אמרי אש חלק ב נז

התינוק. קנה התינוק דאל"כ מה הועיל אם לא קנהו התינוק לצאת בו ויעו"ש

ואולם הי' נ"ל דאפילו לתי' ש"ך הראשון מ"מ בקידושי אשה מקודשת בכה"ג בשיכולה לנתק אצלה. משום דדוקא במקום שרוצה לקנות חפץ גופו הצריך קנין משיכה. שם לא מהני בששניהם אוחזין בו. אבל מעות הקונים בקרקע וקידושי אשה א"צ לעשות בגופם קנין אלא מכיון שיצאו המעות מרשות הלוקח לאותו מקום שחפץ בו המוכר. מהני לקנות החפץ והקרקע ולהתקדש האשה. וכן מוכח מתן מנה לפלוני ואתקדש אני כך דמהני אף בלא שליחות וזכייה כגון בנכרי ולשיטות הרבה פוסקי' אף בזרוק מנה לים מהני להתקדש ע"י ולהחולקי' בעינן בן דעת אבל עכ"פ באם נעתק המעות מרשות המקדש כמקום שא"י להחזירו וכרצון האשה נגמרו הקידושין ע"י המעות וגם במוכר קרקע נקנו הקרקע והמעות. דכבר נתקיים נתינת המעות מצד הנותן כמו שנתקיים ונתן לרעהו גבי חליפין כי המעות עצמם אינם צריכין קנין להיות נקנים ולכל היותר הוי קני ע"מ להקנות וממילא מהני באופן הנ"ל רק היה נלענ"ד וכמדומני הוזכרה סברא זו בראשונים דמעות עצמם א"צ לקנין

ואולם י"ל עובדא דנוב"י אינו מוחלט שהיתה יכולה לנתק החפץ אצלם. ואפשר גם בנדון שלפנינו לא היתה יכולה. ואין לעמוד על הבירור

אך עכ"פ ההיתר השני של נוב"י שייך בעובדא דידן כי לא היה גילוי רצון מצד הנערה לפי שלא היתה צריכה ולא היתה יכולה להשליך החפץ - ואמנם גם בזה יש להעיר בדעת הרמ"ה כפי הבנת הב"ח בדין זרק לתוך חיקה וכא זרקתו וכן הגה"מ שבסי' מ"ב וכן בעובדא נוב"י. בכל אלה ברור לנו שהיא לא עשתה דבר לגלות רצונה וניחותא דידה. ושפיר אמרי' כ"ז שלא גלתה דעתה להתרצות אין כאן קידושין אבל בעובדא דא שלקח הנער את ידה שלא בחזקה רק היא הושיטה אצבעה ונהי שעשתה רק לנסות הטבעת מ"מ י"ל דמיד כשאמר הרי את וכו' היה לה למשוך את ידה וא"כ יש להסתפק אולי מרצון טוב הניחה את ידה לגמור מעשה הקידושין ונהי אלו זרקתו אח"כ היה לנו הוכחה דהנטילה לא היתה ברצון אבל אחרי שלא זרקה עכ"פ אין לנו הוכחה להיפך. ובמקנה דף ז' ובק"א כתב דבספק אם נעלתו לרצונה אם כא אז בעי' זריקה לבסוף דאל"כ הוי ס"ק. ואמנם לענ"ד אף בספק בעיקר הנטילה כל שנסתפקנו אם נטלה ברצוי קידושין אם לא אנו מתירין לכל הפוסקים הנ"ל. ומוכח מהא דכנסי סלע זה לחוב וחזר וקידשה בו דאינה מקו' ושם אין הוכחה דנטילה לחוב ומ"מ לפי שאין הוכחה שנטלה לשם קי' אין כאן כלום דאט בעינן הוכחה וגילוי רצון מצד המקנה כדרך כל מקנים דבר לאחרים. וזה לכאורה דלא כמקנה הנ"ל

ובסתירת דברי הפוסקים מהי' כ"ח ונ' אסי' מ"ב שהקשו מפרשי ש"ע ותי' של ב"ש קשה מאוד. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבסי' מ"ב מיירי שלקח את ידה ומשכה אצלו בתוקף ובחזקה אחרי שגילה רצונו שרוצה לקדש והיא היתה ממאנת לתת לו את ידה ואמנם כאשר לקחה בחזקה הניחה את ידה אצלו. וא"ב אנו מסופקין אם מה שהניחה ידה הוא מפני שכבר נתרצתה כי כן דרכן תחלתן קשה וסופן רך. או שמחמת ראתה שהוא תקיף ממנה לא משכה עוד ידה לאחור. אבל לא מפני רצוי. ובשביל ספק זה בעי' אח"כ הוכחה. דאם זרקתו אח"כ הרי שלא היה ברצון ואם לא אז הוכיח סופה ע"ת. ואינו דומה מה שאינה זורקת הקי' מתוך חיקה למכיחה את ידה אצלו כנ"ל נכון

ג' עוד יש לי לעיין דלכאו' י"ל על המקדש כיון דמיד אחרי שנתן הטבעת על אצבעה שלף אותה ולא הניחה ם שם הרי זה דומה לנטלתו וזרקתו לים. דגלי דעתה דהנטילה היתה רק לזרוק ה"נ נימא גלי אדעתיה דלשחוק עשה. ובאמת יש לחלק בין המקדש להאשה המתקדשת. דהא הברייתא נקט דווקא בדידה ולא בדידיה והיינו טעמא דמכאן הוציא רמ"ה את דינו שבסימן כ"ח וכ' להבנת ב"ח ורמ"א כל חד כדא"ל. דמכאן מוכח דצריך להיות בירור על דעתה וגילוי רצונה. ובמקום שאנו מסופקין בדעתה צ"ה קידושין כלל דאנן גילוי דעת בעינן שמוכר ומקנה (אף שהאשה אינה שמוכרת את גופה כדכ' ר"ן) אלא דלב"ה מניעת הזריקה היא ההוכחה ולרמ"א בעינן מעשה ממש להוכחה. אבל בלעדי הוכחה אין התחלה בקי' כמו מוכר ומקנה: והתינח בדידה אבל המקדש כיון שאמר לשון קידושין האמק"ל כבר גילה רצונו ואם אח"כ יחזור לא מהני אף בתכ"ד ויתישב בזה קו' מקנה דהק' מה מהני זרקתו כים שמא עכשיו חוזרת בה. ולהנ"ל כיון דאין בירור גילוי רצונה לפנינו אין מקום לקידושין. ועליך להביא ראיה שנעשו קידושין בשעה שנטלה ובלעדי גילוי רצון בפועל אץ מכירה ולא הקנאה ולא קידושין

אולם מה דפשיטא בספר נו"בי הנ"ל דבאמר לי וואדי הוי חזרה. והיינו דמתחלה כשאמר האמק"ל וודאי לקידושין נתכוון רק אח"כ חזר בו ואמר השחוק הנ"ל ותוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי יש לי לעמוד ע"ז דדווקא במקום שדיבורו השני סותר הראשון והיפך ממנו אז אמרינן לכד"ד יעויין ב"ק ע"ג בתוס' ד"ה נמלך דבמפרש דבריו לא שייך נמלך ור"ן כתב דבמקדש ומגרש ל"א תוך כדי דיבור כדיבור דמי משום דאלימי ואינו רוצה לחזור והיינו במקום שידענו בטח דמתחלה היתה דעתו לקי' אז אמרינן דאין חזרה מועיל אבל כאן אנו אומרין שמעולם לא כיוון לקידושין כי אם לשחוק והכל ענין והמשך אחד ומפרש דבריו שכוונתו לשחוק דומה למה שאמר ר' יוסי הואיל וא"א לומר ב' שמות כא'. ועכ"פ אין כאן רק ספק אולי חוזר ואולי מפרש דבריו ובכה"ג לשיטת נו"בי הם נאמנים דהכל שחוק היה ואין כאן נמלך כלל והוא ממש כדברי ב"י בטור סימן ל"ח כשהקשה על הרמב"ם דבמעשה ממש קודם לתנאי וודאי פשיטא דלמ"ה דתוך כדי דיבור לכד"ד ותירץ בית יוסף דגמר דברים הוא. וכן במעכשיו לרמב"ם מהני תנאי אף אחר מעשה ממש ול"א תכ"ד לכ"ד משום דהכל ענין אחד יעו"ש. וכן דרך השחוק להסתיר תחלה ולגלות אח"כ. ואם יאמר מתחלה השחוק לא יעלה בידו ע"כ הסתיר וא' האמק"ל עד שגילה כוונתו של שחוק: והכל ענין אחד. כנלענ"ד נכון דעכ"פ לשיטת נו"בי הם נאמנים כיון דלא איתחזק

ד' בסימן כ"ח סעיף ג' האומר כנסי סלע זה בחוב והתקדשי לי בו אינה מקודשת דמצי אמרה לפרעון קבלתיו ובהגה"ה י"א דבאומר לא לפרעון אלא לקי' מקודשת ע"כ וכא ביאר כנו מהו הדין באומר תחלה כנסי סלע זה לחוב וחזר ואמר הרי את מקודשת לי סתם מהו. אולם בתשובת רשב"א אלף רכ"ז כתב וז"ל וכן משמע לי מן התוספתא דתניא אמר לה הילך סלע זה שאני חייב לך ואמר בשעת מתנה הרי את מקודשת לי רוצה מקודשת לא רוצה אינה מקודשת. ולא קתני חזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקי' וא"כ כשחזר ואמר לא כי אפשר דמקודשת עכ"ל ומדבריו מבואר דבאומר תחלה לחוב ובשעת קידושין א' האמק"ל אינה מקודשת וביארו הראשונים דבפקדון בכהאי גוונא מקודשת משום דאין לה רשות להחזיק חפציו בפקדון בעל כרחו אע"כ לקידושין מעתת התינח אם מעכבתו אצלה אבל כאן הוא אומר שינסה לה הטבעת כאשר ביקשה לראותה וכן עשה וניסה לה באצבעה ואין בזה עון אשר חטא מדוע לא תוכל לומר לנסות כונתי דהרי לא אמר לא כי אנא בשעה שנתן על אצבעה אמר האמק"ל והיא אומרת לנסות כונתי כאשר אמר ואף אילו השהתה אותה משך זמן הנסיון הרגיל אין בזה עון ומכ"ש שלא עשתה מאומה ואמרי' רוצה מקודשת והרי אמרה איין געפראס ומתחלה עד סוף צועקת שלא נתכונו לקידושין כנלענ"ד ברור וכאן נ"ל לחדש עוד הנה רשב"א הנ"ל כ' דבמקום שאינה רשאית לעכב דמקודשת אף שהזכיר ג"כ לפקדון וכן כשחייב לה ולא הזכיר שנתן לפרעון ג"כ מקו' ולא שקיבלה לפקדון או על