אמרי אש חלק ב נד

רק מדרבנן לא הוי חיישי ליחידאי באיסורי דרבנן ומהרי"ט שנראה מדבריו בחידושין דהוי רק מדרבנן לר"פ היינו לשיטת הפוסקים דפוסקים דלא כר"פ ולדידהו ה"ט דפסקו דלא כוותיה משום דס"ל דגם לר"פ הוי רק מדרבנן אבל הפוסקים כר"פ נראה דס"ל דאיכא לתא דאורייתא בקידושי עד אחד

וראיתי בנו"בי תנינא חאה"ע סימן ע"ה שהאריך וכתב שם דגם להסמ"ג בשם רא"ם אינו רק מדרבנן יע"ש שהוכיח כן דאם ר"פ סובר דמדאורייתא חיישינן לקידושין בעד אחד א"כ ע"כ צ"ל אחד מאלו או דל"ל ג"ש דדבר דבר כלל או דקאי רק לענין סוטה או ס"ל כיון דמהימן עד אחד בממון לענין שבועה מהני גם בערוה וא"כ איך שיהיה הרי הלכה רווחת בכמה מקומות דאין דבר שבערוה בפחות משנים ואיך אפשר לפסוק כמותו וע"כ דס"ל דהוי רק מדרבנן וכן הקשה שם אם ל"ל לר"פ ג"ש דדבר דבר א"כ אמאי שניהם מודים לא מהני מכל אלה הכריח הגאון נו"בי דלכ"ע היא רק מדרבנן. ולפענ"ד רחוק לומר כן וכבר אפשר ליישב קושיותיו ז"ל בדברי עצמו שכתב שם דוודאי ע"כ צ"ל דקבלה היתה ביד חז"ל דג"ש דבר דבר גם לענין קידושין נתקבלה דאל"כ מ"ש דשניהם מודים בלא עדים לא אהני ושניהם מודים שהיו הקידושין לפני עדים מהני וכקושית הרשב"א ומה שרצה הפ"י ליישב זה צ"ע דמה שכתב דאין אישות לחצאין אינו ברור כ"כ ובפרט לר"י דס"ל מעכשיו ולאחר ל' יום דאפילו מאה קידושין תופסין בה מכלל דס"ל דשיורי שייר ושויא נפשיה כשרגא דליבני הרי ישנו לחצאין והיה צריך לחלק בין הך דהכא דחשיב שיור יותר ובין הך דהתם והוא רחוק ואין לכו אלא דברי הרשב"א בישוב קושיא זו וליישב דבריו ז"ל צ"ל דקי"ל לחז"ל דנתקבלה הג"ש דדבר דבר גם לענין קידושין וכמ"ש הנוב"י בסי' הנ"ל ופליגי ר"פ ור"כ דר"פ ס"ל דאע"ג דנתקבלה הג"ש לענין קידושין לענין קיום דבר מ"מ לא מיעוטא הנ"ש רק אחד מאלו או לאפוקי מבלי עדים כלל ואם לאפוקי היכא דמכחיש אחד מהם דמהני הכחשה אבל ע"א כיון דמהני לענין ממון דמחייב שבועה מהני ג"כ לענין קידושין ור' כהנא ס"ל דלגמרי נתקבלה הג"ש לענין קידושין דלא מקיימא מלתא אלא בתרי סהדי וכמ"ש הרשב"א לפרש ועכ"פ רחוק הוא לחדש מה שפירש הנוב"י שם דדווקא במודים שייחדו וקבלו אותו להעיד על הקידושין מה שלא עלה ע"ד הראשונים כלל לפמש"כ בסוגיא ולא להלכה וכל הפוסקים מהרי"ל ומהרא"י ומהר"מ פאדווי והבאים אחריהם שכתבו לחוש כדעת הרא"ש ולא עלה על דעתו כלל לומר דבעי יחוד לעדות כלל והש"מ בכתובות ד' כ"ג העתיק דברי הרא"ה מ"ש בשם הראב"ן. והר"ן הביאו בקיצור ליישב קושית התוס' על הא דמשני ר"פ תירגמא בע"א ע"א אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה תרוויי' בפנוי' קמסהדי תיפוק ליה דהוי קידושין בע"א ותי' הרא"ה בשם הרמב"ן דר"פ לשיטתו דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין וכתב דאכתי קשיא פשיטא כיון דאיכא דמכחיש לי' מהי תיתי יהי' נאמן ותי' דס"ל דכיון דאתי עד האומר נתקדשה תחילה סד"א יהיה חשוב כשנים כמו בע"א אומר מת קמ"ל דכי קי"ל ע"א נאמן בקידושין דהיינו שהוא כשאר איסורין דקי"ל בהו דע"א נאמן אבל היכא דאיכא דמכחיש לי' לא מהימן מפשיטות לשונו ז"ל יש ללמוד דלאו מדרבנן חייש ר"פ דא"כ אכתי פשיטא דמהני הכחשת עד ונראה עוד דס"ל להרא"ה והרמב"ן בטעמא דר"פ דחייש לקידושין משום דס"ל דהוי כשאר איסורין דע"א נאמן ויתכן לפע"ד לפרש דבריו דס"ל דוודאי לא מיקרי דבר ערוה אלא א"כ באו להעיד על איסור ערוה שיש בו כרת או מיתה וכ"כ הנוב"י קמא באה"ע סי' כ"א ע"ש ומעתה אף לר"פ אם קידש בפני עד אחד אע"פי ששניהם מודים א"א לחייב הבא עלי' דאי תרצה לחייבו מיתה או קרבן בשוגג הוי דבר שבערוה ואינו רק בשנים אבל לאוסרה לעלמא הוי כשאר איסורין וזה כוונת הרא"ה והרמב"ן שכתבו דס"ל לר"פ דהוי כשאר איסורין (ולא ס"ל סברת הפ"י דאין אישות לחצאין ואולי משום דס"ל לר"פ כר"י בריש פרק האומר דיש שיור בקידושין דהתם אם בתוך ל' יום בא עלי' אחר כראה וודאי דלא קטלינן לי' כי לא מצינו אשה שחייבין עליה מיתה ויהי' קידושין תופסין בה) ור' כהנא ס"ל דאין אישות לחצאין וכמ"ש הפ"י והיינו כר"א ר"פ המגרש דכרבנן גם בקידושין אין שיור דבעינן ויצאה והיתה וכבר כתב הר"ן ר"פ האומר בזה ור"ח שם פוסק כר"י דיש שיור בקידושין ואולי ג"כ ה"ט דרא"ש דפסק כר"פ וכדאמרן דהא בהא תליא

וראיתי במכתבו שכתב דר"פ ס"ב כמ"ש הרמב"ן דגם בממון כל שאינו כשבע להכחיש העד הרי הוא כמו שנים ולא ס"ל כסברת הרשב"א שכתב לרבא לכך איכו נאמן אע"ג דבממון חייב לשלם באומר א"י או שותק התם משום משאיל"מ וכתב מעלתו דזה הוי טעמא דר"כ אבל ר"פ ס"ל סברת הרמב"ן ורצה ליישב בזה קושית הח"ץ והאחרונים על ב"ש והנה מלבד מה שדבריו רחוקים לפרש דפליגי ר"פ ור"כ באינו ונודה רק לצחוק נתכוונתי דהרי אפילו הסמ"ג לא אמר הכי לר"כ אלא אפילו בשניהם מודים לא הוי קידושין כמבואר ושאר דחוקים ואולם מלבד זה נפלאו דבריו וכי להרמב"ן חייב בנסכא דר"א רק משום דאם אינו נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים וכא מטעם משאיל"מ כמ"ש הרשב"א איך אפשר לומר כן דהרי מבואר בג' מקומות בב"ב ובשבועות דרק מפני מתוך שאיל"מ מתחייב בנסכא דר"א וזה פשוט ומבואר בש"ך בכמה מקומות ועיקר' בסי' ע"ה ס"ק ל' ומ"ג ודברי הרמב"ן הן הם דברי הרשב"א בתוס' כמבואר בש"ך ואולם ליישב דברי הב"ש שלא יקשה עליו קושית הח"ץ בסי' קט"ו ולומר דס"ל כסברת הרמב"ן וריב"ם בתוס' וכ"כ הב"ש להדיא דבריו אליבא דהריב"ם בזה כבר הביא ליישב דברי הב"ש באבני המילואים בשם בנו ואמנם איהו כיפי תליא לי' לישב דלא תקשי דהרי התם דוקא בדאיכא שבועה אבל בקרקע וכיוצא דליכא שבועה לא כתב שם דדוקא בקרקע משום דגבי קרקע בא חשיב ע"א כלל לשום דבר אבל בקידושין דאם שניהם מידים שקדשה שלא בפני עדים לא הוי קידושין ואם קידש בפני ע"א הוי קידושין לר"פ א"כ חשיב ע"א לגבי קידושין וממילא לא מהני מגו כסברת הריב"ם והם דברים קרובים אף שאינם מוכרחים וזה גם לדבריו לא היה צריך לומר לר"א אליבא דהרמב"ן והריב"ם סברא דמשאיל"מ והמעיין בח"ץ יראה דלריב"ם פשיטא לי' דלא כב"ש ולפענ"ד הא דקאמר הריב"ם והרמב"ן דע"א הוא כשנים כל שלא כשבע להכחישו היינו משום דע"א קם לשבועה ובשבועות התורה הדין דאם אינו נשבע אפילו אם ברצונו היה נשבע רק שאינו יכול חייב לשלם מ"מ כל שהעד זוקק כשבועה אם אינו כשבע להכחישו אין לנו להאמין במיגו כנגדו כמו דלא מהני מיגו במקום שני עדים וזה דווקא אם אמרינן מתוך שאיל"מ אבל אם לא היה משלם כשאינו יכול לישבע להכחיש את העד כמו בחשוד או בטוען א"י הרי אינו חשוב כשנים וא"כ מהי תיתי לא יהני מגו במקום ע"א ולפ"ז בקידושין דכיון דיכולים להכחישו איכו ברור כ"כ לומר דלא מהני מגו כמ"ש הב"ש ועכ"פ כיון דאיכא חשש איסור דאורייתא מי יקל בערוה לעומת דעת הגאון ב"ש

ויש לעיין דאפשר דגם כדעת הר"י בתוס' בב"ב דטעמא דלא אמרינן מגו בנסכא דר"א משום דאע"ג דהיכא דליכא שבועה אמרינן מגו דאי בעי טעון להכחיש העד אבל לישבע נגד העד לא אמרינן מגו דהיה יכול לטעון ולישבע נגד דברי העד והנה הסברא ידוע בלא שבועה אמרינן מגו ובשבועה לא אמרינן נראה דה"ט דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשיד אשבועה. והנה לר"י דס"ל דלא אמרינן מגו כו' חשוד אשבועתא והיינו כמו שכתב שם בתוס' ובנימוקי יוסף או משום דהוי תרי איסורא או משום דחומרא שבועה דכל העולם נזדעזע ואמרינן לכך דאע"ג דמעיז פניו להכחיש את העד בדבר שבממון שאינו חמור מ"מ שבועה דחמירא לא יעוז פניו לישבע מה שיודע שום אדם שהוא משקר או כטעמא דאביי דאמר משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו א"כ גם כאן ניחא ליה לטעון חטפתי ודידי חטפתי ולשבע שאין העד יודע מלטעון לא חטפתי ולשבע נגד העד דאם לא ישבע הוי מגו כי יחשוב שהעד ידון