אמרי אש חלק ב עב

בח"מ ח"ב סי' ק' אבל כיון שאין לה מזונות צריך ליתן לה שכר הנקה כמבואר באה"ע סי' צ"ח סעיף ב' ואם יהי מותר על כתובת' דהיינו אם תלד וולד של קיימא ויהי' שם מותר על כתובתה תחת ידי מי יהי' המותר הזה אם תחת ידי אבי הבעל המת או תחת ידי אבי האשה מבואר בח"מ סימן רפ"ה סעיף ח' דבמעות מורידין קרוב לנכסי קטן וכתב הרמ"א שם דאם יש קרוב ורחוק שניהם נאמנין מורידין קרוב ואותו מעמידין ולפ"ז כיון דמשפחת אם אינו קרוי משפחה לפ"ז ראוי ליתן המותר לידי אבי הבעל מיהו היינו אם ג"כ מפורסם לנאמן כאבי' שאל"כ נותנין לידי הנאמן ולאשר רואה אני שאם תטול האשה כתובתה לא יהי' שם מותר ובפרט אם תטול ג"כ מזונות או לכל הפחות שכר הנקה ואין להאריך בזה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות כי יש על האשה שבועה כידוע אם תבא ליטול כתובתה ואם לא תבעה רק נדוניא ג"כ כ' הב"ש בסי' צ' שאם אינה בעין צריכה לישבע ויש כח ביד ב"ד לטובת היתומים למחול על השבועה ועכ"פ פסקא דדינא לפענ"ד שתטול האשה מזונותיה והמותר יהי' משולש ביד שליש עד שתלד ויהי' הולד שלשים יום ואז יתנו לאשה בכדי שיעור כתובתה וכתבתי זאת לפום ריהטא מאוד לזאת ימחול לעיין בכל המקומות ולעשות הטוב והישר כי הנני טרוד מאוד בענינים אחרים וגם הגיע העת אשר אני מונע עצמי לכתוב דברי ידידו הק' מאיר א"ש

סימן מט

אשה אחת בת גדולים וגם בעלה ראשון היה נכבד מאד. והנה נשאת וחיתה עמו חיי צער בהכאות וגידופים זה עשר שנים עד כי מקרוב אמר כי א"א לפרנס את אשתו כלל מחמת חסרוני גופו ואשר באמת ישנם בו מימים כבירים גם טרם נשאו את האשה וילך ויפרע הקפותיו אשר בהם החי' ביתו והוא מתגולל אצל בנותיו. והנה יש לאיש בית אחד שוויו קרוב לערך אלף זהובים וכלי בית מועטים. ויש אשר חשדוהו כי הבריח ממונו וכן טוענת האשה. והאשה יש בידה תנאים אחרונים כתוב בהם שהכניסה לו בשנת תקע"ג סך שלש מאות זהובים ומפורש שם שיש לה תוספת כתובה אבל אין מפורש הסך. אך הבעל הודה שכתובתה עם תוספות סך חמש מאות זהובים ויש בידו עוד מבן אשתו הנ"ל סך ארבע מאות זהובים אך זמן הכתב ההוא מאוחר מהכתובה שני חדשים. עוד בא לפנינו שטר חוב אחד מסך שלש מאות זהובים וחתום בחתימת ידו ובעדים גם הוא ליתומים בעירנו וימצא כתוב בו הזמן משנת תקע"א הראהו אפטרופוס היתומים אך אחרי החקירה הודו האפוטרופס גם העדים כי נכתב מקרוב והקדימו הזמן אך אחד מהעדים אשר לא היה ניכר כתב ידו כל כך אמר כי לא ידע שהזמן מוקדם אבל השני כתב גם השטר אבל עין ראתה העדים והאפוטרופס תעידנו כי באמת כן הוא שהחוב אמת אבל הזמן מוקדם. ועתה האשה תובעת גט וכתובה כי א"א לה כלל עוד לדור עמו והבעל בתחלה אמר כנזכר לעיל שאי אפשר לו כלל לפרנס את אשתו וכמה פעמים אמר שאם יכריחוהו לפרנס ולזון הבד יתחייבו בנפשו וכהנה דברים אחר כך טען כי רצינו למכור חלק אחד הטוב והיפה מן הבית ולשלם להיתום בן אשתו את חובו והוא ואשתו יחיו ביותר לחם צר ואין בנותר מן הבית כדי שיעבוד כתובתה ומכ"ש כדי פרעון סך החוב אשר להיתום אחר ילמדינו רבינו מה משפטו ושכמ"ה

והנה הרמ"א באה"ע סי' ע' כתב היה לו קרקעות הרשות ביד אשה ליקח משטח"ז מפירות הקרקעות או צריך למוכרן ועיין בח"מ שכתב דאין הברירה ביד האשה רק אם יספיקו הפירות כשניהם תזון אשתו עמנו מן הפירות ואם לא יספיקו צריכים ב"ד לכוף לבעל למכור למזון או יגבו לה מזונות מאותן קרקעות אף על פי שאין מספיקין לכתובתה והרשב"א שם בתשובה כתב בזה הלשון אע"פ שאין מספיקים הנכסים ליתר מכדי כתובתה אם הוא רוצה לזון מהם צריכין ב"ד לכוף לבעל למכור למזון או יגבו לה מזונות ולא נתבאר בדבריהם בפירוש אם כשמוכרים הקרקעות המשועבדים לכתובתה אם יש להבעל שייכות במעות ההוא ואם גם הוא ניזון מהם גם לא פירשו להיפך אם הבעל חפץ למכור והאשה מוחה מה דינו (אך לקמן סי' צ' כתב המחבר לענין מטלטלין שקנה לה דאפי' אין לו במה להתפרנס אינו יכול למכרן) ואולם בתשובות מיימוני השייכי' לה"ל אישות בסי' צ"א כתב בשם מהר"ם ב"ב שנשאל אם הבעל יכול לכופה שתרצה לו למכור קרקע והשיב כראה דוודאי דאינו יכול לכופה ואם יאמר שאין לו כלום לתת מזונות ימכרו ב"ד קרקע בעד מזונות דווקא ולא יתנו לו מן הדמים כלום ויתנו לה כדין משרה את אשתו ע"י שליש כו' ונראה וודאי דהרשב"א מודה לכל דברי מהר"ם הנ"ל דהא דכתב הרשב"א דהוא ניזון עמה היינו מן הפירות וכן אם יכול הבעל למכור הקרקע מבלי שתסלק אחריות כתובתה אמנם דבכה"ג וודאי כיון דאין צריך רצונו יש להבעל יד בדמי הקרקע ואין להאשה רק מזונות אבל אם הבעל אין רצונו למכור כלל או שאינו מוצא מי שיקנה אם יהיו אחריו' כתובת אשתו עליו וודאי מודה הוא שאם האשה מוכרת לכדי מזונותיה אין להבעל חלק בהם ומכ"ש דמודה הרשב"א שאין הבעל יכול לכופה למכור וספ"ח דפאה שכינו היו ממושכנות לב"ח או לכתובת אשתו ופירש הש"ך בשם הב"ח ביו"ד סי' רנ"ג וכן הט"ז שם דהיינו שהבעל ייחד לאשתו נשואה קודם החופה כלים כו' ושמים כך וכך וכתב שווים בכתובתה דקדק לשון ממושכנים וכן בעי לאוקמ' במטלטלין אך במתני' גופא אמאי נקט ממושכנים לפמ"ש אפי' רק משועבדים לכתובתה אין יכול למוכרם בלא דעתה רק דעתה עכ"פ יכול למוכרם סתם ותטרוף האשה כתובתה וזה יכול לעשות בלא רשותה מה שא"כ אם ממושכנים לאשה מטלטלין דאינו רשאי למכור כלל וקצת יש לתמוה על הר"ש שרצה לומר דמאתים זוז שאמרו שאינו רשאי ליטול היינו לו ולאשתו והמרדכי ריש ב"ב הביא סברתו ולא הביא דחייתו דא"כ משמע דאם אין לו אישה ובנים אינו רשאי ליטול אם יש לו רק מנה וא"כ אמאי אם ממושכנים לאשה בכתובתה נוטל ומשמע ודאי אף דיש לו מנה ואיך אוכלת ממתנות עניים תרשנו למכור את הממושכן לה ואם נאמר כלדעתו אפילו אם תרצה להרשותו אין צריך למכור כיון שהם משועבדים לכתובתה והיא אינה מוחלת את חובה רק שיעבוד על המשכון ומ"מ משועבד הוא לה וכתובתה אינו רשאי למחול א"כ שוב לא חייבו אותו שיאכל מה שמשועבד ולא יהי לו לפרוע כתובתה והתירו לו מתנות עניים

ואולם לאשר האשה אין רצונה כלל למכור את הקרקע המשועבדת לכתובתה ותאכל ימי' מספר ואח"כ לא יהי' לה לא מזונות ולא כתובה רק תובעת כתובתה גם האיש אין דרך זה ישר לפניו רק חפצו למכור את החלק הטוב מן הבית ולשלם חוב היתום בנה ומאת הנותר בידו רוצה להחיות את אשתז בלחם צר כאשר יאתה לידו ובזה לא יהי' לאשה שיעבודו על כתובתה בזה יש לעיין אם הדין שוה לעני שאין לו כלל לתת אפילו לחם דלדעת הב"י שסתם כדעת הסוברים דכופין להוציא דהרי פסיק ואמר דכל שא"א לכפותו לזון כופין אותו להוציא

והדעת נותן כן דהרי ע"כ טעם הסוברים דכופין באין לו לזון ותקשי להו הא דכ' רבינו ירוחם בשם ר"ת דמ"ש מב"ח עני כשאין לו לשלם וצ"ל דב"ח וודאי כשאין כו א"א לעשות לו דבר ולא ליסרו על חנם אבל האשה שנשאת לו על דעת שיתן שארה וכסות' כל שאינה משלי' חוקה חייב להוציא' כי לא על דעת כן נשאת לו מעתה הרי היא נשאת לו ע"ד שיהי' שיעבוד כתובתה קיימת ויזון אותו משלו לא שתאכל היא את שיעבוד כתובתה ומ"ש מעונה דאם הוא בעל פליפוס דא"א לה להתקרב אליו דיוציא ולא אמרינן הרו אנוס הוא ומ"ש חיוב דעונה מחויב דמזונות ואולם הרמב"ם פ' ט"ז מה"א ואם הוא עני ביותר ואין יכול ליתן לה לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא ויהי' כתובתה חוב עליו וצ"ע דלענין מה קאמר שיהא כתובתה חוב עליו דהרי אף כשיש לו נכסים כדי כתובתה ראוי שיהי' הדין כן לדעתו' כדאמרן ובאמת הב"י בש"ע סי' ע' לא העתיק דיהא כתובתה עליו חיב אך הרמ"א הוסיף סוף לשון הרמב"ם