אמרי אש חלק ב פד

רוב גמור וא"כ הוי ס"ס גמור דיכולין להתיר מטעם רוב וא"כ אין לו' הטע' במשנתינו שמא יבואו עדים ויבורר הדבר דהרי ס"ס בכה"ג אינו צריך לברר כלל. אמנם אי מיירי בטענת דמים והוי הס"ס משום מו"ע ולפי מה שכתבנו אין להתיר ס"ס כמו זה דהספק השני הוא לא שכיח רק אם אמרינן דספק תורה לקולא וא"כ כיון דאין אנו מתירין רק מצד זה ממילא צריכין לברר והנה י"ל דהכי אזיל תירוץ הגמ' דקטעין טענת דמים ואף דאיכא ס"ס דמו"ע מ"מ י"ל דהתקנה היתה שיבואו עדים ויבורר הדבר

נחלקו הראשונים בטוען פ"פ מצאתי ונמצא דם אי נאמן הנה רש"י פירש על הא דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן כתב רש"י וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי או שנאבדה המפה דמשמע מדבריו דבנמצא דם איכו נאמן בטענת פ"פ אבל דעת הרבה מהראשונים דגם בנמצא דם נאמן לאוסרה עליו דכיון דקים לי' בפ"פ אמרינן דהאי דם צפור הוא דהכניסה והביאו ראי' מן הירושלמי דאיתא דכשמצא דם נמי אינו רשאי לקיימה משום ספק סוטה. והנה כתבו דאין ראי' מהירושלמי דהרי הירושלמי מחמיר אף בס"ס וחולק על גמ' דידן וכתבו הראשונים דאין זו הוכחה דאף דגמ' דידן חולק על הירושלמי ומתיר בס"ס מ"מ בהך דמצא דם אין ראי' דיחלוק הגמ' דידן על הירושלמי ויעויין כל זה בש"מ והנלפענ"ד הוכחת הראשונים דתליא הך דס"ס בהך דמצא דם דהנה דעת הרשב"א דמאי דאמרינן שוויא אנפשיה חתיכה דאסורה גם אם יבואו עדים ויעידו היפך דבריו מ"מ אסור לו הדבר והנה לכאורה מדברי רש"י דסובר דאם נמצא דם דאינו נאמן לומר פ"פ מצאתי דאכן סהדי דמשקר והרי כיון דהטעם מצד שוויא אנפשי' חתיכה דאסור' מה יועיל אם יש הוכחה דמשקר הרי גם אם יש כאן עדים שלא כדבריו מ"מ אסור ומצאתי להגאון חת"ס זצ"ל חלק אה"ע כי הוכיח מדברי רש"י דלא ס"ל הך דרשב"א והנה לדעת הרשב"א דסובר דאמרינן שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אף נגד עדים יש לנו לומר דאף אם מצא דם מ"מ נאמן. או אם נאמר לדעתו דאם מצא דם אינו נאמן על כרחך אין הטעם משום דשוויא אנפשי' חתיכא דאסורא רק הטעם משום דאמרינן דקים לי' וכיון דאיכא דם הרי יש הוכחה דלא קים לי' והנה בטעם הירושלמי דאוסר גם בס"ס ובגמ' דידן דמתיר בס"ס י"ל דבזה נחלקו דהנה דעת הפנ"י בסוגין דספק זנות אינו בכלל ספק סוטה דאם הי' בכלל ספק סוטה הי' לנו לאסור גם ס"ס כמו גבי טומאה דאמרינן כל ספיקות שאתה יכול לרבות והנוב"י תניינא חי"ד סי' ל"ח דעתו דספק זנות הוי כמו ספק סוטה (ולא יוקשה קושית הפנ"י דאמאי מותר ס"ס דגם גבי טומאה לא אסרינן ס"ס רק ספק מגע ולא ספק ביאה כמו דאיתא בתוס' ב"ב מחלוקת רש"י ור"ת יעויי"ש דף נ"ה ע"ב) והנה י"ל דהגמ' דידן סובר דספק זנות לא הוי כמו ספק סוטה ולכך ס"ס מותר אמנם הירושלמי סובר דספק זכות הוי כמו ספק סוטה וסובר הירושלמי דכל ס"ס אסור גבי טומאה וא"כ גם ספק זנות דהוא ספק סוטה ג"כ ס"ס אסור

והנה הרא"ה בבדק הבית כתב על זה שהקשה הרשב"א על דעת הר"י דאין מתירין ס"ס רק הבאים מכח תערובות והקשה עליו הרשב"א מסוגיא דידן דמתירין ס"ס אף דאינו בא מכח תערובות וכתב הרא"ה בתירוץ השני וז"ל אי נמי כולהי תרי ספיקא בעלמא אינו אלא איסור דרבנן וכיון דכן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כיון דליכא אלא אסורא דרבנן עכ"ל. הנראה מדבריו דאם אינו אלא איסור דרבנן לא אמרינן שוויא אנפשי' חתיכה דאסורא והנה איך אמר ר"א דנאמן לאוסרה עליו מצד חתיכה דאסורא הלא אין האיסור רק מדרבנן (ויעויין בנוב"י שם) אמכם אם אמרינן דספק זנות הוי ספק סוטה ניחא דבספק סוטה הוי ספיקא לחומרא אמנם אם ספק זכות אינו ספק סוטה הנה אם נאמר דספק תורה מדרבנן רק לחומרא וגם לדעת הרא"ה דבאיסור דרבנן לא אמרינן שווי' אנפשי' חד' א ע"כ אין טעמו של ר"א מצד שוויא אנפשי' חד"א רק משום דקים לי' בפ"פ וממילא במצא דם אינו נאמן והנה הירושלמי דסובר דס"ס אסור וע"כ סובר דספקו הוי כמו ספק סוטה דאסורו מן התורה וממילא יכול לומר שוויא אנפשי' חתיכה דאסורה וא"כ גם בנמצא דם נאמן דאין לומר דהא יש לן הוכחה דמשקר דכיון דאמרינן שוויא אנפשי' חתיכה דאסורא נאמן הוא על עצמו יותר מעדים וכמו"ש הרשב"א. אמנם גמ' דידן דמתיר ס"ס וע"כ צריך לומר דספק זנות לא הוי כמו ספק סוטה וא"כ אין לומר מצד שוויא אנפשי' חד"א דכיון דהוא רק מדרבנן לא אמרינן שווי' חד"א ורק הטעם דנאמן משום דאמרינן דקים לי' בפ"פ ואינו משקר ולכך כי נמצא דם אינו נאמן דאיכא הוכחה דמשקר

סימן נו

בעזרת השם יתברך להרב המאור הגדול וכו' מהור"ר דוד יהודא אבדק"ק ס"פ יע"א

אשר נועץ מעכ"ת ני' עמנו אודות איש אחד שהוא עתים חלים ועתים שוטה אם אפשר לו בעת שהוא חלים לכתוב וליתן גט ליד השליח שימסור לאשתו במקום שהיא שם כי א"א לה לבוא למקום הבעל או ניחוש כי אולי בשעת נתינה יהיה שוטה. ורצה מעכ"ת ני' לומר כיון דלדעת הרמב"ם אף אם וודאי שוטה בשעת נתינה אינו אלא פסול מדרבנן יש להתיר בספק אם הוא שוטה אע"ג דאתחזק איסורא דעת הרמב"ם כי אזלינן לקולא אף באיתחזק איסורא בדרבנן. ולפ"ז אף כאן יכול הבעל בעת חלימתו לכתוב ולמסור הגט ליד שלוחו לגרש את אשתו במקום שהוא כיון דספיקא דרבנן

הנה כבר ראה מעכ"ת ני' כי לדעת הרשב"א והש"ך בסימן ק"י פסקינן כר"י דאף בדרבנן כל היכא דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא ואפילו להרמב"ם אינו מוכרח בדבר שיש לו עיקר מן התורה והאריך בדבר הזה בשעה"מ בהלכות מקואות בראש ההלכה והביא שם להקת הפוסקים הסוברים דלחומרא אזלינן בדרבנן היכא דאתחזק איסורא וגם פלפל בחכמה בהך דיש לו עיקר מן התורה ואין כאן מקומו והרי הב"ח בסימן קכ"א מרא דשמעתתא דלהרמב"ם גם אם אין סמיא בידן אם צוה כשהוא פקח וכתבו ונתנו כשהוא שוטה לא הוי רק מדרבנן ושעיקר כדברי הרמב"ם ואפ"ה כתב בתשובה סימן ק"א שאין תקנה לעתים חלים ועתים שוטה רק שתעשה האשה שליח לקבלה וביאר שם אופן עשייתו לדידן יעו"ש וכתב שא"א לעשות ע"י שליח להולכה פן יחזור הבעל לשטותו והביאו הב"ש בסימן קמ"א סעיף קטן מ' ואם היה חלימותו זמן מועט מ"מ עכ"פ היה כדי לכתוב וליתן הגט ומכ"ש שיכול להיות אח"כ כדי נתינה ואפ"ה לא הקיל משום ספק דרבנן

וזה לדעת הרשב"ם אין ראויה לעשות כן כאמור כ"ש שהריא"ז בש"ג כתב דאפילו ריח הגט אין בו והרא"ש בתשובה הביאו הפר"ח באה"ע סימן קכ"א גם הוא כתב דאם אינו שפוי בשעת נתינה אינו גט וזקוקה ליבם וכן הטור ס"ל כן ולהב"י עכ"פ באין סמיא בידן אינו גט וחלילה להתיר א"א ע"י גט שהוא בטל לדעת גדולי הפוסקים האלה ולסמוך על דעת הרמב"ם לבדו

והרשב"א כתב מדאמרינן באומר מעת שאני בעולם משמע שאינו צריך להיות שפוי בשעה שחל הגט דכיון דרגע האחרון וודאי דאין דעתו עליו. ומזה הכרח לדעת הסוברים דאין צריך שיהא בדעתו בשעת הנתינה. ומזה יהיה גם כן קצת ראיה לדעת הרמב"ם דעיקר הקפידא שיהא בדעתו בשעת ציוויו אף שאינו דומה כ"כ הרי הירושלמי שהביא הרשב"א מדמי להו להדדי והפר"ת דוחה קושית הרשב"א כי כוונתו באומר מעת שאני בעולם וראוי ליתן גט

וכבר עלה ברעיוני לומר דאף החולקין על הרמב"ם אפשר דס"ל דאם מינה הבעל שליח במת שהיה חלים אף כי אח"כ נשתטה מ"מ ראוי לומר דכיון דנעשה השליח בעא חלימותו ידו כיד הבעל והיה ראוי לגרש והא דפסלי הגדולים