אמרי אש חלק ב צב

שלא יאכל ז' ימים דהוי שבועת שוא כמו בל אישן שלשה ימים והר"ן כתב עליו דלא דמי שינה דע"כ הוא ישן לאכילה רק שקיים הר"ן הדין דהנשבע שלא יאכל ז' ימים הוי כמו כשבע לבטל את המצוה וא"כ אין ראיה לנדר דלא חל על דבר מצוה וצריך לדחוק בזה) וא"כ כיון דקונם כל הפירות שבעולם עליו אם לא יגרש כיון דהנדר חל כהך דנדרים פ"ט וצריך הוא לגרש ע"כ דאם לא כן יאסרו כל פירות שבעולם עליו וזה א"א לו לקיים אע"כ כיון דמעצמו נדר אין זה אונס ותקשי להריטב"א וכ"ש להרשב"א בתשובותיהם. אבל אם אמרנו דהוא הטעם משום דאמרינן דוודאי מדעתו גירש מאחר שלא ביקש לו צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו או למסור מודעה א"כ אין ראיה ממשנתינו. אבל אחרי כי מהרי"ק כתב כפשוטו דכה"ג שיכול לקיים את אשתו וליתן הקנס לא הוי אונס וכן דקדק מהר"לח מדברי ר"פ שכתב או ערבון יתן וכן העלה הרמ"א בד"נ בס"ס קל"ד אלא שחשש לתשובת הרשב"א שהביא הב"י. ולכאורה לולי דברי הרמ"א הייתי אומר דאין מחלוקת כלל דנראה פשוט הא דאמרינן דאם קבל עליו קנס ממון אם לא יגרש וגירש כדי להפטר מן הקנס דלא הוי אונס היינו אם צריך הוא ליתן עפ"י הדין הקנס אם לא יגרש אזי יש לומר דאין הכפייה על הגט רק שישלם מה שחייב מן הדין ואם הוא כדי להפטר מגרש לא חשוב אונס ומה שכתב ר"פ אך ערבון יתן ומבואר דאם אינו מגרש יש להאשה להחזיק הערבון היינו גם כן בענין שהדין הוא כן שתחזיק הערבון וזה קיימתי מסברא שוב ראיתי במהר"מ מינץ בתשובה הנ"ל סימן י"ז שכתב שיתן הערבון באופן שלא יהיה אסמכתא. אבל אם מצד הדין אינו חייב הקנס מפני שהוא אסמכתא אם באנו לכוף אותו ליתן הקנס והוא מגרשה כדי לפטור מן הקנס בזה לכ"ע הוי אונס ובהכי מיירי הרשב"א לפי ענ"ד שהרי לא כתב שהב"ד חייבוהו רק הגזבר אשר רצה הבעל להתפשר עמו ולא אבה ומחמת יראה גרש ולכך הוי אונס כן היה כראה לפענ"ד אבל מי ידבר נגד רבינו שחשש לכתחילה לפוטרו מכל קנס והיינו בבעל שיש חשש איסור א"א בכפייתו מה שאין כן גבי אשה

והנה לכפות האשה עצמה לקבל הגט או ליתן את הקנס אם היה התחייבותה באופן שעל פי הדין היא חייבת ליתן הקנס שאין בו משום אסמכתא נראה ברור דמותר לכפותה ע"י הערכאות להוציא ממנה הקנס ואם מתוך כך תתרצה לקבל הגט יגרשנה כדמו"י ואם אין הקנס באופן שמצד הדין לא תוכל לחזור בה בזה יש לעיין לפמ"ש הרמ"א בח"מ סימן כ"ו סעיף א' במי שהלך לערכאות ונתחייב בדיניהם ורוצה לשוב בדיני ישראל דהרמ"א מסכים דאין נזקקין לו ואם כן זו שהביאה בעצמה הדברים מתחילה עד סוף בערכאות יכול הבעל לתבוע ממנה הקנס שנתחייבה היא או קרוביה בעדה וכל שכן שהיא עודנה בתמרוריתה עומדת ובקש הדר"ג ני' למתקה ולשוא צרף צורף דוודאי אף המרדכי שהביא הרמ"א שם בד"מ סימן כ"ו בח"מ מודה שמתירין להבעל לבוא עמה בערכאות ולהוציא ממנה כל מה שנתחייבה לו ובפרט בצירוף הסניפין שזכר הדר"ג ני' שהיא חשודה ועוברת על דת ומאבדת את ממונו ולדעת הראב"ד שאין אסמכתא לנכרי ואסברה המג"א משום דגמר ומקני כיון דבדיניהם לא הוי אסמכתא כדאיתא בסימן תמ"ח במ"א ס"ק ד' א"כ זו שבאה לפני הערכאות ונתחייבה על דעתם י"ל דגמרה ומקני ומ"מ שם רבו החולקים. אבל בנידון זה נראה דרשאי הבעל לכופה על הפרעון. ואולם היינו אם יש לה לשלם בדברים שבדיניהם צריכה היא לשלם מהם כגון תכשיטין וכדומה או שיש למי שנתערב לשלם. אבל אם באמת אין לה לשלם הקנס מבלי ערמה והברחה אז וודאי א"א לכופה שתשלם או תקבל הגט כנלפענ"ד אם יסכים הדר"ג ועוד אחד מיוחד ממורי ישראל האוחזים בדרכי חז"ל

ידיד ה' מאוד נכספה וגם כלתה נפשי שיסכימו גם החולקים על הוראה הלז או לכה"פ שיאמרו שהם מבטלים דעתם כי עתה אשר בעו"ה פריצי הדור קשר וחבל אחד לחבל כרם ה' צבאות על המאמינים בד' להתאמץ בכל עוז להיות לב א' ולא יהי' פירוד לבבות בינותם לבי חלל בקרבי בזכרי איך יתאמצו מרעים להכחיד שם ישראל ואיך נועצו לב יחדיו להפר חוק ולבטל כל אות ברית בין ה' ית"ש ובין ישראל לא הניחו שארית לקדוש' שבת וגם בשר קדש יערימו יחדיו להעביר מעט מעט יקנא ה' מהרה לתורתו ויאבדו אויביו ויתפרדו פועלי און במהרה יאמר נא הדר"ג אם יש קהלות רבות חלילה שם אשר יתנו מקום לדברי מרעים ההם בטוח אני במדת טובו וענות לבבו אשר בכל שורות מכתבו יצהירו כי לא ירע בעיני כבודו שאלתי זאת לדבר עוד על לב החכמים החולקים ונהי' כולנו אגודה אחת כרצון אבינו שבשמים ית"ש ואנכי אשלח העתקת מכתבי זה לכבוד ידידינו הגאבדק"ק פ"ב יע"א יחוה דעתו כאשר ישים ה' בלבו

דברי קדשו אשר חידש בענין זוחלין שרבו על הנוטפין המה דברי חן ושכל טוב ובדברי התוס' פסחים דף כ' ע"א ד"ה ובשעת וכן בחולין דף ל"ו ע"ב אין לי לפרש רק מה שנבון לחש כי"ב יבין בלתי ספק מעצמו כי הי' דעת התוס' כיון דבא על העור במחובר ועתה לאחר שחיטה עודנו שם כאשר הי' אף כי עתה לאחר שחיטה תלושין הרי לא הי' בהם תפיסת אדם ונתבשר הבשר על ידן ולא הקשו רק לפירש"י דלדעתו ז"ל צריך שיעברו המים מן העור להבשר וכמעט א"א רק ע"י הפשטת עור ואם אין הסברא מרווחת בעיני כבודו גם בעיני אין הדברים מרווחין אבל נשבקינהו דאינהו דחקו ומוקמי נפשיי' דברי אוהב נפשו המשתוקק לידידתו ואהבתו ומצפה לשמוע ממנו כל טוב וגם אקוה כי יוסיף שנית ידו בטובו ויודיעני דעתו הרחבה על הדברים אשר כתבתי וגם איך נגמר הדבר בין הזוג הנ"ל ומה טוב אם יוסיף הבעל הון ועושר לתת להאשה וירופא מצרעתו רופא לשבורי לב ירפא ויחבוש במהרה שבר עמו וישמח לבנו בישועתו הק' מאיר א"ש

סימן

סא

(עוד להגאון הנ"ל על ענין הנ"ל)

נעימות ימינו הגיעני וארא כי הוסיף ענות צדק וחכמת לב על דבריו הראשונים יוסיף ה' לו שנות חיים וישביע בצחצחות נפשו כאות נפשו היקרה ונפש הכותב המתענג בדברי קדשו. והנה פקד עלי הדר"ג ני' למהר להחיש תשובתי אליו לזאת אבוא בקצרה. הנה בדעת הרשב"א כבר כתבתי גם אני כי כראה שדעתו מפני השבועה רק שדברי הרמ"א בד"מ סימן של"ב אינם מורים כן דאם הרשב"א מיירי דווקא במזכיר שבועה לדעת הרמ"א א"כ מנין לו שמהר"ם פאדווא חולק ע"ז הלא הוא ז"ל לא מיירי רק לענין חרם סתם שהרי דקדק כן מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא חלקו בין נדוי לחרם וזה לא יתכן לדקדק רק על סתם חרם דמיירי שם בתלמוד אבל חרם שיש בו שבועה מה לו להרי"ף ולהרמב"ם לחלק בו והם אינם רק מביאים מה שמפורש בתלמוד. ואנכי הבאתי דברי הרשב"א בתשובה סימן תי"א בחלק השלישי דמבואר בדבריו דגם אם שתקו חייבין לקבל כל שהיו שם בשעת החרם. והדר"ג ני' כתב מפני שהמיעוט נגררים אחרי הרוב כמו בקבלת שבת הנה קבלת שבת אין ענין לקבלת שבועה כי לא יתכן שיקדשו הרוב את היום ויאמרו כי קדוש היום לאדוננו יתברך שמו והמיעוט ינהגו בו חול אבל בשבועה שאיננה מפי אחרים רק בעדות. ושם ג"כ דווקא בעונה אינו יודע לך עדות. מנין לכו דאם רבים יאסרו איסור על נפשם בשבועה שיהיו המיעוט נגררים אחריהם ומ"מ יש לומר כדברי מעכ"ת ני' ונאמר דמן הסתם יסכימו המיעוט לרוב ומדברי הרא"ש בתשובה כתבתי שאין הכרע לומר דהוי חרם איסור דרבנן דזה שכתב שאינו אלא גזירות היינו לענין שאינו צריך התרת חכם וכמו שדעת הרמב"ן מכח הכתובים שהוא דאורייתא כן יוכל להיות לדעתו של, הרא"ש ולא כתבתי להיות מוכרח כן. ומה שכתב מעכ"ת ני' דהרי כא חילק הרא"ש בר"פ א"מ בין חרם לנידוי לענין הבעיין דהת' כבר כתבתי שאע"ג דאיסור חרם לעבור עליו הוא תורה מ"מ