אמרי אש חלק ב סח

דרבנן וכיון דאשכחן ברייתא דס"ל לרשב"ג כתיבה דאו' וודאי הכי ס"ל מתני'

ולדעת הרמב"ם וסיעתו דפוסק דבע"מ ומעכשיו א"צ לשום משפטי תנאי וא"כ ע"כ מה שהתנה מרע"ה עם ב"ג וב"ר לא הוי מעכשיו וקמה לה קושי' הריטב"א דהא הוי ב' כתובין דאין מלמדין ותירוצינו לעיל נסתר לדעתו ז"ל ויתכן דמזה יש להוכיח כדעתו ז"ל דמעשה קודם לתנאי לא מיקרי אלא אם עשה מעשה בפועל ונתן הגט או מעות הקדושין לידה קודם התנאי דהרי ממה ששנינו הרי את מקודשת ע"מ שאתן לך מאתים זוז ואינך וכן לענין גט אין ראיה דבדיבור א"צ להיות התנאי קודם למעשה דהא ס"ל דבע"מ אין צריך להיות תנאי קודם למעשה ואפי' לר"י דס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו מ"מ אין הכרח דהרי הה"מ כ' דזה שאמרו הגאונים דבע"מ ומעכשיו א"צ לדיני תנאי הכריחם לזה ממה ששנו בכ"מ במשנתינו תנאים בע"מ ולא הזכירו כפילת התנאי ואם זה הוא הכרח א"כ תקשי לר"י דאית לי' דע"מ לאו כמעכשיו וע"כ ר"י מוקי למתני' כרבי (וכמ"ש הפ"י לדרכו בקידושין דף נ"ט על הא דר"י) או דמוקי ר"י מתני' כרבנן דלא בעי ת"כ. וא"כ אין ראי' לתנאי קודם כמעשה שיהי' בפועל בלבד כי ראוי לפום פשטא דתלמודן בגיטין שגם בדיבור צריך להיות התנאי קודם למעשה ואולם יש הוכחה לכאורה ממתני' דגיטין דף ע' דפליגי ר' יוסי בכתבו ותני אם לא באתי דהתם ע"כ בדווקא שנו לשון אמירתו ואפ"ה התנאי קיים רק הלא כבר דחה הר"ן כי ע"י שליח א"צ למשפטי תנאים והביאו שגם השאלתות כתב לחלק בין שליח לבע"ד ובוודאי לא הי' דברי שאלתות נעלמים מן הרמב"ם ז"ל והא דפליג עלי' נרא' משום דלשיטתו דבמעכשיו א"צ לדיני תנאי וע"כ מה שאמר מרע"ה לאלעזר ויהושע וכו' אם יעברו ונתנו דאנהו יתנו ולא שהיו ב"ג מוחזקין מעכשיו וא"כ הרי התם הוי ע"י שליח וכמ"ש רש"י בכתובות דף ע' על הא דקאמר שם דבעינן שיהי' אפשר לקיימו ע"י שליח יע"ש (ובבית מאיר ואבני מילואים) ואפ"ה הי' התנאי כפול. לפ"ז מיושב קושי' הריטב"א כי לא הוי ב' כתובין דכיון דעיקר היתור הוא רק קראי דב"ג וב"ר ולהנ"ל הא צריך להורות דגם ע"י שליח צריך תנאי כפול

ולפ"ז עכצ"ל דאף במעשה ממש אין סברא שלא יועיל תנאי גמור לבטלו. דאל"כ מנ"ל לומר דבמקום שיש מעשה דתנאי מועיל כלל כיון דתנאי ב"ג וב"ר לא הי' שם רק ע"י שליח והוי דיבור בלבד וכמ"ש מהרי"ו בחידושיו לה"ל קידושין וזה דלא כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ה ומ"ה הביאו ב"י סוף סימן ל"ח באה"ע כי שם כתב הרא"ש דהמגרש על תנאי אם יב בתוך למ"ד יום לא יהי' גט שיכול לבטל התנאי ויהי' גט תל אף אם יבוא והביאו ראי' מדאמר אביי בכתובות דף ע"ה לא תימא טעמי' דרב משום דכיון דכנס סתם אחולי אחלי' לתנאי', וכו' הרי דיכול למחול התנאי ויהי' הקידושין חלין (נראה דהרא"ש אינו סובר כדעת הרשב"א ולא כדעת הר"ן שם בסוגין דקדשה על תנאי ודעתו לכאו' דכיון דלא ידע עדיין לא שייך לומר דלא קפיד ורק מטעם מחילה אתינן עלה) וכ' הרא"ש הטעם משום דהתנאי דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור וכ' הרא"ש דא"ל דהמעש' חל על אופן התנאי ואין התנאי דיבור בלבד רק מעשה נקרא דהרי חזינן דבעינן כל. משפטי התנאים שהי' בב"ג וב"ר צריכין בהיות בכל תנאי וע"כ היינו משום דתנאי חידוש הוא דלא אתי דיבור דתנאי ומבטל המעשה מצד הסברא רק דגלי רחמנא דמהני תנאי ואין לך בו אבא חדושו ואם כדברינו דלעיל דתנאי ב"ג וב"ר מקרי ע"י שליח א"כ מנ"ל דתנאי מועיל אם אינו ע"י שליח ורחוק לומר דילפינן משאר תנאים דכתיבן דעל כל קראי דמייתי בתלמודן לא מצינו באחד מעשה גמור שנעשה עתה והתנאי מועיל לבטלו והנראה דהרא"ש בזה לשיטתו דסבירי לי' דגם בע"מ ומעכשיו בעינן משפטי התנאים וא"כ ס"ל כתירוץ הירושלמי דמיד החזיקו בארץ גלעד ולפ"ז שפיר איכא למימר דהוי ונעשה ג"כ: בעזרת הש"י בסוגיא הנ"ל מאת בן המחבר הרב מוהר"ר מנחם ני'

קידושין דף ס"א ע"א מתני' ד"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וכו' רחב"ג אומר צריך הדבר לאומרו וכו' ופרש"י דרחב"ג לא פליג אלא את"כ לחודיה והתוס' שם הקשו מב"מ דף צ"ד יעויי"ש. והנה הפנ"י תירץ דדווקא רחב"ג לא פליג רק את"כ אמנם ר"י פליג אכולהי והנה עדיין צריך הדבר יישוב דלמא מתני' אתיא כרחב"ג ונראה לפע"ד דהנה הפנ"י הקשה וז"ל איכא למידק דלמאי דלא סליק אדעתא ס"פ שבועות העדות דסוטה הוי איסורא דאית ביה ממונא וקא ס"ד דהוי איסורא גרידא ואם כן גם גיטין וקידושין הוי איסורא גרידא ולפ"ז מאי מהדר לאקשויי מסוטה הוי ליה לאקשויי מגיטין וקידושין דמיירי ביה ר"מ להדיא. ונראה לפענ"ד דהנה הראב"ד בהשגותיו פרק ג' מהלכות זכיה ומתנה ע"ז שכתבו הראשונים דבממון אין אנו צריכין למשפטי התנאים כתב וז"ל וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן שזה מוכר או נותן קרקע ואומר איני נותנו אלא ע"ת זה איך נוציא מידו ולא עשה כמו שהתנה אבל גיטין וקידושין אומדן דעתא הוא כיון שכחן דעתו לקדש או לגרש אינו אלא כמפליגה בדברים ובין תבין נחלת בני גד ובני ראובן לא היתה אלא מוחזקת ביד ישראל וכו' יעויי"ש. והנה לפי דבריו קשה לפענ"ד מאי הקשה הגמרא ס"פ שבועות העדות דר"מ אדר"מ דס"ל גבי שבועה מכלל לאו אתה שומע הן. והקשה הגמרא הא שמעינן לר"ע דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן דלמא שאני התם גבי גיטין וקידושין משום דלא הוי אלא כמפליגה בדברים ולכך לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן מה שאין כן גבי שבועה דלא שייך דאינו אלא מפליג בדברים אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. והנה אף אם לכאורה מוכח מכח קושית הגמרא דלא כהראב"ד מ"מ יקשה מנ"ל לגמרא להקשות דלמא באמת אמרינן כסברת הראב"ד ולא יקשה דר"מ אדר"מ. אמנם נראה דהגמרא הוכיח מהא דאיתא בב"מ וכל תנאי שקדמו מעשה אינו תנאי והתם איירי בממון וכמו שכתבו הראשונים דגם בממון בעינן תנאי קודם למעשה והגמרא בכאן סובר דאם נאמר דצריך בממון משפט תנאי זה הוא הדין לשאר משפטי התנאים (ובאמת צריך להבין אליבא דהראב"ד משנה זו ובפרט למאי דמסיק הגמרא דלכך לא הוי מתנה ע"מ ש"ב משום דאדעתא דהכי לא שעבוד נפשיה ואם כן למאי צריך למשפטי התנאים) וא"כ שפיר הקשה הגמרא דהרי מוכיח מהתם דלר"מ גם בממון צריך למשפטי התנאים וא"כ גם בשבועות אמאי לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ועל זה הירץ הגמרא דבממון דווקא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. והנה לכך לא יכול הגמרא להקשות מקדושין וגיטין דהיינו יכולין לומר דדווקא בקידושין וגיטין משום דאמרי' כיון שנתן עיניו לקדש או לגרש אינה אלא כמפליגה בדברים וגמרינן מבני גד ובני ראובן וכן בממון דווקא בממון שאינו מוחזק וכמ"ש הל"מ שם בהלכות זכיה ולכך הקשה מסוטה דג"כ הוי שבועה וממ"כ אם שם לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן כונו כן גבי שבועה למה אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ועל זה תירץ הגמרא דדווקא באיסורא גרידא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולא באיסורי דאית ביה ממונא

ולפי"ז מיושב קושית התוס' על רש"י דהנה רש"י הוכיח מדאמר רחב"ג צריך הדבר לאומרו ממילא אינו מחולק רק על ת"כ אמנם אינו מוכח רק גבי קידושין דבזה מיירי המתניתין שם אמנם גבי ממון לא אשכחן לרחב"ג דצריך למשפטי התנאים ונוכל לומר כסברת הראב"ד ולכך הביא הגמרא ברייתא דאבא חלפתא משום ר"מ דמיירי גבי ממון

הרמב"ם פ"ו מהלכות אישות כתב וז"ל אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן לה הדינר ואח"כ השלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז וכו' הרי