אמרי אש חלק ב עט

דאל"כ יקשה כיון דס"ל לעולא דאין לתקן זמן משום דזנות בעדים והתראה לא שכיחי א"כ ניחוש ללעז מטעם שמא יבואו עדים ומוכח לקמן דאפי' באין הבעל בא לטעון בעדים כלל אפ"ה חוששין ללעז לרש"י מדלא מוקי הך דתבעו ממון בג' בטוען סתם מבלי עדים וכמ"ש רש"י ומהי תיתי ניחוש שיבואו עדים (ופירש הר"ן דלרש"י הכוונה דחוששין ללעז שיבואו עדים ולא יקיימו ובערת הרע) ואמאי ניחוש לזה הא לא שכיחי עדים והתראה אע"כ דלרש"י פירוש זנות לא שכיחי היינו שאין שכיח שום זכות ולכך לא הוצרכו לתקן זמן אבל כאן כיון שהוא טוען פתח פתוח ועכ"פ יש כאן חשש דזנות שהרי נאמן הבעל מטעם חזקה ולכך חוששין ללעז אולי יש עדים והתראה ולפ"ז ניחא דוודאי כל דיני כתובה כיון דשכיחי דנין אבל טענת פתח פתוח כיון דזנות לא שכיחי נהי אם אינה מוחזקת והוא טוען פ"פ מצאתי צריכין אנו לשמוע טענתו דאין זה מקרי דנין כיון שהוא מוחזק והיא באה להוציא ממנו הגע עצמך מי יהי' חייב להחזירו מלוה והוא טוען חבלת בי כדי החוב שאני חייב לך ויש לי עדים על זה וכי משום שאין דנין חבלות נאמר לזה שיפרע לו והלא אפי' תפס לא מפקינן מיני' לדעת הרא"ש אפי' אינו תופס המזיק אבל כאן דמיירי שהתפיס לה מטלטלין בכתובתה והוא חפץ להוציא ממנה בטענת זנות דלא שכיח וודאי איכא למימר לדעת רש"י שצריך מומתין

והנה הקשו התוס' עוד דהרי לר"מ. דכתובה דאורייתא אין נאמן לטעון פתח פתוח להפסידה כתובתה והר"ן כ' דמיירי בשיש עדים אבל נראה דעיקר קושי' התוס' מדאמר לרבה הא דתבעו ממון בג' היינו שאין שם עדים נשמע דעכ"פ גם לר"ע משכחת האי תבעו ממון

ויתכן לומר עפ"י מה שהקשה הרמב"ן הביאו הר"ן והש"מ דאמאי הוצרך לומר חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שהוא מוחזק וטוען ברי הגע עצמך הרי שהי' חייב לחבירו חוב בתנאי ידוע וטוען ברי שלא נתקיים התנאי האם חייב לשלם ותירץ הרמב"ן והרא"ה דכיון דטוענת ברי ויש לה מגו דמוכת עץ אני ולכך אי לאו חזקה לא הי' נאמן. ועוד תי' משום דרוב נשיה בתולות נשאת ויש לה חזקת הגוף ולכך לולא החזקה לא הי' נאמן והנה לשני התירוצים יש ליישב דעת רש"י בכתובות דף ט' ע"א ובתוס' שם דבוגרות ומוכח עץ יש להם דמים ופתחן פתוח מעתה תירץ הראשון דהיינו משום דיש לה מגו שייך רק בטוען פ"פ והיא מכחישות הי' ראוי להיות היא נאמנת משום מגו דאי בעיא הוי טענה מו"ע אני שלא היה מכחישה ואפ"ה נאמן ולכן על פ"פ מצאתי שפיר הוצרך שם בכתובות לומר חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל כאן מיירי דטען טענת דמים ובזה כיון דאין לה מגו וודאי אף בלי חזקה נאמן כיון שאין לה מגו כאמור ותפיסתה בספק אין מועיל לנגד חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ואף לתירוץ השני דהטעם משום חזקת הגוף ג"כ י"ל דהרי בכתובות בסוגי' דמומין רמי רישא דתנן על האב להביא ראי' ובסיפא דנכנס' ברשות בעל קתני על הבעל להביא ראי' ומשני רבא רישא כאן נמצא וכאן הי' וכו' ופירש"י כיון דנמצאו המומין ברשותו איתרע רשות האב אבל היא אומרת משארסתני נאנסתי הא כבר נשאת ונכנסה כרשות הבעל וכתבו התוס' דע"כ מיירי שהי' זמן בין החופה ובעילת מצוה שיהי' במציאות שנאנסה אחר החופה אבל אם לא הי' זמן בין החופה וביאה בכדי שתאנס באופן דוודאי נאנס' ברשו' האב הא איתרע חזקת האב וא"כ לפ"ז הלא יכול לאוקמי' מתני' בשאין זמן בין חופה לביאה דכה"ג לא סמכינן אחזקה

ואולם היותר נראה לתרץ גם קושי' התוס' שהקשו דאמאי קתני תבעו דתבעה מבעי' למתני'. וזה וודאי חידוש גדול והר"ן נדחק מאד בזה ואולם בכתובות דף מ' נחלקו דלר' יהודא אף השיאה ונתארמלה כתובה של אב וכדאמר רבה ור"י טעמא התם הואיל וברשותו נכתב ומעתה חכמים דהכא וודאי איכא למימר דר' יודא היא וא"כ אף אי כתובה דאו' הא מסיק רב אשי שם בסוגי' דמומין רישא מנה לאבא בידך ופירשו רש"י ותוס' כיון דהכתובה של אבי' אין חזקת גוף האשה מועיל לאב וכיון דכאן לא הוצרכנו לחזקת אין אדם טורח בסעודה רק משום דאיכא חזקת הגוף והרי חזקה זו אינה מועלת לאב מעתה אם נאמר דגם ר"מ הכי ס"ל כר"י דכתובה ראשונה של אבי' וודאי ניחא קושי' התוס' דאע"ג דמן הסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ והתם לת"ק דר"י דמשהשיאה אין לאבי' רשות בה הא גם אביי דמוקי בדאתרו בה מיתה סתם מוקי דר"מ ס"ל כר"י ולא כת"ק דר"י ואף אם נאמר דר"מ ס"ל כת"ק דר"י וכדמשמע קצת בסוגי' דמומין דממתני' התם ר"מ קאמר לה מכל מקום הא איכא נתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעתה דאם בא אבי' ומיחה וודאי לא הוי נישואין לכ"ע כמבואר בקידושין דף ונ' ע"ב ובכה"ג הכתובה של אבי' ואין האב נאמן דאין חזקתה מועיל לה ואע"ג שהוא תפוס מ"מ הרי תפיסתו בספק וחזקה אי ואדטב"ס מסייע לבעל ולפ"ז ר"מ דקאמר מוציא ש"ר בג' היינו אם הנישואין גמורים צריך הבעל עדים ואם הנישואין שלא מדעת בא הבעל אפי' בלא עדי' ונאמן וע"ז השיבו רבנן תבעו ממון הבעל לאב שאין נשואין גמורי' בשלשה וכו' אך רש"י שפירש להדיא דלכך נאמן הבעל משום חכמים תקנו להם לבכות ישראל וכו' והם האמינוהו לכל התירוצי' מגומגם ויתכן לומר עפ"י מה שפירש רש"י במתני' דכתובות דף י"א במוכת עץ דאמר ר"מ יש כה כתובה מאתים פירש"י אם נשאת סתם ולא פירש לה כלום עכ"ל ודבריו ז"ל סתומים דהרי לר"מ אם פיחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות נראה דס"ל לרש"י כיון דר"מ ס"ל כתובה דאו' ממוהר הבתולות מכלל דבתולה יש לה מוהר והרי ביבמות דף ס' ע"א אמרינן מ"ט דר"מ ולאחותו הבתולה פרט לאונס ולמפתה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת"ל וכו' ופירשו התוס' שם ד"ה אליו לרבות הבוגרות דגם לר"מ ממעט מו"ע ממשמעות בתולה ולפ"ז הא דס"ל לר"מ דמ"ע יש לה כתובה מאתים היינו משום כיון דלא איתעביד בה מעשה בידי אדם ראו חכמים לתקן לה מאתים ככל הבתולות או דמן הסתם דעת כל אדם נוחה בזה לתת לה כתובה מאתים ולא לגרוע חוקה משאר הבתולות אבל אם פירש לה שאין נותן לה מאתים בזה לר"מ לא הוי בעילת זנות ולכך פרש"י שם בכתובות אם לא פי' וכו' והנה רש"י פי' בכתובות דף ט' האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמים אין לה כגון שהיא ממשפחת דורקטי או שנאבדה המפה וכו' והנה אם המפה לפנינו והוא טוען דרוסת איש את והיא אומרת מו"ע אני דאף לפי דברי' אין לה כתובה מן התור' ראוי הבעל להיות נאמן דהא דאמרינן במו"ע והוא אומר דרוסת איש לר"ג ור"א נאמנות היינו דווקא באינו מכחישה בברי אבל אם טוען טענת דמים לרש"י דמ"ע יש לה דמים או טוען פ"פ לר"ח דס"ל דמו"ע פתחה נעול הא וודאי דלא שייך לפלוגתא דר"ג ור"י וכיון דהיא גם היא אמרה דמו"ע היא ואין לה כתובה מדאורייתא לכך נאמן אף לר"מ וממילא מיושב מה שהקשה הפ"י בכתובות לדעת הסוברים דלר"מ אין נאמן לטעון מהא דאמר ר"מ ביבמות טענת בתולים כל ל' יום כמובן

ונראה דרש"י לשיטתו לא הי' לו אפשר לפרש פירוש ר"ת לא משום דסובר דכל שאין העדים נהרגין אין הבעל משלם קנס דהא כתב לדברי אביי אליבא דר"מ בשלשה דכיון שהתרו לה סתם אין כאן מיתה ומפסדת כתובתה וכתב רש"י דכי נמי יוזמו משלם הבעל מאה סלע הרי אע"ג דאין כאן מיתה אפ"ה חייב מאה סלעים ולדברי רש"י אלה אין צריך לדחק לדעת מר"ן שכתב דהטעם שצריכים מומחים היינו משום דפירש חוששין ללעז הוי משום דאולי יבואו עדים שזינתה ותהי חייבת מיתה וצריך כ"ג ואם אלו השלשה מומחין אזי אף הם יוכלו להצטרף לדיני נפשות. אבל אם הם הדיוטות לא יוכלו להצטרף כלל ולכ"ע חיישינן ללעז אם הראשונים אינם יכולים כלל לדון בדינה אח"כ. ואולם לאביי הודה הר"ן דא"א לומר רק דסגי בשלשה הדיוטות כיון דאין כאן מיתה לר"מ כלל והיינו משום דהר"ן ס"ל אליבא דרש"י דכשאין עדים חייבים מיתה שלא רצה להמיתה כלל אין הבעל חייב לשלם מאה סלעים. אבל לפמ"ש רש"י להדיא דאיכא מאה סלעים לר"מ כשיוזמו אע"ג דלא היה היא. וכן עתה עדי הבעל חייבים מיתה אפ"ה חייב הבעל מאה