים בפני השלשה לדון במאה סלעים. וע"כ אח"כ כשיכנסו העשרים ושלשה יקבלו שוב שנית העדים בפניהם למידן דיני נפשות דצריך לקיים ובערת הרע מקרבך וכן מבואר להדיא בחידושי הר"ן שם וקבלת עדות לדיני נפשות צריך שיהיה בפני כ"ג כמבואר בדברי רמב"ן על התורה פרשת שופטים על פסוק עפ"י ב' או ג' עדים יקים דבר להשיג על הגאון דפירש שלשה מקבלין עדות שנים וכתב עדות נפשות אינו מקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה וכן מבואר ברדב"ז (סי' ש"ל) והאריך שם וסיים כללא דמלתא איני רואה שיסכים שום פוסק או מפרש שע"י קבלת עדות ב"ד של שלשה ידונו דיני נפשות ומינה לא תזוז עכ"ל ומהתימא שלא הביא דברי רמב"ן עה"ת דדעת הגאון אינו כן אך הרמב"ן משיג עליו וכן מבואר מדברי כ"מ (פ"ד ה"א) הלכו' עדות והא דכתוב לפנינו ברש"י ב"ק (דף צ' ע"ב) ד"ה שראו בלילה לפיכך צריך למקצתן להעיד ואם אין שם אלא ג' צריך כו' ולכאו' טעות נפל בדבריו וצריך לומר כ"ג כיון דאיירי שם בדיני נפשות. שוב ראיתי בחידושי ר"ן סנהדרין (דף י"ז ע"ב) שכתב על פירש"י שם וז"ל ומפירושו משמע דב"ד של שלש יכולין לקבל עדות של דנ"פ ואינו במשמ' דודאי כל הב"ד הצריכין בגמר דין צריכין שידעו לדבר בע' לשון ושכולן יקבלו עדות מדנ"פ עכ"ל וא"כ יקשה איך יקבלו אלו השלשה עתה עדים אלו הא לא יהיה עדים אח"כ לדון בדנ"פ ע"י אלו עדים וא"י לגמור הדין מטעם דיהיה עדות שאי אתה יכול להזימן דאם הנך עדי האב יתזמו יהיו נפסלין למפרע מהגדה הראשונה שהעידו בפני הנך שלשה לחייב בק' סלעים ולמפרע יהיו נפסלין ויהיה הגמ"ד על מיתה בטעות ואם נגרוס שם רבא י"ל רבא לשיטתו סובר מכאן ולהבא נפסל אבל כפי הנראה גרסינן שם רבה כמבואר שם יקשה ואף אם נדחק דאיירי דהי' שני כתות עדי' שהביא האב להזימן ורוצה שיקבלו כת אחת לדון דיני ממונו' וע"י הכת השני שיקבלו אח"כ השלשה ועשרים ידונו דנ"פ מ"מ קשה אולי לא יכוונו הכת השני עדותן ויתבטל עי"ז מצות ובערת הרע ועיין חידושי הר"ן שם דמשמע דטעמא דרבנן אעפ"י שאין האב תובע רק ד"מ אין מקבלין אלא בכ"ג לפי שיש בו דנ"פ עדים המוזמין עיי"ש דמבואר דרק ע"י כת הזאת ידונו גם אח"כ כשירצ' הב"ד לדון את העדים המוזמין דיני נפשות יחזורו ויקבלו בכ"ג ויקשה כנ"ל ויש לדחוק ואכ"מ בזה. ולהסוברים דאמרינן להחזיק דברים הראשונים ודאי קשה שם דלא נוכל לקיים חח"כ לדון דיני נפשות ע"י הגדתן של עכשיו וביותר כיון שיגמרו השלשה הדין לאב לחייב להבעל לשלם יהיו בודאי נוגעין אח"כ

ודע דמדברי הרמ"ה בש"מ כתובות הנז' מבואר להדיא דאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד יכולין לחזור ולהעיד בפניו ול"א להחזיק דבריו הראשונים. וראיתי במהריב"ל (ח"ג סי' ק"ב) דהביא משם ספר חקת הדיינים שכתב שנראה מתוך דברי הרמ"ה שהעדות שנתקבל שלא בפני בע"ד תו ל"מ למהדר ולאסהודי באפי' משום דעבידי לאחזוקי שקרא וכ' ע"ז כיון שלא כתב אלא שנראה מדבריו לא נחוש לזה עיי"ש וכן הביא משמו הכנה"ג ותמהני הא מבואר לפנינו דעת הרמ"ה בש"מ הנז' דכ' דליתנהי דלסהדי באנפי שני הרי דאם איתניהו מהני עדותן שיעידו שוב שנית בפניו וכנראה הוכחת הספר הנז' הוא מדברי רמ"ה שבש"מ ב"ק שכ' דב"ד שקבלו עדים שלא בפני בע"ד ל"מ ההיא קבלה לחייביה לההוא בעל דין כלל עכ"ל שם (דף קי"ב) ומדכתב כלל למד מדבריו דאף אם העידו באפי' שוב שנית ג"כ ל"מ אולם הרמ"ה לא קאי רק על ההוא קבל' אבל קבלה שנית מהני ודבריו במס' כתובות הם לעד נאמן. שוב זכיתי לראות בס' חקת הדיינים כ"י וראיתי שבאמת כאשר חשבתי כן הוא ולמד דבריו מדברי רמ"ה ב"ק הנ"ל והאמת עד לעצמו שלא כן הוא. וכן ראיתי בתשובת רמ"ה הנדפסים (סי' רס"ג) שם דן בנתקבל עדות שלא בפני בע"ד דל"מ עדותן וסיים הלכך צריכי סהדי למיתי זימנא אחריתא ולאסהודי בבי דינא בפני בעל דין עכ"ל מבואר לפנינו דעתו להלכה ולמעשה דמהני הגדה שנית ולא לאחזוקי דבריו ראשונים ועיין ס' שער משפט (סי' ל"ו ס"ק א') ודבריו מופרכין למ"ש ועיימ"ש בד"ח שם להוכיח עוד דל"א להחזיק דבריהם הראשונים וכן הסכמת רוב הפוסקים

וראיתי בשעה"מ (פ"ט הי"ב) מאישות שהביא דברי מהריב"ל הנז' והקשה מש"ס קידושין (ס"ג) נאמן ליתן גט וא"נ לכנוס וכתב הריטב"א אע"ג דמתחילה לכונסה נתכוין מ"מ כיון דמודעינן ליה בתר הכי שאינה כונסה ועומד בדבורו ונותן גט אלמלא קושטא קאמר ל"ה מחזיק שקריה למיתן גיטא דשרי לה לעלמא שלא כדין הרי דל"ח לאחזוקי שיקרא עיי"ש ולענ"ד משם ליכא ראיה די"ל דדבור' עביד אבל מעשה לא עביד שיתן גט בזה לא חיישינן לומר דעבד לאחזוקי דבורו הראשון דמי יכוף אותו ליתן גט הא בידו לומר באמת אני קדשתיה ואין אני רוצה לגרשה עד שיתברר ותהיה מותרת לי ואם נותן גט ודאי קושטא קאמר דלא יעבד מעשה רבה להתירה לשוק כדי להחזיק דבריו הראשוני' ועיין בס' המקנה (סי' ל"ז סכ"ד) דחקר אם מת זה שאומר אני קדשתיה אם מותרת לשוק עיי"ש וקצת יש להוכיח מלשון הרמב"ן שם בחידושיו שכ' כיון דאמרו שלא ישאנה ל"ה כותב לה גט להתירה דאין אדם חוטא ולא לו משמע דוקא כשנותן לה גט אז מותרת דמעשה לא עבד להחזיק דבריו הראשונים ואם מת פתאום י"ל דאינה מותרת וכן נראה מלשון הריטב"א שם שכתב ל"ה מחזיק שקריה למיתן גט. ובאמת בשיטה חידושי קידושין לאחד מן הראשונים לא נודע למי כ' שם נאמן ליתן גט וא"נ לכנוס פירוש אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ואתן לה גט נאמן ונותן לה גט ושרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכנסנה אינו נאמן אימא יצרו תקפו ומבואר שם דאם בא לכנוס מתחילה דא"נ דאימא יצרו תקפו והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקי בטענתו הוא דקא אתי. ואף דהרמב"ן והריטב"א חולקין ע"ז וסברו דאף דבא לכונסה מ"מ נאמן ליתן גט וכן לדידן נ"מ בדין זה באשה שאמרה קדשתי א"ע וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דאינו נאמן לכונסה רק ליתן גט כמבואר שם באה"ע ולדעת השיטה הנ"ל כשבא ואמר אני קדשתיה ואכנסנה א"נ אף ליתן גט ואולי דבזה אף השיטה הנ"ל מודה דהיא לא תקלקל א"ע ואכ"מ בזה. אולם הכל כיון דעושה מעשה להתירה לשוק לכך ל"א להחזיק דבריו הראשונים עושה משא"כ לגבי עדות י"ל דנוגע בדבר שמוכרח להעיד אף בפני הבע"ד דאל"כ יתברר שהעיד מקודם בשקר ועבר על לאו דלא תענה. אולם דעת רוב הפוסקים דכמו שנתנה התורה נאמנות לשני עדים מטעם חזקת כשרות כן נמי בהעידו שלא בפני בע"ד כ"ז שלא נודע לנו חשש נגיעה בעדותן מוקמינן על חזקתן דגם מעיקרא קושטא העידו רק גזה"כ הוא דבעינן שיעידו בפני בע"ד בדנ"פ לכ"ע ובד"מ לדעת רשב"א וסייעתו הוא רק מדרבנן וכיון דמעידין שוב לפני בע"ד דנין ע"פ עדותן

ועיין קצוה"ח (סי' ל"ג ס"ק ב') שהוסיף להוכיח דל"א לאחזוקי דבריו הראשונים מדברי תשובת הרא"ש ברמ"א (סי' ל"ו) ובש"ע (סי' מ"ה) בשטר שחתם עליו עד פסול ונתבטל כל השטר מדין נמצא אחד מהן קאו"פ דבטל כל העדות ואם הכשרי' זוכרין עדותן ע"י השטר יכולין לחזור ולהעיד בפני ב"ד הרי דל"א עביד אינש לאחזוקי דבריו ותו ל"מ הגדתן פעם שנית והש"ך שם (ס"ק י"ב) חולק על הסמ"ע שמחלק בין הגדה בע"פ להגדה בשטר והעלה דאפילו אם הגידו בע"פ עם קאו"פ יכולין עוד לחזור ולהגיד בלי צירוף הפסול אלמא דל"א עבד לאחזוקי דיבוריו. ולא אבין דבריו ודאי אם הגידו בע"פ אם היה כוונה בשעת ראיה כ"ע מודים דנתבטל עדותן ואינו מועיל שיחזרו הכשרים ויעידו כדמוכח מהא דמה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש דל"מ שיחזורו הכשרים ויעידו בלא צירוף הפסול וכמבואר בטו"ז (סי' ל"ו) ובב"ש אה"ע (סי' מ"ב ס"ק ח'). ודעת הש"ך דאם הי' צירוף בשעת ראיה בכוונה להעיד וחתמו יחד הוי כהגידו יחד ובחתמו על השטר הוי כהגדה והרא"ש והש"ע איירי כשלא נצטרפו יחד בראיה והא דכתב הש"ך(ס"ק י"ב) ולפי"ז אין חילוק בין שטר לעדות בב"ד אין הכוונה דלא יש שום חילוק דהא לפי מ"ש (סי' מ"ה ס"ק כ"ז) דבהגדה בב"ד אם לא נתכוונו בשעת ראיה אינו פוסל ואף הגדה הראשונה כשרה ובשטר גרע טפי ובחתמו יחד חתימתן הוי צירוף לענין מעשה שטר כיון שחתמו יחד אבל ראית המעשה לא נתבטל דראיית המעשה וחתימות השטר שני ענינים החלוקין הן. הרי דחתימה לבטל מעשה השטר עדיף לדבריו. אף מהגדה בלא כוונה רק כוונתו דאין חילוק בין שטר להגדה דלא כמ"ש הסמ"ע והלבוש