אמרי אש חלק ב פו

בידן ולא במחוסר מעשה ולכך אמרו בירושלמי כיון דמיירי שם בקורדייקוס שאין רפואות מועילות לו ולכך אין כותבין בעודו קורדייקוס כיון דאין סמיא בידן והיינו דמדמי בירושלמי פלוגתתן למחלוקתן בהפריש חטאתו ונשתטה אם נדחית חטאתו דהיינו וודאי כשחזר ונתפקח מאליו דלר"י היה ראוי לומר דאין נדחית חטאתו כיון דמאליו שב לדעתו אגלי מילתא למפרע דאף בעודו שוטה כישן דמי כיון דלא מחוסר מעשה וחזר לדעתו מאליו ולר"ל היה ראוי לומר דנדחת חטאתו ולזה קאמר דבאמת צריך להפך מחלוקתן בהא דהפריש קרבן ונשתטה ומייתי ראייה מדאר"י דגוסס מזין דם חטאתו ואשמו והיינו כמ"ש דגוסס גם הוא עתים חלים ועתים מטורף ותליא לדברינו בפלוגתא דר"י ור"ל ושוב אמרו בירושלמי דצלוב ומגוייד כיון דא"א שלא תטרף דעתו שעה אחת ואפ"ה תנן דכותבין בחזקתן ומשמע דאין צריך אפילו בדיקה א"כ מוכרח דאע"ג דאין סמי' בידן כיון דלא מחוסר מעשה כישן דמי וזה תיובתא לר"ל ובדברים האלו החילוק בין התלמודים רק מה דמבואר להדיא בירושלמי דהיינו במהות הקורדייקוס לפי הירושלמי אין לו רפואה כמבואר שם להדיא ויש לו עתים שהוא חלים ולבבלי יש לו רפואה ומבלי רפואה הוא לעולם בשטות אבל בעיקר הסברות שווין התלמודן לר"י וראיתי שגם הפ"מ כתב שם דמשמע בירושלמי דדין עתים חלים ועתים שוטה שוה לדין אחזו קורדייקוס יע"ש ולפענ"ד לפי פירושו שכתב שם דיהבינן לי' סומק בגו אכים לעי וכ' ופירוש הוא עצמו שלא הועילו רפואות וקאמר עלה זהו אחזו קורדייקוס ששנינו א"א לומר דרך אחר רק דהוא עתים חלים ועתים שוטה מדלא קתני שוטה סתם כאשר תנן בכל מקום כיון דאין לו רפואה וכדאמרן אבל הראשוני' לא פירשו כן

ומ"מ נראה לע"ד דהרמב"ם שכתב והי' רוח רעה מבעתו נוטה לזה דקורדייקוס דתנן עתים חלים ועתים שוטה וכן הוא לשון דרוח רעה מבעתו וכמו שאמרו לשאול המלך ע"ה רוח אלדים רעה מבעתך והרי הוא הי' חכם ודעתו עליו ברוב ימים וידוע שהרמב"ם ז"ל דרכו לנעות ביותר אחרי הירושלמי וכמ"ש מהרי"ק ז"ל בשורש ק' דאפילו במקום שאין תלמוד בבלי מוכיח כדברי הירושלמי אם לפי הבבלי פירוש במשנה או הבריית' בשינויא דחיקא ולפי הירושלמי אתי כפשוטו תופס לו שיטת הירושלמי וכ"ש לזה דאפשר גם לפי הבבלי קורדייקוס עתים שוטה ור"ל מדמי לי' לישן ואע"ג דישן אפשר להקיצו האי נמי סמי' בידן (ובזה חלוק מן הירושלמי) ור"י מדמה לי' לשוטה כיון דמחוסר מעשה אע"ג שהוא עתים חלים מ"מ אינו דומה לישן שאפשר להקיצו בכל עת מבלי מעשה והאי מחוסר מעשה דאם אין מאכילין אותו בשרא אגומרא וחמרא מרקא א"א להשיבו לדעתו בכל עת ולפ"ז גם להרמב"ם מי שהי' שפוי ואמר כתבו גט ותנו לאשתי ואח"כ נשתטה מדאורייתא אינו גט ולא אמר הרמב"ם דהוא מדרבנן פסול בלבד רק ברוח רעה מבעתו שדרכו להיות עתים חלים עתים שוטה ולפי"ז אפשר דהריא"ז דאמר דאפילו ריח הגט אין בו ואינו פוסל מן הכהונה רק באחזו קורדייקוס לפי שהוא ז"ל סובר שאין לו עתים חלים אבל בעתים חלים אפשר דמודה להרמב"ם דאם אמר כשהוא חלים וכתבו כשהוא שוטה דפסול רק מדרבנן

אבל תשובת הרא"ש שהביא הפרי חדש שם כ' בפירוש דאם הי' דעתו מטורפת בשעת כתיבה ואפילו חזר דעתו עליו בשעת נתינה אינו גט וזקוקה לובם מבואר דאפילו חזר מאליו לדעתו אפ"ה אינו גט ובאמת צ"ע לפענ"ד כיון שהרא"ש בתשובה ההוא וכן בפסקיו הביא בשם הר"י דאולי אף לר' יוחנן כיון דמאליו שב לדעתו לאו מחוסר מעשה וכישן דמי וטוב ליזהר בכ"ל הנה שהוא זהירות אבל איך אפשר שאינו גט. אמת שכתב הרא"ש שם באותה תשובה וזה הש"מ נראה שתקיף עליו החולי תרבה והי' נטוי למות הלכך אפי' הי' שפוי בשעת נתינה כיון דבשעת כתיבה וחתימה הי' מטורף אינו גט וזקוקה ליבם משמע קצת משוה דתקיף לי' עלמא טובא אבל לא ידעתי הפרש לסברת הר"י אליבא דר' יוחנן דכל ששב מאליו כישן דמי בין תקיף לי' או לא סוף סוף חזר הוא מאליו וכישן דמי לר"י ואולי לחומרא קאמר הרא"ש דאינו גט לענין זה שזקוקה ליבם ובעי חליצה אבל להתיבם אסורה אבל הפר"ח לא הבין כך ולכך שם הקשה על הרא"ש שכ' שיש עוד פסול בגט ההוא חתם סופר ועד והקשה הפר"ח איך כלל הרא"ש שני הפסולין דמפני חתם סופר ועד חולצת ואינה מתיבמת ולדידי' דברי הרא"ש צל"ע

עכ"פ כיון דפשטות דברי הרא"ש בתשובה משמע וודאי דגם בעתים חלים ועתים שיטה ואמר כשהוא חלים וכתבו כשהוא שוטה אינו גט וגם רבותינו האחרונים לא חלקו בזה אף בעתים חלים ועתים שוטה היא ספק מגורשת וכמ"ש הפר"ח ופשט' דמלתא דהך כשהיא חלים הרי הוא פקח לכל דבריו וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו משמע כן דאין הפרש בינו לשוטה גמור בשום ענין ובתוס' משמע דעיקר ספיקו של הר"י בשכ"מ משום דדילמא תונבא בעלמא הוא דנקיט לי' אבל ברא"ש בפסקיו ובתשובה אינו רק כמו שכתבתי והנה אם אפשר שימסור הבעל הגט ליד השליח בעת חלימותו והשליח ימסרנו ליד האשה ויזהירו האשה לבלתי תנשא עד שיתברר לה בב"ד כי הי' הבעל ביום הנתינה וודאי דעתו עליו בזה יש להסתפק אבל ודלא מצא הב"ח בתשובה הנ"ל תקנה כ"א ע"י שליח לקבלה משמע דאף זה לא יוכשר כי אולי ח"ו תצא תקלה ע"י כך שתסמוך עי"ז האשה ותנשא אחר קבלת הגט מבלי בירור וכתב הב"ח בתשובה ההוא כי הלבוש כתב לחשש זה לאסור שליח קבלה בזה"ז ואע"ג שהוא ז"ל השיג עליו מ"מ נראה דבזה מודה ויעויין בסי' קמ"א סעיף ח' בהגהה שם ובב"ש שם: דברי ידידו. הק' מאיר א"ש

(שנית להרב הנ"ל על ענין הנ"ל)

יום ג' העבר הגיעוני אמרותיו השניות. והנה אם למעשה אנו דנין כבר גליתי דעתי כי בעיני ספק גירושין המה והמתיר כיוצא בזה שאנו דנין עליו מתיר ספק ערוה וכי גם לדעת הרמב"ם עכ"פ הא אתחזק איסורא ורבו הפוסקים כר' יוסי באתחזק אף בספק דרבנן אזלינן להחמיר אבל גם להפוסקים כר' יוסי כאן הוי ספק דאורייתא וכמ"ש הרא"ש בתשובה דאם אינו דעתו בשעת נתינה אינו גט וכבר העלו כן הפר"ח והג"פ בכל ענין הוי ספק גירושין ואף בשעת נתינת אין חילוק ומה אוסיף עוד לדינא

ולמשא ומתן של הלכה אין פנאי ומעכ"ת ני' כ' תורה היא וללמוד אני צריך ידעתי שאינו כן ומ"מ לעצור במילין לגמרי א"א הנה עיקר מגמתי בתשובת הרא"ש היתה כלפי מה שכתב הפר"ח שם דהרא"ש מתירו להתיבם יעו"ש וע"ז כתבתי דא"ל כן דהרא"ש מתיר ליבם כי נראה מדברי הרא"ש כי עיקר ספיקו של הר"י כיון דלא התיר אף ר"ל רק משום דסמיא בידן אבל זה אין סמיא בידן לכ"ע פסול או דלמא כיון דרגיל דמאליו תשוב דעתו עליו כישן דמי וטוב ליזהר. והנה גם אם נאמר דטוב ליזהר על הסתם קאי אבל בידוע מודה הרא"ש דפסול מ"מ היינו מספק וכמ"ש דלמא כישן דמי וא"כ איך אפשר שיתירהי הרא"ש ליבם ומה ענין ספק דאורייתא לחומרא לכאן וע"ז כתבתי שדוחק לומר כיון דתקיף לי' עלמא טובא מגרע גרע דזה וודא רחוק כין דעכ"פ שב אח"כ לדעתו ובגמ' לא מצינן רק הפרש בין שוטה וישן רק או משום דאינו מחוסר מעשה או משום דסמי' בידן הא כל שאין סמי' בידן ראוי לדמותו לשוטה אף אם לא יהי' תקיף לי' עלמא טובא ואם מפני שאינו מחוסר מעשה נקל אף אם תקיף לי' עלמא ראוי להקל ונראה דגם התוס' שכתב תונבא בעלמא היינו משום דזה דרכו לשוב דעתו אליו ואחר: שכן דרך החולים אולי א"צ ליזהר מטעם שכ' הרא"ש בשם הר"י אבל כל שידענו ששב לו לדעתו איננו רוא' לדעת הר"י שכ' הרא"ש חומר יותר בתקיף לי' עלמא כיון דאינו מחוסר מעשה ופירש"י דמאליו הוא שב: