אמרי אש חלק ב צ

בשם מהרמ"פ מדהקילו הרי"ף והרמב"ם במנודה בהנך אבעיי דפ"ג דמ"ק ולא כתבו לחלק בין מוחרם למנודה דאזלינן במוחרם לחומרא מכלל דס' דארם הוי מדרבנן (כלל מהרמ"פ הרי"ף עם הרמב"ם ולא נשמע כן מדברי הריב"ש) והד"מ כתב שכן נראה מדברי מהמ"ק. ולפענ"ד אין הכרה דאיכא למימר דפשיטא ליה למהריק דמהר"ם סג"ל לא היה יכול להחרים לנפשיה רק לנדות

ובי"ד סימן רי"ח בטו"ז סעיף קטן ד' ובש"ך סעיף קטן ג' מבואר שם בשם תה"ד ומהרש"ל דחרם איסור תורה והולכין בספק איבעי דפ"ק דאולין לחומרא והט"ז הוסיף שם ובסימן רכ"ח סעיף קטן מ"ב דאפילו תקנת הקהל שלא בחרם כל שהוא למגדר מילתא הוי דאורייתא משום ושמרהם את משמרהו עשו משמרת למשמרתי ונראה מדבריו דהולכין בספיקו להחמיר ואין השבועה חלה לבטל אלא השבועה בטילה שכ"כ הטו"ז ליישב בזה דברי המרדכי בשבועות. ולפענ"ד דבריו ז"ל תמוהין בזה וכי עדיף תקנת הקהל למגדר מלתא מדברי חז"ל וגזירותיהן שהן כולן למגדר מלתא ואפ"ה הן דרבנן וקרא דושמרתם את משמרתי מסקינן ביבמות דף ק"א ע"א דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא. ואולם דברי הט"ז לדעת הרמב"ם בספר המצות ובפ"א מהלכות ממרים שכל מה שתקנו וגזרו חז"ל הם בכלל לאו דלא תסור וכתב הרמב"ן שם בהשגותיו דצריך לומר לדעתו הא דמקילין בכמה דברים בדברי סופרים משום דכן היה דעתם להקל כדברים אלו דגזירותיהם להפריש בין איסוריהם לאיסור תורה וכ"כ שם והר"י דילאון במג"יא וכ"כ שם בשם הרשב"ץ לדעת הרמב"ם וס"ל להט"ז דתקנות הקהל גם כן כח גזירות חז"ל יש להם וכמ"ש בפירוש הט"ז דאסורים מדאורייתא ודווקא חז"ל שידענו שהתנו להקל בדבריהם יש לנו מן הסתם להקל. אבל תקנת הקהל למגדר מלתא כיון שהם דאורייתא אין לנו בשום אופן להקל בד"ת עד שיפרשו הקהל. אבל לפענ"ד הדברים רחוקים אף לדעת הרמב"ם דאיפכא נראה דמן הסתם לא יחמירו הקהל בגזירותיהם למגדר מלתא יותר ממה שהחמירו חז"ל בגזירותיהם. ובזה היה מקום לומר דאין מחלוקת בין הרמב"ם להרמבן בדין החרם דגם הרמב"ם ס"ל דהוי דאורייתא רק כיון דלדידיה כל גזירות חז"ל הם תורה רק דהולכין בספק דבריהם להקל. וכן שאר הקולות שאנו מקילין בדבריהם מטעם שכן היה דעת חז"ל מעיקרא להקל. לכן כל ב"ד או צבור שגוזרין אין דעתם להחמיר בחרמם ובגזירותיהם יותר ממה שהחמירו חז"ל בתקנותיהם שאף הן מדאורייתא הן. ולכך כמו שמקילין באיסורי דרבנן ללכת לקולא כן הולכין לקולא בחרם אף שהוא מן התורה. אבל הריב"ש לדעת הרמב"ן שפיר קאמר דהרי הרמב"ן פשיטא ליה דאם היה בגזירות חז"ל איסור תורה לא היה הולכין בספיקן להקל דאין נראה בעיניו לומר שהיא מפני שהם ז"ל עצמם התקינו כן וכמו שהאריך בהשגותיו למנין המצות ולזה שפיר קאמר הריב"ש דלדעת הרמב"ן אזלינן בהנך אבעי' דרפ"ג דמ"ק גם במוחרם לחומרא כיון דחרם דאורייתא לדעתו צריך להחמיר בספק אבל להר"ם אף את"ל דס"ל דחרם דאורייתא י"ל כמו שמקילין בכל איסורא דרבנן אף דהם תורה דמו כן מקילין בספק חרם אף על גב דהוי ד"ת ולזה לא חילוק בין מנודה למוחרם

והנה יש מקום לומר למעט המחלוקת בין הראשונים ולומר דלכ"ע החרם עיקרו מן התורה והנביאים אסמיכנהו אקראי וכל שגזרו ב"ד או צבור לאסור אסר למיגדר מלתא הוא מוזהר עליו מן התורה והעובר על דבריהם כעובר על דברי תורה לכל דבר אבל דיני מנודה ומוחרם המוזכרים בר"פ אלו גלחין דלדעת הרמב"ן במשפט החרם שגם המה מדאורייתא הן וכמ"ש וז"ל שאם מיקל בדברים האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה בזה פליג הרמב"ם וס"ל דלאו דאורייתא הן ולכך לא חילק בין מנודה למוחרם לענין ספק אבעיין ובאמת לא ידעתי רמיין לו לרבינו הרמב"ן שעניינים אלו דאורייתא הן אחרי שאין רמז לזה בכתוב וקצת סמך לזה מדבעי למפשט בר"פ א"מ בעיין מן דור המדבר ואי לאו דאורייתא אולי לא נגזרו אז אבל א"כ גם מנודה ד"ת דהרי על מנודה דברו התם ואולי מצד הסברא לבד א' הרמב"ן כן ועכ"פ אינו מוכרח שיסבור הרמב"ם כמותו בזה ובזה אפשר שגם הרשב"א סי' רמ"ג אשר הביא מהר"ם פאדווי בסי' ע"א לרא"ש דס"ל חרם ונידוי הוי דרבנן אין דעתו דעיקר החרם דרבנן להקל בספק איסורו אבל על דיניו קאמר כי כן פתח דיני מנודה ומוחרם (אלא שהמשך לשונו שם איכו מורה כן) ובזה הי' אפשר לי ליישב לדעת הט"ז והש"ך בסי' רי"ח שנראה ברור לדעתם שם בספק חרם להחמיר כמבואר בדבריה' שם וא"כ למה סתמו בסי' של"ד ולא כתבו דלדעתו במוחרם צריך להחמיר בהנך אבעיין ולהנ"ל ניחא דאע"ג דספק חרם מדאורייתא ואסור לעבור על מה שאסרו אפילו יש שם ספק כהך אבעי' דפ"ק דחולין אבל דיני המוחרם לאו דאורייתא הן ויש לילך בספק להקל ואם אין זאת דעתם דבריהם ז"ל נפלאו ממני ועכ"פ אם החרם דאורייתא תליא באשלי רברבי דדעת מהר"ם פאדוי והרמ"א בד"מ (כי מה שסתם בשו"ע אין ראי' לפמ"ש בדעת הט"ז והש"ך) ס"ל דעיקר החרם הוא מדרבנן ודעת הרמב"ן כפי מה שהבין הריב"ש שהוא מן התורה וכ"ד התה"ד ומהרש"ל והט"ז והש"ך בסימן רי"ח ודעת הרמב"ם לא ברירא לי וכמו שכתבתי לעיל

ולענין אם חרם דרגמ"ה שלא לגרש בע"כ נמשך גם אחר אלף החמישי או לא הנב"י בקמא באה"ע סוף סי' פ"ה ובתניינא בסי' ק"ב דף ע"ט ע"א כתב בפשיטות דאף דחרם דרבינו גמ"ה לישא שתי נשים כלה לאחר אלף החמישי החרם שלא לגרש בע"כ אין לו זמן קבוע ועומד לעולם אבל מהר"ם בן חביב בספרו ג"פ סי' קי"ט ס"ק ק"ב הניח שם בצ"ע ומהר"ם פאדוי בסי' י"ג הקיל יותר בגירושין בע"כ מבאיסור שתי נשים ואולם מן הזמן לא דיבר ועכ"פ בדיעבד אם גירש מבואר בדברי הרמ"א בפשיטות דגט כשר הוא ובכנה"ג לא כתב רק שדעת מהר"ם מינץ כן הוא ומה שדקדק הכנה"ג מלשון מהר"ם מינץ דאם ידעה האשה בפסול הגט אין לכופה וכתב הדר"ג ני' דהיינו מהרמ"מ לדעתו דס"ל דאין הגט מועיל כלל בע"כ דאשה אבל לדעת הרמ"א אינו כן ותמה מעכ"ת על הכנה"ג הנה אף שדעת מהרמ"א יוכל להיות כן אבל הל' הזה אם לא ידעה בפסולו שדקדק הכנה"ג ממנו דאם ידעה אין לכופה אינו לשון מהרמ"מ אבל הוא רק העתק כל התקנות שתיקן רגמ"ה והדין אפשר להיות גם לדעת הרמ"א כיון שהיא יכולה להתחרט קודם גירושין למה לא תוכל להתחרט אחרי גט פסול שידעה בפיסולו בשעת לקיחתה הגט ודיינו אם נאמר דאם לא ידעה בפיסולו ונתרצית על הגירושין וכבר קבלה הגט כבר בטלה ייפוי כחה אבל אם ידעה בפיסולו חספא בעלמא נקטה מיני' אף להרמ"א תוכל לחזור. אולם במה שנדחק הכנה"ג שם בטעם שאין הגט כשר אם גירשה בעל כרחה נפלאתי אחרי שהוא ז"ל עצמו הביא שם באות יו"ד תשובת מהרמ"פ בסי' י"ז והרי שם כתב מהרמ"פ וז"ל כי מפורש בפירוש בתקנת רגמ"ה דאם גירשה בע"כ דלא הוי גנו ובטל אפילו בדיעבד וקשה להכניס ראשו בזה כדדרשינן בעירובין בפ"ב ויותר מהמה בני הזהר בדברי סופרי' עכ"ל הרי שכתב כי תקנת ר"ג כך הי' ופשיטא שיש לאל רגמ"ה לתקן כך שיהי' הגט בטל וכמו שפסלו חז"ל כמה גיטין ואין הטעם לא משום אי עביד לא מהני ולא משום פסול העדים והסופר ובג"פ בסי' קי"ט ס"ק כ"ד אחרי שהביא דברי תשובת מהרמ"מ בסי' י"ז שכתב כי מפורש בתקנת רגמ"ה שאין הגט כלום תמה שהרי בסי' ק"ב העתיק כל תקנת רגמ"ה ולא נמצא כן וגם זה תמוה שהרי כתב שם שאין הגט כלום וכמו שהעתיק הכנה"ג והג"פ שם כ' דגם להר"ם מינץ לא ברירא לי' אם הגט פסול נראה שכתב כן מפני שכתב מהר"ם מינץ שקשה להכניס ראשו מפני חומר ד"ס ואי משום הא לא ארי' כי נראה שכתב כן על מה שנזקקו לכתוב בעוד שאין האשה מרוצה ועכ"פ מבואר דעת הרמ"א דגט בע"כ דאשה לא מפסיל ויתכן שאף שהיה כתב לפניהם בתקנת רגמ"ה ואין הגט כלום כמו שכתב בתשובת מהרמ"מ פירשו הם שהבעל מחוייב עדיין בכל חיובי איש לאשתו: