אמרי אש חלק ב צז

ואולם נראה לפע"ד דאם אינה מתירה רק לזכות וצא בנשואין כגוונא דהר"ן מפרש לשון הרי את מותרת ככל אדם דאינו גנו מטעם אחר מלבד חששא דשיור שהרי הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין הלכה י"ב כתב דאם אמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דאינו גט וביארו הר"ן והמגיד טעמו משום דאסרו על פלוני לעולם והוי כמו אל תשתי יין או לא תלכי לבית אביך לעולם וביארו שם מהיכן למד וחלקו עליו הרמב"ן וסיעתו ז"ל דכיון דאחרי מות פלוני ליתא לתנאה הוי כמו ע"מ שכא תשתי יין כל ימי פלוני ול"ד לע"מ שלא תשתי יין לעולם דאגודא בבעל כל ימיה דאסורה לעולם לשתות יין ע"י אבל בעל מנת שלא תנשאי לפלוני אע"ג דאם מת א"א לה להנשא לו ולא הותרה בו לעולם מ"מ אחרי מות פלוני אינה אגידא עוד בבעל והוי גט כשר. וזה יתכן בע"מ שלא תנשאי לפלוני. אבל אם אינה מתירה רק בזכות ובנשואין אסורה לכל אדם לעולם וא"א כה כבוא לשעת היתר לעולם וודאי הוי כע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי דאין זה כריתות לכ"ע אף להחולקים. והרי"ף וסיעתו דפוסקים דע"מ תנאה הוי ולא שיור היינו על מנת שלא תנשאי לפלוני אבל ע"מ שלא תנשא לשום אדם וודאי לא הוי כריתות ולא משום שיור רק משום דבעינן דבר הכורת בינו לבינה ובתנאי זה אגידא בבעל כל ימי חייה כע"מ שלא תשתי יין לעולם וראה הדרת גאונו בעין שכלו וישפוט אם לא כן היא

והנה הראב"ן וסייעתו דחו דברי הרמב"ם בעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהוי גט והוכיחו הרמב"ן והרשב"א דעתם דהרי ע"מ דמודו רבנן הוי דומיא דחוץ דאוסרה לעולם ה"ה בע"מ כה"ג לתנא דידן שרי והרמב"ם דחה דלאו בחד גוונא נינהו וצריך להבין אמאי לא הקשו על מחוץ עצמו דהא בסוף דף פ"ג ע"ב פריך ורבנן האי כריתות מאי עביד ליה ומשני למעט ע"מ שלא תשתי יין לעולם מכרת כריתות משמע דכ"ע בעי למדרש קרא דכריתות וכן לכ"ע אית להו הך דרשה דע"מ שלא תשתי יין ואם כן קשה לר"א איך מתיר בחוץ הא אגידא בבעל ואסורה לפלוני מחמתו אבל באמת לק"מ דגם לר"א ס"ל דע"מ שכא תשתי יין לעולם אינו כריתות ולא פליגי בזה ושאני חוץ מפלוני דהרי אם נשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לזה שנאסרה עליו נמצא דהוי רק כימי חיי פלוני ובזה תלוי המחלוקת הרמב"ם על הרמב"ן דהרמב"ם ס"ל דאין להתיר בע"נ רק בע"מ שלא תנשאי עד זמן פלוני ואף על גב דדומיא דחוץ קתני הרי חוץ ג"כ יש לה שעת היתר והרמב"ן ס"ל דע"מ ראוי להיות דומה לחוץ בלשון התנאי ג"כ

ובזה יש ליישב מה דאיתא דף פ"ג ע"ב השיב רשב"א תשובה, לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר דהלשון קשה שאין זה תשובה רק למה שמודה אל רבנן לא על דינו ומחלקותו והגאון מהר"ן אדלער ישב על פי דברי חידושי הר"ן בשם הרא"ה שהוכיח מדאמר אביי שם דף פ"ג ע"ב דקדושי דשמעון לא אהני משמע שאם גירשה ראובן מותרת ואין צריכה גט משמעון כיון דלא אהני קידושיו מעתה לר"א דיליף דינו מר' ינאי מיצאה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה רק לאיש אחד נמצא אם נשאת לאיש ההוא הרי כא אהני קידושין שלו כלום ואם כן איך הוי אסורה משום מחזיר גרושתו אבל באמת ליתא דהא אהני קידושין להפקיע זיקת הראשון לגמרי דאם ימות או יגרשנה הרי היא מותרת לכל אדם וממילא לרשב"א דס"ל דאין זה מתיר מה שזה אוסר ממילא א"א לפרש קרא דהיתה לאיש שלא התירה רק לאיש אחד ומוכח דלא כר"א אלה דבריו דפח"ח כתבתים מפני חיבת הקודש

ואולם לדברינו הנ"ל אליבא דהרמב"ם ניחא גסאם יליף ר"א מלאיש דכיון דס"ל לרשב"א דלכ"ע אם גרשה ע"מ שכא תשתי יין לעולם אינו כריתות וא"כ איך אפשר להתיר בחוץ הא אגידא בו בבעל רק דר"א סובר דבחוץ אם נשאת לאחר מותרת כזה שנאסרה עליו והוי רק כע"מ שלא תשתי יין כל ימי היי פלוני וכיון דלרשב"א א"א לזה להתיר מה שזה אוסר ממילא יש פירכא לדברי ר"א עצמו ובזה יש ליישב קושית הרשב"א למ"ד דרק בחדא פליגי ממילא את"ל דבע"מ פליגי מודה ר"א בחוץ דאינו גט וא"כ ע"כ לא אמר ר"א מעולם הך ומודה דאם נשאת לאחר ונתארמלה וכו'. ולפ"ז קשה כי פריך לר"א ובמאי אי בחוץ משרי שרי ר"א אלא בע"מ דלמא לעולם בחוץ ולית ליה לר"ט הך ומודה דהרי גם השיב ר"ט על ע"מ ג"כ לית ליה דאמר ר"א הך ומודה וא"ל דמצד סברא וודאי אית ליה הך ומודה דהרי לאו סברא פסוקה היא דהרי רשב"א פליג ולהנ"ל ניחא דאם בחוץ ולית ליה הך ומודה בלא"ה מפריך דיני דר"א ולא הוצרך לבוא מטעם עוקר דבר מן התורה כמובן. ויש עוד ליישב קושיא זו דהרשב"א ז"ל ברעיוני אבל לא צרפתיו עוד לכן לא הצגתי פה לפני הדרת גאונו ני'. עכ"פ נראה לפענ"ד דלדעת הרמב"ן והר"ן דהרי את מותרת לכל אדם לא משמע להתירה לנשואין ולכך צריך לכתוב למהך להתנסבא אם כן מעוכבת היא להנשא לכל אדם לעולם והוי כע"מ שלא תשתה יין כל ימי חייכי דאינו גט ובין אם נחשוב אותו כאומר חוץ או כאומר ע"מ לעולם אסורה להנשא לשום אדם ואין גט כזה דבר הכורת בינו לבינה והיה ראוי א"כ לכותב טופסי גיטין לשייר למהך להתנסבא

ומ"ש הדר"ג עוד ליישב דמשום הכי אין צריך לשייר כיון שכותב הרי את מותרת לכל אדם לשמה אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והביא ראיה מריש זבחים דבעי למימר דאע"ג דסתמא פסול אפ"ה דו קא אם שחט שלא לשמה ולשמה הוא דפסול אבל אם שחט סתמא ושלא לשמה כשר משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ומדברי הרמ"א בסימן קל"א בסופו דאם חתם העד מקצת שמו ולא אמר לשמה ואחר כך בקצתו אמר לשמה דכשר. וסובר מעכ"ת ני' דהיינו משום די"ל הוכיח סופו על תחילתו והוצרך לחלק בין להתנסבא דהוי ענין אחד עם הרי את מותרת לכל אדם ובין שמו ושמה ואינך דצריך לשייר הכותב טופסי גיטין ולא ירדתי לסוף דעתו דאיך יתכן לומר בסופר הכותב טופסי גיטין ולא ידע עדיין מי המגרש ומי אשתו שיוכיח סופו על תחילתו וכל היכא דאמרינן הוכיח סופר על תחילתו היינו דמעיקרא היה דעתו לכך וסופו הוכיח עליו ואיך שייך זה לומר כאן בכותב טופסי גיטין והבעל והאשה עדיין בשלום יחד לומר הוכיח סופו על תחילתו ובזבחים שם שפיר קאמרי דאף את"ל דמסתמא פסול מ"מ הוצרך לשנות שלא לשמה ולשמה דאם שחט סתמא ולשמה היה כשר דאמרינן מן הסתם חשב גם בתחלה לשמה דסופו יוכיח עליו ואפשר דאפילו אמר השוחט דבתחלה שחט סתמא אינו נאמן ואפילו הוא בידו וכ"ש אם שחט ישראל סתמא ולשמה דאין בידו דמקבלה ואילך מצות כהונה אזי לאביי בהנזקין ואפשר דאפילו לרבא איכו נאמן כיון דאמר בסופו לשמה אבל בכותב זה שוודאי לא היה כותב לשונו ולשמה דלא ידע כלל שמותיהם מה יוכיח סופו על תחילתו ועוד הרי אפילו כתב הסופר לשמה אינו גט עד שישמעו את קולו כו' כדאיתא בפרק מי שאחזו ובדברי הרמ"א בסוף סימן קל"א אין הטעם כלל משום דהוכיח סופו על תחלתו דהרי הגה"ה זו הוא מדברי התה"ד ושם קאי לא בלבד לענין לשמו כי גם לענין חק תוכות ושאר פסולים מפלפל שם כן ועיקר טעמו משום דעדים שכתבו רק איש פלוני עד או בן איש פלוני עד כשר. ועוד שהיא דרבנן דאין העדים חותמין על הגט רק מפני תיקון העולם וכמ"ש הרמ"א בסימן ק"ל סעיף י"א ובב"ש שם ומ"ש בב"ש בסימן קל"א סעיף קטן י' צ"ע קצת ומשמע מדברי תה"ד להדיא דאם היה דאורייתא היה פסול ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו

ורציתי לומר דמ"ש הר"ן וסיעתו דצריך לכתוב להתנסבא דהרי את מותרת לכל אדם לא משמע רק בזכות אין כוונתו דוודאי משמע הכי והלשון מוכיח כן דאדרבא יותר יש במשמע בלשון הרי את מותרת לכל אדם שהוא סתירה לגמרי ולא קאמר הר"ן הכי רק למאי דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ובעינן ודן וכן מינאי ה"ה ג"כ לכתוב למהך