אמרי אש חלק ב נה

אותו לכף זכות שיש לו ספק מלוה ישנה עליו אבל אם ישבע ידע העד ברשעתו והרי"ף פי' כאביי. ועכ"פ לענין קידושין אם אמרינן הטעם משום דשבועה חמירא מגזל דהעולם נזדעזע מ"מ לא חמורה מכריתות ומיתות בית דין כמבואר ביומא דף פ' ובשבועות ר"פ שבועות הדיינים א"כ מניין לכו דהוי מגו וכן לאביי ג"כ אינו בחזרה. (ויעויין בנו"בי תנינא באה"ע סימן ע"ו מ"ש בנו הגאון בזה לענין שבועה דלא שייך שנשבע מה"ט) אם כן אין לנו להוכיח מהך דנסכא דר"א דמוכח שם דאמרינן מגו להכחיש העד כשאין שם שבועה מנ"ל דאמרינן מנו להכחיש בקידושין ואף שיש לחלק מ"מ הבא להתיר באיסור קידושין לא מצא ראייה מנסכא דר"א מיהו גם בזה צריכין אנו לדברי האבני מלואים במה שכתב דהכא הוי כמו בממון לר"פ דחייש בשני עדים כמובן דהרי עכ"פ קושית התוס' שם בב"ב צריך ישוב וכבר אמרתי בזה ואכ"מ ובנידון שיצא הקול שנתקדשה יש עוד לחוש מפני הקול אם הוא קול מפורסים ועיין בתשובת מהר"ם ד"פ סימן ל"ב בסופו ובח"מ סימן ע"ט סעיף ט' ובמ"ש הש"ך שם בסעיף קטן כ"ג

והחלקת מחוקק בלאו הכי פליג על דברי הב"ח וס"ל דלא שייך כלל לטעם לשחוק נתכוונתי אם לא היה נראה לעינים דדברים שבלב איכן דברים והח"צ בסי' קט"ו חולק עליו דכיון דאם ידענו דלצחוק נתכוונו לא הוי קידושין כאן שיש להם מיגו הרי ידענו שלשחוק נתכוונו וצ"ע דהרי בקידושין דף נ' מוכיח תלמודא דדברים שבלב אינן דברים מהך דמעילה דאע"ג דאמרי לא הי' בלב אלא מזה והביא מזה אפ"ה בעה"ב מעל והתם הרי יש לו מגו כדמסיק שם דמצי למימר נזכרתי ורחוק לומר משום דלא הוי מגו מעליא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו שם דמה בכך עכ"פ חזינן דמסיק תלמודן דלאו משום דלא מהימן הוא אלא אע"ג דמהמנינן ליה דהוי הכי בלבבו אפ"ה מקרי דברים שבלב ואינם דברים וראיתי להגאון בית מאיר שהרגיש בזה וראיתי בהפלאה בחידושי הפוסקים בסי' מ"ב שכתב דלכך נאמן לומר להשטות ולא שייך לומר דברים שבלב אינן דברים דכיון דאין דרך לקדש בלא עדים סברא הוא שלא נתכוין לקדש ובדברים דמוכח לא אמרינן דהוי דברים שבלב ונפלאתי על דבריו ז"ל דנימא להיפך דכיון דאין דרך לעשות שחוק ולהשטות בדבר גדול כזה וודאי משום אהבה וחיבה מיהרו לקדש כאשר מצאו וחשבו דסגי בע"א (ולענין נדה אם אמרה טמאה אני לך וחזרה ואמרה טהורה אם אמרה לשחוק נתכוונתי אינה נאמנת אע"ג דהוי מצי למימר סבורה הייתי להיות טמאה וכמ"ש הב"ח בשם ס' התרומה אפ"ה אינה נאמנת) ולא דמי כלל למ"ש בתשובת להרמב"ן בסי' קס"ה בסופו והועתק באה"ע בסי' קמ"ט סעיף ב' בהג"ה כמובן ומה שהביא שם ראיה דנאמנת במגו דאל"כ תקשי מהתוספתא שהביא הרי"ף בגיטין דלא מהני יחוד לפני ע"א לר"פ אע"כ כיון דלא ידעו עדים דבעל לשם קידושין נאמן בע"א לומר שלא בעל לשם קידושין דאי בעי מכחיש זה צ"ע דהרי התם מיירי שראה ע"א שחרית ואחד בין הערבים וכתב הר"ן דאע"ג דלענין ממונא בעדות קידושין לא מהני וא"כ איך אפשר לומר שיהא נאמן מגו דאי בעי מכחיש דכיון דלענין ממון נאמן ורק בדיני נפשות לא מהני איך שייך לומר דנאמן משום דאי בעי מכחיש ואולי כוונתו דאליבא דר"פ באמת צריך לאוקמי ברייתא כמ"ד דאין מצטרפין מ"מ אחרי דמיירי לדבריו לר"פ באומר שלא בעל לשם קידושין א"כ להב"ש וח"מ אפשר לאוקמי במכחיש לגמרי כיון דס"ל לתוספתא דאין מצטרפין ולדעת הרשב"א בסי' ע"ט שהביא הב"י דלא אמרינן כל ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה רק היכא דהם מצד עדותן בלבד חייבין ממון ולא כשאנו מחייבין אותו ממון ממילא כמו בהוחזק כפרן א"כ אולי כיון דלר"פ לא מהני עד אחד רק משום דזוקק כשבועה בממון וכה"ג אף בממון לא הוי זוקק לשבועה ולכך ע"א ביחוד לקידושין

ולפע"ד יש הכרח דלא אמרינן מסתמא להשטות או לצחוק מכוון ודלא כדברי הפלאה ז"ל דהרי כתבו דמסתימת לשון הפוסקים מבואר דאם שניהן מודים אף שלא ייחדו את העד להעיד מהני ומדין זה בעצמו שכתבו לפלפל באם אומר להשטות או לצחוק נתכוונתי דנראה וודאי דמיירי דלא ייחדו אותו לעדות וכן בתשובת הב"ח לא ייחדו אותו לעדות כלל ואפ"ה דווקא משום דטעין משטה הייתי ולשחוק נתכוונתי מתירה הב"ח מכלל דאם היו מודים שנתקדשה באמת חששו לקידושין ואי ס"ד דכל מקדש בע"א אמרינן דמוכח דלשם שחוק נתכוין משום דאין דרך לקדש בלא עדים א"כ גם אם מודים מאי מהני הרי הוי כמקדש בלא עדים כלל וכמ"ש הב"ש בסי' למ"ד ס"ק ט' ועדיפא מהתם דהתם ספק אי הוי קרוב לה והכא אמרינן דמסתמא לשחוק נתכוונו ואם שם לא הוי קידושין כמ"ש הב"ש בשם הג"א. ולפענ"ד דאין להתיר בלא גט שלא במקום עיגון גם כי אמרו להשטות נתכוונו וכדברי הח"מ וב"ש וכ"ש בנידון זה שהחזיקה הטבעת ג' ימים אצלה וכמ"ש מעכת"ר ני' וגם מצד שאומרה קדשני הי' ראוי לומר כן כמ"ש מעלתו ני' אלא שהב"ח בתשובה ג"כ אמרה קדשני ואפ"ה לא חייש לה ומ"מ כיון דהח"מ וב"ש החמירו ודבריהם לפענ"ד קרובים מי יקל להם ומפני אבן שהי' בטבעת פשוט שאין צירף להקל וכ"ש ששמו הטבעת תחילה: דברי ידידו הקטן מאיר א"ש

סימן לז

שאלה

ב"ה יום ה' יו"ד תמוז תרי"ל פה פעטשי ניידארף יע"א

לאדוני מו"ר גאון עוזנו מחמד לבנו ומגן בעדנו ידיד נפש עבדי ה' ולו כל חמדת ישראל ה"כ הדרת קדושת כבוד הרב הגאון הגדול מופת הדור וחכמיו פאר הזמן וקדושיו כש"ת כמו"ה מאיר א"ש ני' יחי אדוני לעולם

אשתחוה ואכרעה מרחוק מול הדרת גאון אמ"ו ני' יאר נא אדוני פניו אל עבדו ויורהו מה יעשה בדבר הקידושין המבוארים היטב בגביית העדות ופה אשאלה בקיצור כי נער אחד פה במקומנו בלכתו בש"ק לטייל תוך רחוב העיר ועמו עוד שני נערים נטה לצד הרחוב אשר עמדה שם נער' א' עם רעותיה ויאמר הנה יש לי טבעת יפה ותאמר הנערה הראני אותה ויאמר לא כי אנוכי אנסה אותה על ידך ותושט לו אצבעה וישת את הטבעת על אצבעה ויאמר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו מיין כפרה ביסט דוא פיר מיין באבענס קוה." וככלותו לדבר שלף הטבעת מעל ידה וילך ויאמר בלכתו נו היצט האב איך דיך מקדש געוועזען ותאמר הנערה "איין געפראס" שני הנערים אשר התלוו עמו ראו אה המעשה אך חילוק ביניהם כי האחד ראה את הנער והנערה בשעת מעשה והם ראו אותו. אך השני אם אמנם גם הוא ראה אך אינו יודע האם הם ראו אותו כי הוא עמד מן הצד. והנערה מחלטת שלא ראתה אותו כלל ולא ידעה ממנו כל הנערים וגם הנערה הנ"ל הם כי"ד או ט"ו שנים. והנה לא עלה על לבם שיש כאן חשש קידושין אך אח"כ נתודע עפ"י סיבה והעירותים שיש כאן ש"ח ולא רצו להאמין כי כל הענין מראש עד סוף היה דרך שחוק ומעשה ליצים ועתה אשא עיני אל אדמ"ו הגנ"י ירא נא וישפוט יגזור אומר ויקם ולמען חסדו ואהבתו לתלמידיו תיקר נפשי בעיניו ויערב עליו שיחי אשר עוררתי בענין זה. ויסלח בטובו אם הרבתי טעמים וסניפים להתיר כי לא יבזו לשוחה בשטף מים כבירים אם יאחז בכל קנה רצון לחתור היבשה ולהמלט כן אנכי בעניני אישות הרבים והעעוקים. ולענ"ד יש לעמוד

א והוא העיקר האם נחשב קי' אלה לקידושין בשני עדים או לקידושין בעד אחד. ושוב אם נאמר דהוי רק קי' בעד אחד אם נאמן להמקדש ולהמקודשת שהיה הכל דרך שחוק והיתול. והנה מבואר בכל הפוסקים ובאהע"ז סימן מ"ב סעיף דבעינן שהעדים יהיו נראים להם בשעת קידושין