אמרי אש חלק ב צא

והנה בנידון שלפנינו אם באנו לכוף האשה מפני ששמשתו נדה והאכילתו בשר שלא נמלח אם הי' עדות בדבר פשוט שיש לכופה על הגט וא"צ התראה רק להפסידה כתובתה אבל לא לגרשה בע"כ וכמו"ש מהר"ם הבא מפאדאווי והבאים אחריו וכן הורה לענין שימשתו נדה הנוב"י בתנינא סי' כ"ו אבל אחרי שאין כאן עדות כלל והוא ג"כ עד עתה לא טען מאומה מזה להורות להאמינו עפ"י שבועתו כי לא מצאתי להפוסקים בעניני' אלו שבועה על הבעל ובמקומות שדברו בזה דאם הבעל טוען שאשתו אסורה עליו וחששו לאחר חרגמ"ה שמא עיניו נתן באחר' לא כתבו שישבע הבעל על דבריו וכן להיפך באשה שחששו שמא עיניה נתנה באחר לא אמרו חז"ל שתשבע האשה ואולי הטעם דכל שבאנו לכוף הבעל לגרש או לאשה שתתגרש עפ"י שבועת הרוצה בהגירושין הוי כנשבע ונוטל דלא תקינו רבנן ומכ"ש בבעל הבא לגרש בעל כרחה דאיכא בלא"ה חרם דרגמ"ה ודמי' קצת להך דסימן פ"ז סעיף ט"ז. ובפנים מאירות ח"ש סימן י"ב מרבה רגלים לדבר ועיקר השבועה מפני הכתובה היה שם. וגם מפני שגנבה ממונו הלוא יכול להשרותה על ידי שליש ואינו דומה לבעל. וגם הדר"ג ני' לא עשה אלו הטעמים לעיקר רק לסניפין וסניף וודאי הן

אבל עיקר היסוד הוא כמבואר בדברי קדשו דלכ"ע לא ייפה רגמ"ה כח האשה מכח האיש ואם באיש לא הוי כפייה ה"ה ואף כ"ש דבאשה כא הוי כפייה ולזאת נשים עין על דברי רבותינו המדברים בזה וכאשר הביא הדר"ג כי' וה' יאיר עינינו במאור תורתו. הנה הרמ"א בד"מ סימן קל"ד כתב שדברי הרשב"א שהביא הב"י שם בסימן קל"ד חולקין על דברי הריטב"א שהביא הב"י בסוף סימן קנ"ד ויש לעיין בדבריו ז"ל דהנה הב"י בריש סימן קנ"ד הביא דברי הר"י בן הרא"ש על מי שנשבע שלא ישחק ואם ישחק נשבע שיגרש את אשתו ועבר ושחק והשיב דהב"ד כופין אותו לגרש את אשתו דכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו והמעשה קיים נראה מבואר מדבריו דס"ל דאע"פ שצווח ואינו רוצה לגרש אפ"ה כופין אותו לקיים את שבועתו אשר נשבע ואעפ"י שנתחרט עתה ואינו רוצה לגרש כופין אותו וכמו שכופין לנודר שיקריב קרבנו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וה"ה הכא כן נראה דעת הר"י בן הרא"ש. אבל דעת הריטב"א בתשובה שהביא הב"י בסוף סימן קנ"ד נראה שחולק על זה שכתב על אחד שנשבע לגרש את אשתו וגירשה קודם שיתירו לו ומערער אח"כ שהיה אנוס מפני השבועה והשיב שהגט כשר שלא מצינו אונס אלא באונס שלא בא לו ע"י עצמו אבל שבועה זו הוא הביאה ע"י עצמו שהרי מרצון עצמו חייב עצמו בשבועה לגרש לפי שגמר דעתו לגרש עכ"פ לזרוזי נפשיה ואם נתחרט אחר השבועה ואינו מגרש אלא מחמתה ה"ל לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה בכך. הלשון מגומגם קצת אבל בתשובת מהרל"בח סימן קכ"ד והיא התשובה הארובה שכתב מהרל"בח על שסידר בב"ד גט על מי שנדר נזירות שמשון לגרש וכמ"ש הב"י בס"ס קנ"ד) ושם הביא מהרל"בח תשובת הריטב"א וכתב שם דנשבע רק לזרוזי נפשי' ואם ונתחרט היה לו לבקש צד שיהיה נקי משבועתו או לגלות דעתו או למסור מודעה נראה מדבריו דאם היה מגלה דעתו שמפני שבועה הוא מגרש לא הוי גנו וכ"כ מהרל"ח עצמו כן לדעת הריטב"א אלא שאח"כ כתב מהר"לח שכפי הנראה מן הטעם שכתב הריטב"א בתחילה שאין חשוב אונס אלא שבא למגרש לא מחמת עצמו רק מחמת אחרים ולא אונס שבא לאדם ע"י עצמו. א"כ אין חילוק ואפילו מגלה דעתו שמחמת הנדר או השבועה הנהו מגרש אפ"ה הגט כשר והריטב"א לרווחא דמילתא כתב כן אלו תורף דברי מהרל"ח. ולפענ"ד א"א לומר כן כדעת הריטב"א דלדברי מהרל"ח גם מה שכתב הריטב"א דאם נתחרט היה לו לבקש היתר להיות נקי משבועתו ג"כ לרווחא דמילתא בלבד כתב הריטב"א כן דהרי גם אם אין לו היתר הוי הגט אחרי שנשבע מרצונו ובאו ח"ו כל דברי הריטב"א למותר. אבל נראה מה שכתב הריטב"א כיון שמדעתו נשבע אינו אונס היינו משום דאמרינן דוודאי מרצון לבו הוא גירש ולא נשבע רק לזרוזי נפשי' ועדיין בשעת הגירושין בדעתו הראשונה עומד וברצון גירש. ולזה אמר הריטב"א דאם היה שלא ברצונו עתה היה לו לבקש צד היתר או לגלות דעתו ולמסור מודעה ולא ס"ל להריטב"א שאם נשבע ואין לו היתר כגון בנזירות שמשון דמיירי מהרל"ח ומגלה דעתו שאינו מגרש אלא מפני הנזירות שיהיה גט (אם לא מפני הצד שיוכל לנהוג נזירות שמשון ולא יגרש דהריטב"א מיירי בנשבע סתם לגרש) וכ"ש דל"ל דכופין אותו לקיים שבועתו וכמ"ש הר"י בן הרא"ש דלהריטב"א וודאי אין כופין. וסבור הייתי לומר דכל שנשבע לגרש וא"א להתיר שבועתו גם להריטב"א כופין. וכמו שכופין בנודר קרבן וכן מעשין לפסולות דכיון שהוא מחוייב לעשות כופין אותו. ובכה"ג היה נידן הר"י שם שלא היה חרטה דמעיקרא לשבועתו או אפשר שראו ב"ד שלא להתיר ואף מפני שנדר שלא לשחוק דקי"ל דאין מתירין והיה אפשר להתיר כיון שכבר שחק ובאו רק להתיר שלא יהיה צריך לגרש את אשתו מ"מ גם על דעת אשתו אולי נשבע ולא היתה חפיצה להתיר לו או טעם אחר שלא היה ראוי להתיר ולכך כופין שלא יעבור על שבועתו שקיבל מעצמו אבל הריטב"א הרי מיירי שם שגירש ומערער עתה שרק מחמת השבועה גירש ושבועתו היתה לו היתר לפ"ד על זה הוצרך הריטב"א לומר דאם היה כדבריו שגירש מחמת השבועה היה לו לבקש צד שיהי' נקי משבועתו או לגלות דעתו כי זה וודאי אין ב"ד כופין אם היה אומר שמבקש להתיר שבועתו או גילה דעתו. אבל הב"ח באה"ע סימן קס"ה הביא תשובת הריטב"א דאם כשבע לחלוץ ליום ידוע דאין כופין אע"ג דעל השבועה אתה כופיהו מ"מ כיון שמחמת כפייה הוא חולץ חליצה מעושות היא ממילא הרי להדיא דפליג על הר"י בן הרא"ש דס"ל לכתחילה כופין לקיים שבועתו וגם שלא כדברי מהר"לח שכתב דהריטב"א לרווחא דמלתא כתב א"ו לגלו"ת דעת"ו דבתשובתו לענין חליצה אינו מורה כן אא"כ יאמר מהר"לח רק לכתחלה כתב דאין כופין לחוש לדעת רבינו פרץ אבל לשון הריטב"א אינו מורה כן

והיינו בנשבע סתם לגרש את אשתו דלדברי הר"י אפילו מגלה דעתו שאינו מגרש רק מפני השבועה אפ"ה הגט כשר ואפילו כופין אותו לגרש ולהריטב"א נראה דאין הב"ד רשאין לכוף רק אם גירש בסתם אמרינן דוודאי ברצון טוב גירש והשבועה היתה רק לזרוזי בעלמא. אבל אם תלה שבועתו ונדרו בדבר אחר וכן אם קבל על עצמו קנס ממון אם לא יגרש כיון שהרשות בידו אם ירצה יקיים נדרו ולא יגרש כגון נ"ש או יתן הקנס. בזה נראה כמעט כל הפוסקים שוין דלא הוי אונס (זולת תשובת הרשב"א ויבואר בעזה"י) וכמ"ש מהרי"ק בשורש מ"ג ועליו סמך ג"כ מהר"לח בראיה השלישית אלא שכתב דר"פ מחלק בין נשבע לגרש סתם דצריך להתיר ובין שמקבל עליו קנס ממון ולפענ"ד אינו מוכרח. והנה בראותי בב"י בסימן קנ"ד שכתב דגדול אחד הביא ראיה לדבריו דאם מגרש מפני כ"ש שקבל עליו אם לא מגרש אפ"ה הוי גט ממתני' דס"פ השולח דתנן קונם אם איני מגרשך דהיינו באומר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם איני מגרשך וגרשה וכו' מוכרח דהוי גט. והייתי תמה על ראייתו דהתם נראה דאיירי בשבועה ונדר שהיה להן ומתירין דהרי שם מבואר דעיקר רבותא שהתירו לו להחזירה דסד"א ליקנסי' משום דר"נ דאמר כל הנודר כאלו בנה במה ומקיימו כאילו הקריב עליו קרבן ופירש רש"י שהיה לו להתיר נדרו מכלל דבשבועה שיש לו היתר מיירי שם ומה זה ראיה לנ"ש שאין לו היתר. ושוב ראיתי למהרל"ח שם בסוף תשובתו הרגיש בזה ודחאה כיון דסתמא דמשנא וגמרא והפוסקים משמע דאף בכה"ג מיירי ואם כן הוא דאף באין היתר לשבועתו ונדרו מיירי מתני' היה מקום להכרית משם דאפילו נשבע או נדר לגרש לחלוטין אפ"ה לא הוי אונס דהרי כתבו התוס' בגיטין דף ל"ה סוף ע"א דלא גרסינן כל הפירות כיון דא"א לקיים הוי נדר שוא ואינו רק איסור שעה ואף דהנדר חל באומר אם אעשה דבר זה יאסרו כל הנאות שבעולם עליו כדאיתא בנדרים דף פ"ט מ"מ לענין נודרת לא מהני וכ"כ הר"ן שם (ואף שיש לתמוה עליו לפמ"ש בפ"ג דשבועות לדחות דברי הרמב"ם שפסק הנשבע