אמרי אש חלק ב צד

לפי ראות עיני הדיין כי הרגלי' לדבר עיקר לא השבוע' וצריך רגלי' אשר לא ימעדו. יראו עיניו כל טוב. וישמח לבו בתשועת ה' ובהרמת קרן התורה והקדושים כחפץ נפשו הטהורה וחפץ ידידו אוהבו ומחבבו בכל לב. הק' מאיר א"ש

סימן

סב

[עוד להגאון הנ"ל על ענין הנ"ל

] ומה שהקש' הדר"ג על דברי מה שאמרתי לחלק בין ע"א לב"ע בעד א' אין צריך תשובה גלוי' והקשה מגמ' דפ' הכותב דף פ"ה ע"א מהא דרבא דהאמין לאשתו כבי תרי והוציא ממון ע"ז והקשה לפי דברי מה בכך שהוא מאמינה מ"מ י"ל דלמא עשתה תשובה בינה לבין עצמה כיון שלא הי' כאן אלא ע"א. ותירץ מעכ"ת ני' דמיירי שהיא חשודה מפני גזל ול"ל דעבדה תשובה כיון שלא השיבה הגזילה וכדעת מקצת הפוסקים. הן הקושיא הן התירוץ הן דפח"ח. אלא לפמ"ש התוס' בשבועות דף מ"ו ע"ב ד"ה אבל והרא"ש בגטין פ"ד סי' ה' בשם ר"ת דהא דקאמרה בת ר"ח ידענא בהאי איתתא דחשודה על שבועתא היינו דנפקא ש"ש לבטלה דנשבעת שלא תאכל ואכלה מבואר דלדעתו לא נפסלה האשה משום דבר שבממון. אבל רש"י והרי"ף שם לא פירשו כן בשבועות דידעה בכה"ג וממילא אין ראי' אבל מ"מ לא שמענו שיחלוקו רש"י והרי"ף על הדין היוצא לפי דעת ר"ת. ויש מקום ליישב קושית הדר"ג ני' על דברי. ונאמר דרבא מלבד דקים לי' בבת ר"ח דוודאי קושטא קאמרה ידע גם כן דבת ר"ח יודעת במה נחשד אדם על השבועה (והרי לא אמרה רק דחשידא על השבועה ולא חקרה במה נחשדה) ולפ"ז אם נאמר דכל שלא עברה בפני שנים לא מפסלא לשבועה והיא אומרת דידעה דחשידא על השבועה ממילא ידע רבא שלא בפני בת ר"ח בלבד עותה האשה ההיא רק בפני' ובפני אחרים וצריכה תשובה גלוי' לחזור לכשרותה אבל באמת עיקר דברי לא הי' רק כלפי מה שכ' הפר"ח סוף סי' א' להשיג על מהרי"ק שכ' דדוקא בנתנסך יינך שייך לומר שוויא אנפשי' חד"א שאם כדבריו כן הוא אין לו תקנה והיתר לעולם אבל לא בשוחט כי מפני ששחט פעם א' שלא כהוגן אין הכרח שיופסל לעולם דאם יעשה תשובה וילבש שחורים ישוב לכשרותו והדבר תלוי במחשבת השוחט בלבד והפר"ח דחה דבריו בשתי ידים דכל זמן שלא קבל דברי חבירות בפני ג' שחיטתו פסולה יע"ש ששינה לכתוב כן נראה מדבריו דאם היה תלוי במחשבת השוחט בלבד ולא הי' צריך לקבלו בפני ג' הי' מודה למהרי"ק דלא שווי' אחד"א דלא אמרינן הכי רק בדבור שברור האיסור לפ"ד. וע"ז אמרתי בעניי דכל שאין הדבר נודע לשנים א"צ קבלה בפני ג' כי קבלה זו לענ"ד סעיף מסעיפי תשובה להודיע לרבים שלא ישוב לכסלה עוד וכל עוד שלא נודע פסולו אין צורך לפרסם חזרתו ולזה בכה"ג לא שייך לומר שוויא אנפשי' חד"א אבל למסור שבועה למי שידענו בו שעבר עבירה הפוסלו מן השבועה מפני ספק תשובתו יתכן שלא כאמר בספק תשובתו שיוציאנו מן וודאי פסולו

והנה התוס' בב"ק דף ק"ח ע"א ד"ה ותרי כפילי יע"ש דמבואר מדבריהם ז"ל דס"ל דחשוד על שבועה לא מיפסל מן התורה לשבועה רק לעדות מגזה"כ אל תשת רשע עד והקצ"הח בח"מ סימן צ"ב בס"ק י"א האריך בזה והביא שם דברי הש"מ דחשוד שכנגדו נשבע ונוטל משום קנסא הוא דקנסינן לחשוד וכל היכא דקנסה לחשוד לא אמרי' משום הכי (והוא כ"כ לענין מגו דחשיד אממונא יע"ש) ולפע"ד עיקר דברי התוס' אינם רק במי שנשבע פעם אחד לשקר כיון דלא הוחזק לא אמרי' דחשוד הוא לעולם אבל מי ששינה באולתו לרבי או שילש לרשב"ג כיון דמומר הוא לשבועה לשקר מודים התוס' דמדאורייתא מפסיל וזה נוטה לדברי תורת חיים בחולין דף ד' שכתב מדנקט רבא מומר אוכל נבילות בודק סכין משמע דווקא מומר אבל אם באקראי בעלמא א"צ לבדוק סכין יע"ש שרצה לדקדק כן מדברי הרמב"ם ואף הש"ך הביא דבריו בסי' ב' ס"ק כ' ומדברי הש"ך בס"ק י"א ג"כ נראה מדברי הפוסקים שהביאו שם דפעם אחד מפסיל עכ"פ. מ"מ נראה דהיינו מדרבנן משום קנס וזה שייך היכא דאיכא קנסא לדידי' כגון לענין שכנגדו כשבע ונוטל וכן לענין להעבירו לפוסלו אבל כל שאין אנו יכולים לפוסלו בע"א ואין כאן קנס לדידי' ובאנו לאסור שחיטתו על העד ואמר דשוי' אנפשי' חד"א בזה איכא למימר כיון דלא הוחזק בכך לא שייך שאחד"א וכדברי מהרי"ק ובזה ניחא לפמ"ש הש"ך בסוף סעיף קטן י"א דהרמ"א מיירי בע"א א"כ מאי איריא פעם אחת שכתב הרמ"א ולהנ"ל נ"מ לענין העד עצמו וכבר כתב הש"ך שדוחק לפרש דברי הרמ"א דאיירי בע"א ומ"מ הדברים בעצמם כמדומני דקרובים הם ישים הדר"ג עין עיונו על הדברים ואת אשר יבחר יקרב. יקרב ה' תשועת עמו במהרה. ויקבץ צאנו הפזורה. בב"א ידידו אוה"נ. הק' מאיר א"ש

סימן סג

בעזה"י יום ג' אסרו חג השבועות תו"ר לפ"ק אונגוואר יע"א

ושלח ה' עזרו מקודש. לקנקן חדש ומישן מלא וגדוש. ה"ה ידיד ה' וי"נ הרב המאוה"ג צדיק מושל ביראת אלהים ואהבתו. זרע קודש מצבתו כקש"ת מוה' שמעון אבדק"ק מט"ד יע"א כעת הגאון אבדק"ק קראקא יע"א

נעימות ימינו הגיעני לפני החג וחשתי לכתוב אל הדרתו ני' כרצונו. אודות אשר נועץ בענות לבבו הטהור בגט אשר נסדר בב"ד ולא הי' להסופר דיו כרצונו ויבקש מרעהו לתת לו ויבא ויתן לו והסופר הקנה הכל להבעל כמשפט. וכאשר נגמר הגט והבעל בא רק לגרש בו הכיר הרב הדיין זצ"ל את הכלי שהדיו בתוכו כי שלו הוא וישאלו את המביא הדיו והוא ב"א של הדיין והודה כי לקח הכלי עם הדיו מבית הדיין. יען לא היה לו דיו מוכן לפי שעה וחשב להחזיר לבעליו דיו אחר. והנה הדיין אמר שאם הי' שואל ממנו באמת לא היה מקפיד וכ"ש לצורך הגט ההוא אבל לנגד אחר ובמקום אחר הי' מקפיד. והיה דעת מעכ"ת ני' שהדיין יאמר בפירוש שהוא מקנה להבעל את הדיו שנכתב בו הגט והבעל יקבלנו והי' קנוי לו (רק שבחפזון נותן סתם) ואז לא הי' לנו לדון רק משום דמחוסר קנין ובזה כתב הר"ן במתני' דהאשה כותבת גיטה שאין בחסרון קנין פסול משום וכ' ונתן כמו דממעטין מחוסר קציצה דאין זה חסרון מעשה בגופי וכ' מעכ"ת ני' כי מרן הגאון זצ"ל בחידושיו לגיטין הביא קושי' בשם גדול אחד שהקשה מהא דמעטינן ר"פ כסוי דם מן ושפך וכסה קדשים דמחוסרין שפיכה פדיי' וכסוי ורבינו זצ"ל חלק מהא דאמרינן בריש תמורה דמימר חשיב מעשה משום דבדיבורא אתעביד מעשה וה"ה פדיי' חשיב מעשה. ומעכ"ת כתב לחלק דפדיון שצריך פרוע' לחלל עלי' חשיב חסרון מעשה מה שא"כ קנין דבלא"ה יבוא הגט לידו של בעל ולא חסר רק מחשבת קנין והדברים ישרים. רק דלפענ"ד נראה דאין עיקר כוונת הר"ן לומר דהקנין לא חשיב מעשה כמו קציצה רק עיקר חלוקו שאין זה מעשה בגופו והיינו דלא מעטינן מן וכתב ספר וגו' ונתן בידה שלא יהי' בספר חסרון לאחר הכתיבה רק הנתינה ולא דבר אחר ויש למעט קרן של פרה וכי"ב דהוי חסרון בגופו לאפוקי קנין אין חסרון בגוף הגט רק חסרון בבעלים ולא מקרי חסרון אבל עופות קדשים גופן קדוש ומפני קדושתן אין צריכין כיסוי משום דלא אפשר ואם באני לחייבו בכיסוי משום דפדאוי אחר השחיטה [או מצד דעומד לפדות] הרי הוי חסרון בגופו ויש למעטו מן ושפך ונמצא הן קנין והן פדיי' חשובין מעשה רק דקנין לא מחשב מעשה בגופו אין חילוק בגט עצמו של מי הוא והקדש חשוב פדיונו מעשה בגופו ויעויין בנה שכתב בעל המאור בסוגי' דהואיל דערלות מקרי חסרון בבעלים עקירה וכן הגרלה מקרי חסרון בגופו יעש"ה בפסחי' ס"ב ע"ב

ולא אכחד ממעכ"ת ני כי אם הי' בא מעשה כזה לידי הייתי מתאמץ לכתוב נט אחר אם אפשר ועדיין לא