אמרי אש חלק ב נב

בשני כתי עדים וע"כ טעמא דב"ה דאע"ג דהוי הכחשה גמורה מ"מ כיון דבכת אחת די כמו במיתה ומשני דר"י סובר דטעמא דמתניתין משום דהכחשת צרה לאו כלום היא וכ"ש אליבא דתנא דמתניתין אבל לרשב"א דקי"ל כוותיה וודאי אפילו בהכחשה גמורה כל שיש שני כתי עדים עושין ע"פ וה"ה בע"א אומר נהרג ואחד אומר מת ובזה נתיישבו דברי ב"ש והרא"ש דהירושלמי דקאמר דמודה ר"י ור"ש בעדים והיינו רבי יוחנן לשיטתו דס"ל כתנא דמתניתין אבל לדידן דקיי"ל כרשב"א שפיר קאמר הרא"ש דמהני אפילו יש הכחשה גמורה וכמו דהוי ס"ל לרב ובזה י"ל הא דאיתא בנזיר דף כ' מתניתין דלא כרבי ישמעאל בנו של ריב"ב דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים ובסנהדרין דף ל"א איתא דאמר רשב"א לא נחלקו על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים וכו' על מה נחלקו על כת אחת דיש לתמוה כיון דב"ש וב"ה נחלקו בנזירות כדאיתא במתניתין דנזיר אמאי שביק רשב"א נזירות וכן שביק ריב"ב בר זוגי' דקאמר ג"כ בנזירות. ולהנ"ל י"ל עפ"י מש"כ התוספות שם בנזיר בד"ה מי שהיו שתי וא"ת ה"ד אי שתק שתיקה כהודאה דמי וי"ל כשהנודר מכחיש או באומר א"י או כשבאו שתי הכתות בב"א יע"ש והנה למ"ד בכריתות אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו אמר לא נטמאתי מעולם ה"ה הכא דנאמן על עצמו וכ"מ ברמב"ם. בפ"ט מהלכות נזירות וע"כ מיירי בשותק או באומר אינו יודע ולפי"ז לדעת הסוברים דע"א נאמן באומר איני יודע אין הפרש בין כת אחת לשני כיתות ולא מצי למימר רשב"א דב"ש וב"ה נחלקו בנזירות כלל דאיהו ס"ל דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש וא"כ ע"כ בהכחשה אין כאן נזירות ובשותק או אומר איני יודע אפילו בכת אחת מודו ב"ש לב"ה דיש שם נזירות כיון דעכ"פ אחד אומר אמת (היינו להרמב"ם והרשב"א דס"ל דאפילו באומר אינו יודע אחד נאמן וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן קכ"ז) ועיין בתשובת הרשב"א ח"ג סי' קי"ב שהשואל כתב דמדברי הירושלמי נראה דרב ושמואל נחלקו בבאו כת אחת אחר כדי דיבור והכחישו את הראשונים ובדיני נפשות הסכימו שניהם לפסול והרשב"א השיב לו שאיננו רואה חילוק בין תוך כ"ד ולאחר כ"ד לענין הכחשה. וצ"ע אם היה להרשב"א גרסתינו בירושלמי איך היה מפרש מה דאיתא שם חילוק בין הכחיש עדות בתוך עדות לאחר עדות גם השואל נראה שהיה גרסתו מהופכת מגרסתנו דאם הכחיש בתוך עדות לכ"ע בטלה עדות ורב ור"י פליגי בהכחיש עדותו לאחר עדות דלרב לא בטלה עדותו ולר"י בטילה עדות. ולפי"ז יתכן לומר דלכ"ע כל שיש שם הכחשה גמורה לתנא דמתניתין אליבא דב"ש וב"ה אינו מועיל שום אחד מהן ואפשר מטעם דעדות שבטלה מקצת בטלה אבל בלאחר כ"ד פליגי דלרב כיון דאחר כ"ד הוי לא בטלה עדות ולר"י בטלה ויתיישב בזה קושי' הנוב"י בתשובה הנ"ל איך אפשר לומר דלרב לא בטלה עדות הא הוי עדות שא"א להזימה יע"ש ולגירסא הלזו הנה נכון כיון שכבר העידו הראשונים אם הב"ד רואין שהאחרונים מכחישים לראשונים אינם חוקרים אותם והוי עדותן כמאן דליתא ונמצא ממיתין אותו עפ"י עדים הראשונים מה שא"א לעשות כשמעידין בב"א והיינו דלפי המסקנא יליף מצדק צדק תרדוף דאף בזא"ז יש לנו לחקור בכל יעו"ש בדיני נפשות וחוקרין אף העדים האחרונים וממילא פטור הוא משום עדות שא"א להזימה. ומיושב אף לפ"ד הש"ך דגם בדיני ממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה וגם אם אמרינן דלא כדעת הש"ך הרי בחבלות לכ"ע בעינן עדות שאתה יכול להזימה ואמאי קאמר דמודה רב באחד אומר בסייף הרגו ולא קאמר בחבלה אלא כדאמרן דבדיני ממונות אף אי בעי עדות שאתה יכול להזימה ונ"מ יש לחייבו בזאח"ז דאין אנו חוקרין האחרונים וממילא הוא חייב עפ"י הראשונים ויש בידינו לעשות כן כיון דלשני הכתות הוא חייב. ואולם רבי ישמעאל בנו של ריב"ב ס"ל דאם מכחיש ואומר לא נטמאתי מעולם איכו נאמן לנגד העדים ואם כן שייך שפיר מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנזירות במכחיש כמובן אבל רשב"א הוצרך לומר דמחלוקת בית שמאי ובית הלל לא איתשל לענין נזירות כ"א לגבי מאתים ומכה. וצ"ע בכל זה

סימן לה

שאלה להגאון בעל חת"ס זצ"ל

(ויעויין בחת"ס ח"א סימן ק"י וקי"א

) קוה קויתי זה ימים למטר לקחו ורביבי תורתו והן עבר הסתיו הניצנים הגיעו לראות. ועוד נמנע הגשם ומלקוש לא היה עגמה נפשי עלי כי זה פעמים אשר שלחתי את קוצר דעתי לפני א"מו הגאון. הוחלתי כי ירווח לי. ותוחלתי נכזבה. ואך עתה אדרוש את דבר ה' למעשה ואתו המורה לצדקה. הגם בזה ימנע דברו מאתי. היחדל ממני את תירושיו המשמח אלהים ואנשים. הן יברכוהו לאומים. יפארוהו כל אפסי ארץ. כי תורה בהם מאתו תצא. יצוה נא גם לי עוד כמאז את ברכתו. וירוה את צמאוני. ומאת ה' יהיה גמולו ושכרו

הן פה אצלי בחור אחד אשר שתה מהמעט אשר לקקתי (ולא חסרתי) מהים הגדול. ורחב ידים כרהו רבינו במחוקק משענת תבונתו. והנה בעודו נער שולח ועוזב מאבותיו כי אביו שבק חיים לרבנן ולכל ישראל. וגם מקום אמו נעלם מאתו. ונפשו יודעת כי היה לו אח מאביו. איך איפוא הוא ומה קרהו נסתר ממנו. וזה ימים או עשור נתקשר עם ב"ג מק"ק יאקע. והן יחרוד מחותנו הנ"ל פן יאסור ח"ו את בתו בכבלי העיגון. והנה כד הוי קאימנא קמיה מרנא הגאון כי' ראיתי כי עשה רבינו הלכה למעשה בנידון כזה ואיזן ותיקן וחקר מאוד להעמיד הדבר על בריו. אך להיות כי נעשה הדבר בהסתר מאוד לא אוכל לדעת את פרטי הדברים על מכונם. לזאת אדפוק על פתחיו להורות לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה. והנה בגוף קדושין על תנאי בישוב הירושלמי עם סוגיא דב"ק כבר דברו בה חורי הארץ ומה לזבוב קצוץ כנפים כמוני לפצוח פה. אך ירשינו נא א"מו לדבר לפניו דבר אחד אשר נבוכו רעיוני בזה. הן כל הפוסקים פה אחד (לבד מר"ת וגם הוא חזר בו) והקשו על זה מדאתקין שמואל בגיטין אם לא מת וכו' ולמדנו בזה רבינו שני תירוצים האחד סברת הראב"ן דהיכא דמתנה על דבר אחד לא תליא בברירה. והאי דהרי אני בועליך ע"מ שירצה אבא דמוכח מיניה דיש ברירה היינו דכל דבר שהוא בדעת אדם בוודאי תלוי בברירה. ולפי"ז אנן דפסקינן התם רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת היינו משום דס"ל ע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה כל זה לדעת הרמב"ן. אבל התוס' ריש פרק כל הגט (כ"ה ע"ב ד"ה ר"י ור"ש) וכן דעת המרדכי פרשו שיש חילוק בין דבר העומד להתברר לדבר שאין עומד להתברר דההוא דשמואל הוי עומד להתברר. ובזה תרצו הקושיא דר"י אדר"י אליבא דרבא. והנה עמדו כל המפורשים בזה דא"כ מאי דוחקיה דרבה לשנויי דהוא ל"ל ברירה לימא דאית ליה אלא שמחלקים בזה בין דבר העומד להתברר וכו'. ודעת מהרש"ל ומהר"ם שי"ף דוודאי המקשן לא ס"ל לחלק בין דבר העומד להתברר ורבא אליבא דר"י ה"ה דהמ"ל הכי אלא דאכתי קשה דר"ש אדר"ש ולכך הוצרך רבא לתרץ דטעמא משום שמא יבקע הנוד ולפי"ז דבריהם מוכרח דע"מ שירצה אבא מקרי אין עומד להתברר וכ"כ תוס' ישנים ביומא להדיא כדברי מהרש"ל וההפרש בין הך דאם לא מתי להך דע"מ שירצה אבא. אע"ג דלכאורה גם בזה אם ימות האב הרי הדבר מבורר. נראה לפענ"ד היינו משום דלמא ימות הבן בחיי אב והתנאי צריך להתברר בעוד המעשה קיים. ובמיתת הבן נתבטל מעשה הקידושין ועוד לא נתברר דעת האב (וכדתניא מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה) מה שאין כן התם אם מתה האשה תחילה הרי שנתברר שלא מת. אמכם הרמב"ם והרשב"א פסקו דע"מ שירצה אבא היינו עד שיאמר הן ולדידהו וודאי דלא ס"ל כסברת הרמב"ן. וצ"ל דס"ל דזה מקרי עומד להתברר וכ"כ הר"ן להדיא: