אמרי אש חלק ב פח

וכו' לפנינו אמר הבעל הולך גט לאשתי וכו' הרי כתבו בפירוש וא"כ כל מה שמחזיר אח"כ ומה שראינו ונעשה לפנינו רק הוא שופרא דשטרא שמחזיר בסופו ואינו מעכב כלל והתוי"ט רק מפני צחות לשונו כתב כן ויתכן ג"כ לפרש מה שנעשה לפנינו דהוי כמו מה שנהי' בפנינו וכמ"ש מעכ"ת ני' דהוי כמו בלעז (גישעהען). וכן לפענ"ד כמה פעמים בכתוב נעשה שאינו מורה על עשיי' דוקא כמו אשר לא נעשה פתגם וגו' בקהלת וכיוצא בהם ומ"ש מעלתו ני' דא"כ שראינו מיותר שופרא דלישנא דשטרא הוי משום דלפנינו או בפנינו אינו מוכרח שראו דהרי מצי למימר בפני נכתב אפי' הוא בבית וסופר בעלי' ולא שמע רק קן קולמסא וקן מגילתא מצי אמר בפני נכתב. ורק לענין חתימת העדים הב"י בסי' קמ"ח ס"ק למ"ד דלא סגי בקן קולמסא. ונראה לפענ"ד הטעם כיון דלדידן בפני נחתם היינו משום קיום ואין החתימה מתקיימת אם לא ראה שחתם דאע"ג דשמע קול החתימה אולי אחר חתם. ונ"מ באותה מדינה במדה"י דמדין התלמוד א"צ לומר בפנינו משום קיום ולרבה דבעי לשמה צריך לומר בפ"נ הוי סגי גם בחתימה שמיעת קן קולמסא ובזה יש ליישב קושי' הב"י שם ואכ"מ. עכ"פ הרי מבואר דרק על מה ששמע יכול לומר בפני נכתב וא"כ במה שכותבין מה שנעשה לפנינו אין הוכחה שראו ממש ולפ"ז שבאו לומר כי ראו ממש ולא שמיעה בלבד לכך כותבין מה שראי"נו נעש"ה בפנינו ולעולם אין פירוש נעשה מעשה בלבד רק מה שנהי' בפנינו ועכ"פ אין קפידא איך שכותב אם מחסר מילת ושמענ"ו הנהו כותב בכל טופסי ההרשאות שנמצא בטור ובאחרונים ופירושו כונו שאמרנו ואם ומפני חיבת הקודש של הגאון תוי"ט חפץ לכתוב ושמענ"ו אין בזה משום הוצאות לעז כיון שכל אחד יכול לכתוב בצחות לשונו משוט ל' יחבא ולא יאונה לו כל און רק חיים ושלום וכל טוב כחפצו וחפץ ידידו. הק' מאיר א"ש

סימן נט

ישפות ד' שלום לכבוד ידיד ה' הרב החרוץ המופלא ומופליג תמים דעים ירא ושלם כקש"ת מוה' דוד כי'

ידידה' בבוא מכתבו הראשון הי' לבי דוי כל היום יאמין לי כי נפוגותי ונדכתי לכתוב להקל בענין חמור כזה אשר הי' מקום לחוש מאד כי חזר בו העד מקלות דעתו ורוע לבבו עוד לא נרפאתי והנה בא מכתבו זה גם הוא בדבר ערוה ותהי' כי מגנת לב מחדש כי כשל כח הסבל שיבא מכשורות האלה ירא אנכי פן ח"ו כפיס מעץ יענני ליום כסה מה זה לו להרב המסדר לשבת לסדר גט בע"ש וע"י סופר נמהר אשר בשבע יפול בבור הטעות ולתת אח"כ גט אשר מ"ם דלעל"ם נכתב על המחק ביני שטין לכתחלה. והנה כבר הסכימו האחרונים להקל בדיעבד באלה ואולם מעכ"ת ני' חשש בזה הגט להיות כי הגט ההוא אשר ניתן להאשה הוא הי' הראשון שכתבו הסופר ולא כתב מ"ם דלעל"ם וסלקוהו להגט ההוא מפני זה וכתב אח"כ ששה גיטין וכולם נפסלו עד כי ראה המסדר וצרופיו כי הראשון משובח וחזרו ולקחו הגט ההוא (אשר איש א' זולתו הסופר כתב המ"ם דלעלם כבר ומחקו המ"ם ההיא) והסופר כ' המ"ם ובזה גירש הבעל וע"ז כתב מעכ"ת בי' כיון דלדעתו א"א לבעל לצוות לכתוב לו כמה גיטין דא"כ אינה עומדות לגרש בא' מהן ולכן אין הבעל מצוה רק על אחד ורק אם יפסול יכתבו גט שני ואחר שכבר הסכימו לפסול את הגט הראשון ובטלו שליחותן א"א ליתן עוד לעולם

הנה מדברי גדולי אחרונים בעל ג"פ בסי' קכ"ב וכן הגאון מליסא בספרו תורת גיטין מבואר בדבריהם כי הבעל יכול לצות לכתוב לו כמה גיטין וכולם כשרים להתגרש באיזה שירצה ולפענ"ד משמע כן מהא דאיתא בפ' התקבל כתבו כל תרי מנכון וכן פסקו כל הפוסקים דאם אומ' לרבי' כתבו שיאמר כל תרי מנכון יכתוב ומשמע דאם יעשו כן כשרים לגרש באיזה מתרי שכתבו והתוס' בסוטה וכ"מ בתוס' סוטה דף י"ח ע"א בסוף ד"ה כתבו שכתבו וז"ל וה"ה אם כתב לה שתי מגלות ומחקו לתוך כוס אחד וכן גבי גט אם נתן לה שני גיטין אע"ג דכל חד וחד שלם הוא וספר אחד בפני עצמו ולא מיגרשא בתרווי' משום ב' וג' ספרים וכו' ואם א"א לכתוב שני גיטין לשמה ולגרש בא' מהן א"כ או יהי' שני הגיטין פסולים משעת הכתיבה או עכ"פ אחד מהם ולא משכחת שיפסול בשעת הנתינה מפני שני ספרים כי ברור שאם אחד מהם פסול דליכא בי' משום שני ספרים כלב וממה שכתב הב"י בסי' ק"ב אין סתירה לזה כמובן

ובאמת צ"ע לדעת התוס' אמאי לא פסול בשעת כתיבה משום שני ספרים דאמאי פסלו בנתינה דכתיב סתם ונתן בידה וע"כ משום דקאי על ספר כריתות שלפניו א"כ לכאורה כ"ש דקאי על וכתב לה ונאמר שיכתוב אחד ולא שני ספרים ואם משום דאין נכתבין כא' בזאח"ז א"כ עכ"פ במצוה לשני סופרים יפסול אם יכתבו כאחד וצ"ל דאם אינו נותן אלא האחד א"כ השני כמאן דליתא דמי ומסתבר להתוס' דעיקר קפידא הוא רק על הנתינה בלבד ולא שייך כלל על הכתיבה שני ספרים אם האחד שלם וכשר אע"ג דגם השני כשר כיון שאיננו נתנו לו ועכ"פ נראה מדברי תוס' הללו כדברי הפוסקים הנ"ל דיוכל לכתוב שני גיטין ולגרש בא' מהן וע"כ צריך לומר דדוקא כשהסופר כותב מבלי ציווי בעל ובאנו להכשירו משום כיון דזינתה סתמא לגירושין קאי ע"ז כתבו התוס' בריש זבחים דהרי לאו לגרש בגט זה עומדות אבל כשהבעל מצוה לכתוב לגרש את אשתו הרי הוא לשונה אפילו כותב מאה גיטין כולם לשמה נינהו כי במצות הבעל נעשו וסברא זו דלגרש בגט זה לא מהני רק לפסול סתמא בלבד ובאמת כתב שם הג"פ דכשהבעל מצוה ככתוב עד מאה גיטין אין חשש ברירה כלל דכולהו הנך מאה גיטין ככתבו בציווי בעל אך לכתחלה חוששין קצת כשהבעל בעיר דחוזר וצוה כל פעם לעדים ולסופר עכ"ל בקיצור וע"ש בסוף ס"ק חי"ת

ואולם מה שחשש מעכ"ת ני' דכיון שגילו דעתם דאינם רוצים להיות עוד שלוחים על גט זה אלא על גט אחר דכבר פסלו גט זה נמצא שלא נכתב הראשון בציווי הבעל זה אף לפ"ד אינו מוכרח דהא וודאי אם כתבו העדים גט כשר א"א להם לבטלו דאחרי שעשו שליחות' אין בידם לחזור משליחות' ולא שמענו בטול לגט רק ע"י הבעל ולא ע"י סופר ועדים שעשו שליחותן ובוודאי כוונת מעלתו ני' מפני דהבעל אמר עד שיהיה כשר לדעת הרב וע"כ זה שלא היה כשר לדעתו והתחילו לכתוב אחר הרי לדעתו הראשון פסול ולא צוה עליו הבעל אבל זה איכו מוכרח דהראשון לא הי' פסול לדעתו רק שהיה רוצה לכתחלה לכתוב גט ע"צ היותר טוב ומן הסתם חזר הבעל וצוה מחדש על הגיטין האחרים ואח"כ שלא עלה בידו ראה לבחור בגט הראשון שהוא כשר לדעתו אחרי שכבר נכתב

והנה היה ראוי לחוש בגט זה עוד דכיון דמן הסתם בגיטין שכתבו אח"כ חזר הבעל וצוה מחדש לכתוב לו גט אחר וא"כ נראה כמבטל הראשון וכן חשש מהראנ"ח הביא בג"פ בסימן קכ"ט סעיף קטן כ"ח בנותן שני גיטין בזאח"ז מפני הספק דנראה כמבטל הראשון כמו שחששו במומר המגרש ע"י שליח שיעשה הזיכוי תחלה ואח"כ השליח להולכה דאם נעשה תחלה השליח להולכה ואח"כ הזיכוי יתבטל שליחות להולכה וכתב שם דאע"ג דהר"ש הלוי קרא ערער על זה דגט ש"מ לא דמי לגט מומר דהתם הביטול נראה לעינים דמעשה זיכוי מבטל השליחות להולכה מה שאין כן בנותן שני גיטין מחמת ספק וכתב הג"פ דהרב מהראנ"ח כבר ראה חולשת ראייתו באופן אחר דשאני התם דחוזר ולוקח הגט מיד השליח ואף עפ"כ חשש קצת משום דנראה כמבטל מעשה הגט עכ"ל בקיצור וא"כ בנידון גט זה דהבעל בוודאי חושב שהראשון פסול ולכך הוא חוזר ומצוה והיה ראוי לחוש דנראה יותר כמבטל הגט וכ"ש אם לא צוה הבעל מחדש לתקן המ"ם דלעלם היה ראוי לחוש יותר לכך כמובן: