אמרי אש חלק ב עג

ובב"י בסימן קנ"ד כתב דיוציא ויתן כתובה והרמ"א לא הגי' שם כלום ואולי כוונתו ג"כ שיתן כתובה כשיהיה לו או דשם מיירי שאינו רוצה להרויח ולהשתכר דהתם וודאי יוציא ויתן כתובה אבל מכל מקום צריך ביאור דעת הרמב"ם כי רחוק הוא שיהיה לשונו הצח ל"ד ורק אורחא דמילתא נקט וגם לומר דלרבותא קאמר דל"מ כשיש שם שיעבוד על כתובתה דאם יוציאנה תתפרנס בכתובתה דיוציא ויתן כתובה אלא אפי' אין לו כלל וסד"א דלא תרוויח בגירושין קמ"ל דאפ"ה יוציא כל זה דחוק ואתי מרחוק

ואולי דעת הרמב"ם דאחרי דכ"ע מודו דלרב באומר איני זן ואיני מפרנס כופין בשוטים להוציא כמבואר בתוס' ריש פרק המדיר ואפילו לדעת הירושלמי שכתבו התוספות דאין כופין רק במילי מ"מ באומר איני זן מודה דכופין וכמ"ש הר"ן ס"פ המדיר בשם הירושלמי אמת כי ברא"ש ביבמות פרק ו' סוף סימן י"א משמע דלתי' בתרא אף באומר איני זן אין כופין בשוטים אבל צ"ע מן הירושלמי שהביא הר"ן הנ"ל ויותר מבואר בירושלמי שהביאו התוספות בגיטין וכן הרא"ש שם ובב"ב בחזקת הבתים דנכרים שעשו מעשה כישראל באומר איני זן ואיני מפרנס כשר ונוכח דהיינו בשוטים דקאי על מתני' ובנכרים חובטין אותו וכמ"ש התוס' והרא"ש גם לא שייך כפי' במילי בנכרי ושיצטרך בית דין ישראל לקחת נכריים לכפי' זו. ואולי אף הרא"ש לא בא לומר דאין כופין בשוטים באמת באומר איני זן רק דכלפי שכתב בתחילה שסמכו לומר דכ"מ ששנו חכמים במשנתינו יוציא ויתן כתובה היינו ע"י שוטים מדקאמר רב יוציא כו' ושמואל השיב עד שכופין אותו להוציא יכפיהו לזון ואם לא היה במשמע יוציא ע"י כפייה מאין ידע שמואל דרב ע"י כפייה קאמר ועל זה אמר הרא"ש דבאמת לא פסיקא ליה לשמואל דרב סובר כופין בשוטים רק דאותו כפייה שיש לך עליו להוציא יש לך עליו על מזונות אבל מודה הרא"ש דמכח הירושלמי מוכח דרב ע"י כפייה קאמר והרי מפני הירושלמי הנ"ל פסק הרא"ש סוף פרק המדיר כרב אלא כדאמרן והיינו שפסק הטור בסימן קנ"ד בפשיטות דכופין באומר איני זן ואולם בכתובות בפרק אף על פי בסימן ל"ח כתב הרא"ש דאף במונע ממנה מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי אין מעשין אלא לפסולות וזה צ"ע דהרי מוכח בירושלמי דבמזונות כופין ואולי ס"ל כרא"ש כר"ת דבאין לו אין כופין וס"ל דאפילו לרב אין כופין דהרי הרא"ש פסק כרב דזה גרע ביש לו ואינו רוצה לפרנס ראו לכפותו יותר שפושע לעומתה מה שאין כן באין לו דלא פשע דהו כב"ח דאין לו אך ראיתו מהך דאין מעשין אלא לפסולות צ"ע ועכ"פ דעת התוס' ומכ"ש לדעת הרמב"ם באומר איני זן כופין

ויש לעיין להיפך לדעת התוס' בב"ב דאפילו לשמואל דאית ליה דאין כופין להוציא באומר איני זן רק כופין אותו לזון אם ראו ב"ד לכפות אין בו משום גט מעושה דהרי כתבו התוס' בב"ב דף מ"ח ע"ב ד"ה קדיש דלכך מחשב תלוהו וקדיש כמו תלוהו וזבין דכנגד גופו שקנוי לו מתחייב בשאר וכסות דאע"ג דגבי גט לא חשוב כמו זביני מפני שנפטר בשאר וכסות ה"מ בעל שהיה נותנים ברצון ולא היה מגרשה וזה יתכן בכל אותן שכופין שלא כדין אבל בזה האומר איני זן דאף על גב דלשמואל ראוי לכפות לזון מ"מ אם כפו אותו הבית דין להוציא שפיר הוי כונו תלוהו וזבין דהרי זה אינו רוצה לזון והרוויח בגיטו הרבה רק דא"א לומר כן דא"כ אף ע"י נכרים היה ראוי להיות כשר לפום סוגיא דגיטין לפמ"ש התוס' שם ע"א ד"ה ד"ת שכל עיקרו דפסול משום דהוי כמו מתנה שלא כדין ואם כן באומר איני זן כיון שמרוויח מזונות אמאי לא יכשר דהוי כמו תלוהו וזבין והרי כתבו בשם הירושלמי דישראל שעשה כמעשה נכרים פסול באומר איני זן כו' וגם מתלמודן בהמגרש ממקומו מוכרע דפסול מדאורייתא דאי ס"ד יש גט מעושה על ידי נכרים דכשר אם כן היה להם לגזור שכא כדין בנכרי שיפסול לכהונה וע"כ מוכרח דינשום הרווחת מזונות לא הוי כמו תלוה וזבין דלא הוי תה וזבין עד שיתן כל דמיו וזה אין דמי' ובקדושין דהוי כמו תלוה זבין הטעם כמ"ש הש"מ בשם הראשונים ודברי הפוס' צ"ע ובמקומו כתבתי בזה בעז"הי וממילא מוכרח דאף באומר איני זן לשמואל דדינו לכוף אותו לזון אם אירע שכפו אותו הוי גט מעושה כלא כדין דפסול ובזה יש ליישב הא דנקט הירושלמי אפילו באומר איני זן שכתבו תוס' דלרבותא דפסולא בנכרים נקטי ומ"ש איני זן דנקט יותר משאר דכופין להוציא ואמנם להנ"ל הנה נכון דרבותא גדולה ישנו בזה האומר איני זן דס"דא דהוי תלוהו וזבין

והנה אחרי דאף באומר איני זן פסול הגט לשמואל והרי לרב פירושו בירושלמי דהטעם דכופין הוא מפני חיי נפש ולשמואל דפליג וס"ל דכופין לזון לדעת הרמב"ם וסייעתו היינו כל עוד שאפשר לכוף אותו לזון אבל אם אין לו דא"א לכפותו לזון ס"ל דכופין אותו להוציא וודאי היינו גם כן מטעם חיי נפש מעתה אולי ס"ל להרמב"ם דכל שיש כאן נכסים המשועבדים לכתובתה נהי דהיא אינה חייבת להתרצות למכור כדעת מהר"ם בתשובת מיימוני מ"מ אולי שוב לא סמך הרמב"ם לומר שיש בו מפני חיי נפש שנכוף הבעל להוציא בשוטים. ונראה דזה ג"כ טעמו של הרמב"ם במה שאמר דאין לו אפילו לחם לאכול ומניין להרמב"ם לומר כן שיכול לפחות לה מן שיעורא דמשרה אשתו ע"י שליש רק דס"ל כיון דיש לו ליתן לחם פי' שוב אין בו מפני חיי נפש. אבל לעולם מודה הרמב"ם דכל שאינו משלים חוקה יש עליו להוציא וליתן כתובה דלאו אדעתא דהכי נשאת לו רק דלענין לכוף בשוטים א"א כיון שלא אמרו רק מפני חיי נפש יש בו חשש גט מעושה שלא כדין מעתה אחרי דנראה גם להרמב"ם מצד הדין או יזון לפ"כ דהא כתב אנא כו' ואוקיר. או יוציא ויתן כתובה מעתה אף דלא יעלה הדעת בלא"ה לכוף אותו להוציא כיון דלר"ת אין כופין באין לו מכל מקום כיון דהרמב"ם והרשב"א וכן הר"ן והמגיד נראה שהסכימו דאינו דומה לב"ח שאין לו והב"י סתם כדעתם אם כן עכ"פ מה שהכניסה ושליש שהוסיף לה דכתב מהרי"ק הביאו הרמ"א סי' ק' דהוי כמו נדוניא ויש להוציא ממנו ומכ"ש בנידון דידן שיש חוב על היתומים שבע מאות זהובים ואם תגבה כתובתה היא קודמת אבל אם נאמר שתזון היתומים קודמים לגבות עכ"פ עד עת פרעון כתיבתה ונמצא אם תמכור למזונות אולי ימנעו היתומים לפרע ונמצא קרחת מכאן ומכאן ומכ"ש שהיא אינה רוצה להיות עמו עוד כי שבעה מרעות נפשה ע"כ לפענ"ד יש להוציא ממנו נדוניתה ושליש שהוסיף לה: דברי הקטן מאיר א"ש

סימן נ

שאלה

מי שמת והניח בן בכור מאשתו הראשונה. ואשתו השניה גם לה בנים והנה הניח אחריו ברכה בית ומטלטלין והלוואות והבנים קטנים כולם. והנה האפטרופסים באים לתת להאשה כתובהה והמותר לחלק בין הבנים והבנות. ועתה הספק אם יוגבו הכתובה ועישור נכסי של הבנות מן ההלואות וישאר המוחזק לחלק בין הבנים ויטול הבכור פי שנים בכולם. או נאמר דהפשוטים יכולים לסלק מן המוחזק את הכתובה ועישור נכסי של הבנות ויפסיד הבכור. וראיתי להגאון בעל נוב"י ב' וג' תשובות בדבר. האחת בנוב"י קמא חלק חו"מ סימן ל"ד ושנית בנוב"י תנינא סימן נ"ג והנה זה פשוט שאין ללמוד דין זה ממה דפסק הרמ"א באה"ע סימן קי"ג לענין עישור נכסי ולענין שטח"ז דהבחירה להיורשים לפרוע באופן שיהיה טוב לפניהם דהתם הם היורשים ובידם לפרוע בענין שיודחו הבנות אבל כאן מאי אולמיה דהאי מהאי וכ"כ הנוב"י ופשוט הוא

והנה הנוב"י דעתו דכיון דהא דבע"ח גובה ממלוה הוא מפני שעיקר מחיתינו בהלוואת וחובות והוי כמו אשלי דקמחונא והכריח כן מתשובת הרא"ש יעיין שם שכתב דאלמנה גובה כתובתה ממלוה מהאי טעמא וכיון שאין שיעבוד