אמרי אש חלק ב צג

דינו דהיינו שיהא העובר מוחרם אסור בנעילת הסנדל וכיוצא בזה אין ראי' שהוא מדברי תורה וכתבתי שע"כ דעת הש"ך והטו"ז כן הוא כפמ"ש בסימן רכ"ח ושאין לרבינו הרמב"ן שכתב במשפט החרם דאם עובר על אחד מהם הרע לנפשו ועובר על דברי תורה אין לו ז"ל ראי' ע"ז ואולם מעכ"ת ני' הוסיף עוד לומר דגם הראב"ן יסבור שהוא דרבנן ודברי קבלה הנה הרואה דבריו ז"ל במשפטי החרם לפענ"ד רחוק מאוד לומר כן. ואחר כל הדברים אומר למעכ"ת ני' הנה התה"ד בסימן רפ"א שהביאו בסימן רי"ח בי"ד חשש לדעת הסמ"ג דאפי' תקנת הציבור הוא דאורייתא וכן הביא הטו"ז בסימן רכ"ח מן המרדכי ומהרש"ל והט"ז והש"ך כולם גם אם נמצאו גדולים אשר סוברים דהוא דרבנן מי לא יחת לקול שאגת האריות האלה. ואין אני רואה שום קולא בחרם רגמה"ג לעומת השאר והמהרש"ל חולק על עיקר השמועה שכתב הרשב"א ששמע על תקנת שבא לישא שתי נשים רק עד אלף החמישי ועל שלא לגרש בע"כ פשיטא לי' להנוב"י דאין לו זמן והגט פשוט מספקא לי' כמ"ש במכתבי הראשון ויעיין במהרי"ק בשורש ק"י

והנה הדר"ג בתשובה הראשונה ראשית דברי קדשו במה שקבלה האשה וקרובי' על עצמן קנס אם לא תקבל הגט לזאת חשבתי כי בזה יהא נגמר הענין בטוב ונקל לזאת כתבתי ענ"ד בזה איך יהי' הכפיי' על הקנס. ועתה הודיעני מעכ"ת ני' כי לא יבוא בזה לתכלית ועיקר דעתו הרמה עתה מפני טענתו ששימשתו נדה והאכילתו בשר שלא נמלח אף כי אין עדות מ"מ הבעל רוצה לישבע ש"ח ע"ז כבר כתבתי דלפענ"ד כיון שהבעל תובע לכופה להתגרש והאשה נתבעת אין לכו להטיל שבועה עליו כי אם עלי' להיות כדין כל הנשבעין ונפטרין וכל שיכוף האשה לקבל גנו עפ"י שבועת הבעל הוי כעין נשבע ונוטל דלא נחלקו בסי' קע"ח רק באם יש ע"א שמעיד שזינתה והוא אומר שמאמין לדברי העד אבל אם יבוא הבעל ואומר שהוא יודע שזינתה אשתו ליכא למ"ד שיהא נאמן אפי' בשבועה לגרש' בע"כ לאחר תקנת רגמה"ג וכמו שאין האשה נאמנת לומר טמאה אני אפי' בשבועה למשנה אחרונה יעיין במהרי"ק סיף שורש ק' ומכ"ש ביש מריבה ביניהם

ומ"ש מעכ"ת כי אגיד אם ירצה הבעל עתה לדור עמה האם אתירנו לו הלא שויא לנפשי' חתיכה דאיסורא אף שאין הדין משתנה בכך שאם הוא גרם שתאסר עליו. נהי דלא נכוף אותו לשמש עמה וגם לא ננדה אותו כדעת מי שאומ' כן מ"מ גם אותה א"א לכוף היכא שלא נתנה אצבע בין שיני' ואין כאן אפי' ע"א. מ"מ לענין הלכה למחלוקת רבותינו בי"ד סי' א' וב' לדעת מהרי"ק שם אם אמר אחד על שוחט שהוציא טריפה מתחת ידו דאינו נאמן אף העד עצמו מותר לאכול שחיטתו דלא שייך כאן שוי' אנפשי' חד"א כיון שהדבר תלוי מכאן ולהבא במחשבת השוחט וכמו שהעתיק הש"ך בסי' ב' וכוותי' פי' רבינו הב"י בסס"י א' בפשיטות וכן נראה דעת הש"ך בסי' ב'. והפר"מ שם חולק כיין דכל שכא שב השוחט ולא קיבל עליו דברי חברות שחיטתו אסורה איך נתיר להעד לאכול משחיטתו וכן המשנה למלך בריש ה"ל שחיטה תימה עליו והביא ראי' שלא כדברי מהרי"ק מכתובות דף מ"ד ע"א שני שטרות היוצאים ביד אחד דאיתא התם דנ"מ לאורועי סהדא וכתבו התוס' והר"ן דאם יש לו שטר ואותם עדים חתומים עליו אע"ג דאין מעיד זולתו על פסול העדים אפ"ה אמרינן דלדידי' עכ"פ שטרו פסול וגם תמה על עיקר סברתו של מהרי"ק מה טעם לחלק לגבי' נפשי' לבין שני עדים לאחרים יעו"ש. ואני כתבתי בתשובה אחת דלפע"ד כראה הטעם לחלק עפמש"כ בקצה"ח בח"מ סי' כ"ח ס"ק ח' בשם אחיו והסכים ע"י דהא דבעינן תשובה מפורסמת וידועה כמבואר לענין חזרת הפסולים להכשרן היינו בעבירה ידועה לאחרים צריך שגם התשובה תהא נודעת אבל חטא בלתו נודע והוא יודע בלבד נגע לבבו. אם מתחרט בלבבו באמת סגי להחזיר להכשרו ולפי"ז החילוק שבין שני עדים שראו באחד שהוציא טריפה ובין עד אחד לגבי' נפשי' שיהא מותר לאכול משחיטתו מבואר דבשני עדים דנאמנות עליו הרי חטאו נגלה אם אינו חוזר להכשרו עד כי ישוב תשובה גלוי' ויקבל עליו דברי חבירות בפני שלשה אבל בעד אחד בלבד שהוציא טריפה כיון שאינו נאמן עליו אם חטאו אינו מפורסם וסגי אף אם האמת בחרטה בלבבו בלבד לזה ליכא כאן משום דשאח"דא כיון דיכול להיות שמתחרט. ואולי מן הסתם איכא למימר בפרט בפעם אחת בלבד שמתחרט ועכ"פ לא הויא חד"א ולפי"ז ממילא מיושב הקושיא מכתובות דכיון דהמוכר והלוקח יודעין שחתמו לשקר נהי דאין לפוסלם לעדות דעלמא כיון שלא העידו עליהם כמ"ש הגאון בהפלא"ה שם מ"מ אם הי' רוצים לשוב הי' צריכין תשובה מפורסמת אשר לא עשו ולזה השטר פסול ואיך שיהי' הנה מצינו מחלוקת הגדולים דלמהרי"ק ובעלי הש"ע ז"ל מותר העד עצמו לאכול משחיטתו ולא שייך כאן שאח"ד נראה דה"ה בזה כיון דאין מוכרח שתהי' לעולם כן לא שייך שאח"דא ומותר בה ולהפר"מ ולהמ"ל גם בזה שייך חתיכה דאיסורא. בינותי אח"כ בספרים ומצאתי כי ההפלא"ה ג"כ כתב לענין נאמנו' תלוי במחלוקת מהרי"ק ופר"ח. וראיתי להגאון בעל מעיל צדקה בס' כנפי יונה על היו"ד שמסכים לדברי מהרי"ק. אבל הגאון בעל, ת"ש בסי' ב' סעיף כ' יודע פשר דבר וכ' דמן הסתם איך אנו צריכין להפרישו דהוה כאלו אמר מבודה אני אבל אם יודע בעצמו שהוציא השוחט טריפה מידו גם למהרי"ק וודאי אסור לאכול משחיטתו אע"פ שאין אנו מעבירין אף כאן אנחנו אין עלינו להפרישו מן הסתם אבל הבעל אם יודע בעצמו ששימשתו נדה אין לו לסמוך עלי' לדעת התב"ש. ואולם ימחול לעיין בספר בני אהובה להגאון מוה' יהונתן זצ"ל בתשובה האחרונה אחרי אשר החליט על האשה אשר נשאל עלי' שאין ספק ששימשה את בעלה נדה כמה פעמים כו' ואם ירצה בעלה לגרשה תע"ב אמנם אם ירצה לקיימה אין כופין אותו אבל מ"מ אם הוא שתק אנן לא שתקינן לכן נגזר עלי' בכל תוקף חרם ובכל כפיות בעולם שתהי' צריכה לפרוש כל עונה בינונית מבעלה ותספרה ה' ימים לז' נקיי' ותטבול בין תראה ובין לא תראה ובזה אין חשש עוד דלא שבקה היתרא ואכלה איסורא מצא הגאון תקנה אף לשמשתו נדה וודאי הגם שאין טוב לאיש לדור עם אשתו על אופן הנ"ל וכמ"ש הגאון שאם ירצה לגרשה תע"ב מ"מ היינו בשמשתו נדה וודאי אבל כאן רק פיו יענה בה ואין ספק אצלי כי לא יורה מעכ"ת ני' בכל איש שיבוא ויטעון על אשתו ששימתו נדה או שזנתה שישבע ויכוף האשה להתגרש. ועיקר סמיכת מעכ"ת ני' על הרגלי' לדבר ובזה לא אוכל לדבר כי בזה העיקר לפי הענין ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות

ומ"ש הדר"ג ני' בשם הגאונים שפשוט בעיניהם כיון שנתרצ' בתחלה יש לכופה להתגרש ולקיים מה שהבטיחה אחרי כי הגאונים פשוט בעיניהם כך מה לו למעכ"ת ני' לחוש לדעתי העני'. ואולם בעיני יפלא מאין הוציאו כן שאין האשה תוכל לחזור בה ובתשובת מהר"ם מינץ בסי' י"ז (והוא הי' בימי מהרא"י בעל תה"ד) מבואר שיכולה לחזור וביבמות דף קט"ז ע"א אמרינן ה"ד קטטה דאמרה גרשני ופריך כלהו נמי אמרו הכי הרי דרגילות הוא להנשים לומר לבעליהן מתוך כעס גרשני ולדבריה שוב יכולין לגרשן בע"כ ובטלה תקנת רגמה"ג ונעשים בכל יום אף לאחר שנתרצו הבעל והאשה להתגרש וגם קבלו קנין אפ"ה בשעת הגירושין שואלים להבעל שני פעמים לפני הכתיבה וקודם הנתינה ולהאשה קודם הנתינה אם ברצון מעשה הגט ובסימן קנ"ד בסופו בבעל אם גירש בגט כשר ואח"כ יצא על זו קצת לעז כופין אותו אבל אם הגט פסול באמת וודאי אין כופין אותו אף שאן לדמות אשה לאיש מ"מ ברצון בלבד לא שמענו. ואולם אם רק הוא ממנו מ"מ לא באתי לתור בדבריהם חלילה לי

והנה סוף דבר לפענ"ד הי' טוב לכוף אותה על הקנס על האופן שכתבתי במכתבי הקודם וכן יש לכוף את האשה בכל מיני כפיות שתעמוד לדין תורה עם בעלה ואם תבחר יותר לקבל גט מאשר תעמוד עמו היא לדין תורה אין זה כפיי' על הגט. ולענין אם שמשתו נדה אם יש רגלים לדבר הכל