אמרי אש חלק ב פז

ויש סעד לזה ג"כ מסנהדרין דד מ"ז ע"א דאיתא שם דאמר ר"י בהמיר דנדחה הוצרך לומר בנשתט' וחזר ונשתפה דנדחה משום דה"א כיון דממילא הוא כישן דמי וכתב שם רבינו יונה זצלה"ה בחידושיו דאע"ג דתנן השולח חטאתו וכו' מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים אולי גם שם מקריבין בשעה שאין דרך ב"א לישן ואף התוס' שם שכתב דלא ס"ד לדמותו לישן רק לאחר שנשתפה היינו משום דדחיקא לה לפרושי הכי וס"ל דבשטותו וודאי דאין מקריבין דמי יודע אם ישוב אליו לדעתו וה"ט לפי האמת דאמרינן דלר"י דנדחה כיון דלא היה אפשר להקריבו בעודו שוטה מטעם זה (ובזה חלוק תלמודן לפי פירושי עם הירושלמי) אבל כל שידענו שדרכו כן אפשר דמודה ר"י דכישן דמי זהו ספיקו של הר"י

ובזה רציתי לומר למעט המחלוקת דאף הרמב"ם דס"ל דפסול רק מדרבנן היינו בידענו דדרכו בכך וכמ"ש רוח רעה מבעתו ובזה כתב דהוי פסול מדרבנן אבל פקח שאמר כתבו ותנו גט ונשתטה מודה הרמב"ם להריא"ז והרא"ש דאינו גט ולא מהני מה שצוה בעודו בריא כמ"ש האחרונים לדעתו ולפענ"ד זה קרוב מאוד לדעת הרמב"ם ומ"ש מעכ"ת ני' דממקומו הוא מוכרע ונ' שאין כאן הכרע כמלא נימא כיון דלדעת המתרץ פשוט דדעתא צילותא יש לו וכמ"ש הכי השתא וכו' איך יאמר שאינו לדעתו ובפרט אם נאמר דהי' צריך בדיקה

(חסר סוף התשובה

) סימן נז

בענין כפיית מומר לגרש. והנה הרב בש"ע אה"ע סי' קנ"ד הבי' שני דעות אם כופין דעת הגהות מיימוני בשם הר"ם דאין כופין ודעת המרדכי וא"ח הביאו הב"י סי' קל"ד וכן כתוב הגהות מיימוני פ"ב מהל' גירושין דכופין להוציא והיינו בשוטים כמבואר ויש לעיין במה שכתב הגהות מיימוני בשם מהר"ם דאין כופין אותו להוציא וטעמא דטב למיתב טן דו וכו' דהרי המרדכי פרק החולץ הביא ראי' לדעת הגאונים דמומר אינו זוקק ליבום מהא דאמרינן דיבמה שנפלו לפני מוכה שחין תיפוק לי' בלא חליצה ומשום טב למיתב טן דו ובמומר לא שייך. הרי גם מהר"ם עצמו סובר דבמומר לא שייך טב למיתב טן דו ואף הגאונים החולקים לא מבעי' המתירים איכא למימר אפשר דמודי' ופליגי התוס' היינו משום דכיון דהבעל אינו מומר מכנסת עצמ' לספק אבל וודאי דשייך טב למיתב טן דו וכמ"ש התרומת הדשן בסי' רל"ז שהביא הגהות מיימוני ראי' מדלא מנה רשע בהדי הנך דכופין איכא למימר כמ"ש התוס' בפ' המדיר דלא קחשיב אלא הנך דכופין אף שאינן מחמת פשיעותו לא הנך דמחמת פשיעתו כופין ומכ"ש לדעת הר"ר אברהם שהביא המרדכי ותרומת הדשן דלכך אפילו חליצה לא בעו משום דבמקום ערוה קיימו דקנאין פוגעין בה וודאי לא קשיא דאמאי לא קתני דהרי פסולי דאורייתא (ואפי' לא יהי' אלא איסור דרבנן ל"ק אמאי לא קחשיב כמו דלא חשיב שניות ודברי התרומת הדשן בסימן רכ"ג לא הבינותי שכ' וז"ל אתמהה דאם ערוה היא יהי' הוולד ונמנו ממזר והא ק"ל דאפילו מגוי הוולד כשר אלמא לא מדמינן להו לעריות בכל דיניהם וה"ה לעניין פטור יבום וחליצה והני תלת מילי וולד ממזר ופטורי חליצה ויבום וקידושין תופסין כהדדי עכ"ל. אלו הדברים לא זכיתי להבינם כלל דמה שכתב דאם ערוה הוה הי' לו להיות הוולד ממזר ואפילו מגוי הוולד כשר משמע מדבריו דבגוי נמי מדאין הוולד ממזר אינו בכלל ערוה וא"כ אפילו בא"א לא יהיה בכלל ערוה הוא כמעט לנגד כל הפוסקים כמבואר בתוס' וברא"ש כתובות דף ג' ע"ב ד"ה ולידרוש ותוס' סוטה דף כ"ו ע"ב ד"ה אבל ובר"ן פ' כ"ש גם מה שכתב דאם אין הוולד ממזר ממילא זקוקה ליבום צא ידעתי היכן מוכח כן הרי סוטה לרב משום דכתיב בה טומאה כעריות פוטרת צרתה אע"ג דאין הוולד ממזר ואפי' קידושין תופסין בה וכן ר"י לא פליג אמתני' מיהו הא משמע מדברי ראשונים הנ"ל ובפרט מדברי הר"ן פ' כ"ש דביאת גוי דבפנוי' לא מיקרי גילוי עריות ונסתר דינו של הר"ר אברהם אבל למדנו מדבריו דמדמי מומר בביאתו לגוי ובזה לא מצינו מחלוקת וא"כ עכ"פ מדרבנן מגזירת ב"ד של שם אסור ולא קשי' אמאי לא חשיב בהדי הני דכופין מומר כמו דלא חשוב שניות וכיון דרוב הפוסקים חולקי' ומהר"ם שכתבו משמו דכופין גם הוא לא ברירא לי' והי' נראה לכאורה דלא שבקינן וודאין של רוב הפוסקים מפני חומרת מהר"ם שגם הוא להלכה לא סבר לי' ובפרט אם נצרף דעת הרמב"ם שמשמע מדבריו דע"י ישראל שלא כדין אינו פסול משמע מדרבנן דע"י ישראל גמור ומגרש ואולם לכאור' מדברי הרמב"ם משמע דאין לכוף את המומר שהרי כתב בפ"ב ה"ל כ' וז"ל לפיכך זה שאינו ריצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות וכו' הרי גרש לרצונו עכ"ל וזה יתכן בשאר בעל עבירות אבל מומר שיצא מן הכלל ואינו רוצה להיות בכלל ישראל לכאורה אפילו היתה הכפי' כדין אין יכולת בידינו לכופו וראיתי למהרי"ק הביאו הב"י בסי' קל"ד שכ' וז"ל ואשר דקדקת מלשון ר"מ בענין כפיית המומרים לגרש יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת מומר לפ"ז ואולי דכה"ג סבר ר"מ דאפקעינהו לרבנן לקידושין ע"י גט זה שנותן המומר בכפיי' עכ"ל ואולי כיוון לזה אך דחייתו קשה בעיני להמציא מעצמינו הפקעת קידושין ועוד לדבריו יסבור הרמב"ם דאשת מומר אחר גירושין בכפיי' אם נתקדשה לקרובי מומר תפסו בה קידושין ואולי אפשר לומר דהר כתבו התוס' בב"ב דף מ"ח דא"ל דגט לכך דמי לתלוי' וזבין משום שאר כסות ועונה דא"כ אפילו שלא כדין נמי וכ"כ הש"מ בב"ב שם בשם הרשב"א דמשום שאר כסות ועונה לא חישבו תלוי' וזבין וצריך להבין באמת טעמא מאי לא חשיב רבנן ואפשר לומר דהרי כנגדם גם היא מחוייבת חיובי אשה לבעל' לכך לא מיקרי זבין שנותן גט למיפטר מחוייבים ולפ"ז במומר לא צריכינן למימר אפקעינן לרבנן לקידושין מיני' רק דפטרו לאשה מכל חיובים ובפרט הנך דמשום איבה וממילא תלוה וזבין מקרי עכ"פ מדברי מהרי"ק יש ללמוד שמנהג פשוט בימיו לכפות המומרים שאם לא היו כופין חשב דאין תקנה לאשת מומר והכהו עובדא שהביא בעל תה"ד בסי' רל"ז ששחדוהו למומר לגרש אולי לא היתה ידם תקיפה לכפותו והדבר צריך תלמוד

[ויעויין ב"חס חשאה"ע סימן ס'

] סימן נח

בעזה"י אור ליום ה' ח"י כסליו תר"ב לפ"ק אונגוואר יע"א

ישאו הרים שלום חיים וברכה עד עולם לכבוד הרב המאה"ג המופלא ומופלג מוה' משה ני' אב"ד דק"ק קרעסטוהר יע"א

הגיעוני מכתבו ואשר דרש מעלתו על מה אין אני מתעורר לכתוב בהרשאת שליח להולכה בסוף ואש"ר ראי"נו ושמענ"ו ונעש"ה כי כן נמצא שהגיה הגאון תוספת יו"ט בהגהותיו לטור אה"ע לכתוב ג"כ ושמענ"ו וכ' מעכ"ת ני' שכבר היה נוהג לכתוב כן רק שחשש אולי יש בזה מוצא לעז על הראשונים. פשוט לפענ"ד דאין בכתיבת ושמענו אם כתבו משום הוצאת לעז כלל אחרי כי כל אחד יכול לכתוב ההרשאה כצחות לשונו ואין בו תקנת חז"ל כלל וכמ"ש הב"י בסי' קמ"א והעתיקו הרמ"א בהגהה סוף סעיף למ"ד יעי"ז וגם התה"ד שכ' שלא להוסיף על הנוסח שכ' בסמ"ק הרי ביאור הטעם משום דאי מפשת לדיבורא אתי למגזויי וכמו שהעתיק הב"י בשמו אבל לעז הראשונים אין כאן אף לתה"ד והתוס' יו"ט שהגי' לכתוב ושמענו הרי לא חשש לומר דיש בזה משום הוצאת לעז על הראשונים באופן שאם רצה לכתבו יכול לכותבו

ואולם גם הכותב כפי מה שהועתק באחרונים ז"ל ומ"ה שראי"נו ונעש"ה לפנינ"ו וכ' ולא כתב ושמענו ג"כ לא משתבש דוודאי אף להתוי"ט לא אמרו לעכב ומה שנראה מדברי מעכ"ת ני' שחשש התוי"ט דאם לא יכתוב ושמענ"ו נראה אין מעידים רק על מה בראו ונעשו לפניהם לא על מה ששמעו נראה דאין לחוש לכך דהרי כותבין בהרשאה בפנינו מסר הבעל