אמרי אש חלק ב עה

המרדכי בשם ר"ת אלו ובפ"מ כתב (סי' קמ"ד) דמדכתבו התוס' דהך ברייתא ר"נ הוא. ולא תרצו כמרדכי מכלל דלא ס"ל הא דמרדכי ופסק דיוכל האב לומר קים לי כהתוס': ואלו הי' כן לא הי' מהרי"ק מביא ראי' מדברי מרדכי על דינו אחרי שהתוס' חולקים ולפענ"ד הדבר מוכרע דהרי הטעם מה דמחלקין בין שגבה כבר ללא גבה לר"ת אינו משום ספיקא דדינא רק כיון דאומדין דעת דלא נתן רק שתיהנה בתו וכיון שגבה הרי נהנית וכמ"ש הפ"י שם. אלא שהכריח כן מדמוקי ר"ת הברייתא דווקא בשלא גבה. ובלא"ה א"א לומר דהבעל אף אם גבה יחזור דא"כ אמאי הצרכו לתקן כתובות בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו הרי בלא"ה יחזור הכל דהרי לר"ת אף אם ילדה איתא להך דינא) ואין הדעת שתהנה לעולם. וא"כ מכ"ש בבאו לידה ממש ולבשתם שנהנית דאין כאן אומדן דעתו. וצ"ע על הפ"מ בדינו והא דלא מוקי התוס' באופן זה הברייתא דכתובתה בבית בעלה היינו משום דלישנא פסיקא נקט

ואולם הדברים שלא באו עדיין ליד הבעל בזה יש לדון הנה אם מצד שזקפן במלוה גמור על חמותו שהעידה על עצמ' שקיבלה ממנו מעות בעין ואף שהיא רק אפוטרופסת מכל מקום לכאורה יש לה רשות לעשות כן אחרי שלא הי' לה אז מעות בעין והיתה צריכה למכור ולזלזל בנכסי יתומים אם לא זקפה המלוה הזאת על עצמה ואף שיש בשטר ההוא איסור מצד הדירה מ"מ החוב קיים. וא"כ לדברי הב"ש יהי' זה תלוי בפלוגתא שהביא בסי' נ"ב סקי"ג וכ' דהוי ס"ס. ולדעת התוס' בכתובות מוציאין ממון עפ"י ס"ס כמ"ש מהר"י בן לב. והש"ך בתקפו כהן דחה זה בשתי ידים. וכ' בשם מהר"י בן לב שהוא עצמו לא סמך ע"ז ותימה על ב"ש שכן כ' בפשיטות אבל זה רק אם כ' לה אביה אבל נכסים שירשתה מחיים כ' הג"א שם הביאו הב"ש דלא שייך דינא דר"ת והבעל יורשה. וכן מהרא"ש בתשובותיו משמע כן וכמ"ש הב"ש והח"מ ויש להסתפק לדבריהם אם הבת ירשה עישור נכסים מאביה או מכח אומדנא אם נדמהו לכפלה לה ירושה או נאמר דכיון דכל עיקר שאנו באים לתת לה עישור נכסי הוא משום אומדנא דהאב הי' נותן כן לבתו א"כ אף אנו נאמר דאומדנא הוא דהאב לא הי' נותן רק ע"מ שתהנה בתו לא שיאכלו זרים חלקו ומצאתי להב"ח בתשובה סימן ב' שכ' וז"ל ופשיטא דעישור נכסים דמחויבים היורשים לתת לה מדין התלמוד הוי לי' הכניסה היא עצמה דלא דמי להשיאה אביה בחייו דאמדינן דעתו שלא נתן לה ע"מ שתהנה בתה שהרי בידו הי' שלא לתת לה נדוני' כל עיקר א"כ כשנתן לה ע"פ דעתו נתן לה אבל כשמת אביה והגיע לה עישור נכסים מדינא בעו למיתב לה ואי לא בעו היורשי' ליתן לה כופין אותם ליתן דהבת בע"ח היא. ה"ל הכניסה הוא עצמה וא"צ להחזיר כל מה שגבה עכ"ל וכ"כ עוד בסוף התשובה דאם לא גבה אין לו כלום. ויש לתמוה אחרי שכ' דאין כאן אומדנא א"כ בלא גבה אמאי אין לו כלום דהרי כל דינו של ר"ת הוא רק מכח אומדנא ולומר דהב"ח לא קאמר רק לעומת תקנת ר"ת משום ותם לריק כו' דכתב הב"ח שם בשם מהרי"ו דאיכא אומדנא קצת ולכך תיקן ר"ת וא"כ איכא למימר דלעולם בלא גבה אמדינן דעת אב שלא הי' דעתו שיטול בעל בתו לאחר מות בתו עישור נכסי ולא תהנה היא כלום. אבל בשגבה דמדינא דגמרא ליכא אומדנא רק משום ותם לריק ולאחר מותו לא שייך ותם לריק וא"כ מצד אומדן אב ליכא ואיכא רק משום אחים ולזה כתב כיון דלאו בדידהו תליא ליכא אומדנא יראה שאם כיון הב"ח לזה לא הי' לו לסתום ולומר פשיטא כיון שמחלק בין אומדנא לאומדנא

ולפענ"ד נראה יותר דטעם הב"ח דבלא"ה בלא גבה אין לו לבעל כלום דהרי אין הבת בעישור נכסי רק כבע"ח דאחים וא"כ הוי לי' ראוי ואין הבעל יורש בראוי כמבואר בב"ב פרק יש נוחלין ובאה"ע סי' צ' והנה בהגהת מימוני פרק כ"ב מהלכות אישות איתא שם בשם אביאסף מחלוקת הראשוני' באב שקידש את בתו ובעודה ארוסה מת האב והבת ראו לירש בנכסים מרובים. ורוצה הבעל לכנוס כדי שאם תמות יירשנה. והקרובים מוחין והורה ר"ת דיכול לכונסה וכ"ה במרדכי בפרק האיש מקדש אלא שבהגהות שם סיים ובדברים שבאו ליד הבעל בחיי האשה זכה בהן הבעל ואם לא באו לידו לא זכה בהן אלא יורשה ויש מסייעין לי ולא מטעמי כי הם השוו לי' כמו מלוה וראו אבל ל"נ מדנקט תלמודא מתני' יתר עליו הבעל. והנה אם הבת ההוא בת יורשת ממש היתה יש לתמוה הן על דברי ר"ת שכ' דאם לא באו ליד הבעל אינה זוכה בהם מצד אומדנא והן לדברי האומרי' דלא זכה בהן מפני שהן ראוי דהרי אף שלא באו ליד הבעל הרי מיד כשמת מורישה זכתה בהם וליכא כאן משום אומדנא כמ"ש הרא"ש והג"א אליבי' וגם ראוי איננה אלא נרא' דר"ת לא קאמ' על בת יורשת (והרי בתוך התשובה הזכיר שיש לה אחין) ואם נאמר דמצד עישור נכסי באה הבת א"כ הרי מזה מבואר דלא כהב"ח ואולם יתכן דמיירי שהאב פסק לה בשעת קידושין. ובזה יאמר ר"ת דלא יגבה כלום במה שלא גבה עדיין משום דאיכא אומדנא והיו מסייעים אותו אחרים מצד ראוי והא דלא פטרו ר"ת מצד ראוי ודוחק לומר דס"ל דבעל יורש מלוה בשטר של אשתו כר"י מג"ש דהרי כתבו הפוסקים דיחיד הוא מיהו אפשר משום דנפ"מ אם פסק לה אביה כסות או כלים בעין דלדעת הפ"י בפ' נערה שם דף מ"ז אין בזה משום ראוי ואפי"ה אינה זוכה בלא גבה אבל בעישור נכסי שלא פסק האב בזה מודה ר"ת דכיון דהוא בעלת חוב דאחין ליכא אומדנא דמיד בשעת נשואין זכתה הבת בעישור שלה אלא דראוי הוא אם לא גבתה עדיין והב"ש בסי' קי"ג ס"ק ט"ז כ' ומ"מ אם רוצים לסלק לה הכתובה כדי שלא יהי' לה מזונות הרשות בידם כמ"ש כו' ואחר שסילקו לה כתובה אפילו אם עדיין לא סילקה פרנסת נדוניא הבעל יורש עישור נכסי כהכניסה היא עצמה ולא שייך דינא דר"ת אלא שצ"ע אמאי לא הוי ראוי

ובנידון דידן דהאלמנה נתנה ח"כ על עצמה הרי אף אם נאמר דלגבי חיוב זה יהי' בו משום אומדנא דר"ת כו' מ"מ כיון דבעישור נכסי ליתא לאומדנא הנ"ל רק שאנו באים להפקיע כוחו משום דראוי הוא וא"כ כין שיש לה זרע קיימא הרי הוא יורש את אמו וא"כ מלבד שיש לומר דבזה ממילא לא שייך אומדנא ולומר דהאלמנה לא חייבה עצמה ולא זקפה עליה המלוה רק כדי שתהנה בתה כיון דבין כך ובין כך או הבעל או זרעו יירש. רק דמלבד זה כיון שזקפן עלי' במלוה שפיר יש ס"ס כמ"ש הב"ש. ואע"ג דלגבי האב לא מהני הס"ס מ"מ כאן שהספק בין האב והזרע קיימא מיד יורש כראה דשייך לומר שפיר ספק ספיקא כיון שאין אחד מוחזק מיהו היינו בעישור נכסי. וגם אפשר לפי המנהג שאומדין להוכיף על עישור נכסי ויש לצרף כאן מה שאמר הבעל בשעת מיתתו שיתנו לבתו סך אלף זהובים ואף שאין רק עד אחד והאפטרופס והאלמנה ויש עוד יתום קטן דהרי הנכסים בידם אבל מה שהוסיפו מעצמם בזה כבר כתב הב"ח דאיכא אומדנא. ועוד דהוא שלא ברשות ב"ד בוודאי אין הבעל יורש ואף מחיים הוי מצו היתומים להוציא ממנו וצ"ע בכל זה. הכותב והחותם הקטן מאיר א"ש

סימן נב

בעז"הי יום ד' כ"ה תמוז תר"ה לפ"ק פה אונגוואר יע"א

שפעת שלום וברכה לכבוד הרב החריף והבקי המופלא ומופלג כקש"ת מוה' יודא מודרן ני' מק"ק סיגוט

נעימות ימינו הגיעני וארא מעכ"ת דורש בענין עזבון נגיד אחד אשר שבק לן חיים והניח בנים גדולים וקטנים וגם בכות נשואות ובת קטנה והיו חובות לגבות ויחד הב"ד לכל אחד מן היורשים חלקו מן החובות ובזמן לא כביר בא הכל לגוביינא ולאשר כי האלמנה נשארה מעוברת הפרישו הב"ד חלק העובר אם נקבה תהיה כאשר היה באמת וגם מעות בא לידי גוביינא כמשלוש חדשים אחר לידתה. והנה הבית דין פסקו שני מאות כסף להאלמנה. שכר הנקה ולא ביארו ממי