אמרי אש חלק ב נ

בצד אות פלוני וכבר כתב הרח"ש בקונטרס עגונות על תירץ הב"י שהוא דחוק ואולם גם תירוצו במח"כ דחוק שכתב דלא מיירי רק בסימן אמצעי דהרי העיטור כתב בפירוש דאין שם סימן מובהק רק הכרת פנים ואולם לפענ"ד נראה דהעיטור ס"ל כדעת הראב"ד וס"ל ג"כ כמו שכתב ר"ת בספר הישר דף פ"ה וז"ל ותן דעתך לומר שאין אדם רואה אלא על פרצוף פנים עם החוטם וכו' רק וכל השאר ליתי' דאין זה טב"ע אלא סימנא בעלמא ומובהק וכו' וזה ג"כ דעת העיטור דפרצוף פנים עם החוטם הוי רק כסימן מובהק רק דלא שייך בי' דמצוי בב"ג כי זה מגדולתו של ממ"ה הקב"ה שאין שני פרצופין דומין זל"ז ועיין בנוב"י קמא דלאו על צד הרוב בלבד אמרו יע"ש שהכריח כן אבל בשאר שינויים שהם מתחלת היצירה באדם איכא למימר דמצויין בב"ג וזהו שכתב העיטור דליכא סימן מובהק אחרינא בגופא אלא הכרת פנים דהיינו סימן שהוא מתחלת יצירה באדם דומיא דהכרת פנים לא מהכי כיון דאפי' שומא לא סמכינן עלה וס"ל דאפילו בצמצם המקום ומטעם דמצוי בב"ג ה"ה בכל שינוים ההוים מתחלת היצירה אבל מודה העיטור בנקב בצד אות פלוני דלא שייך למיחש הכי וה"ה באדם מקרה שקרה לו אחר לידתו הוי סימן מובהק

שם אמר רבא את"ל סימנים דרבנן היכי וכו' ניחא ליה למוציא וכו' אמר ר"נ וכי אדם וכו' אלא ניחא ליה לבעל אבידה וכו' הש"מ בשם הריטב"א פירש אף ניחא ליה לבעל אבידה את"ל וודאי ניחותא דמוציא אבידה צריך. דאם לא כן איך נוציא מידו האבידה דהרי הדין נותן שיהיה שלו אם אין לבעלים סימן מובהק ולא עדים. וצ"ע לדבריו אימתי צריך לניחותא דבעל אבידה לפמ"ש התוס' דהך סימנים מובהקים דקאמרינן הכא היינו יותר משל חבירו וא"כ ממ"נ אם חיישי' דיש לבעלים סימן מובהק או עדים על זה לא שייך דניחא ליה לבעל אבידה דלהדרו בסימן אמצעי דוודאי לא ניחא ליה ואם כי ליתא לבעלים סימן מובהק ולא עדים הרי אז מתייאש ממנו וסגי בניחותא דמוציא אבידה. ואפשר דבתחלה לא מתייאש כי הוא סובר שימצא עדים ע"י סימן אמצעי שיש לו באבידתו וממלא לא זכי המוציא כיון דבאיסור באתה לידו אף ע"פ שלא ימצא אח"כ עדים והיינו קושית ר"ס ולזה הוצרך לתרץ דניחא ליה לבעל אבידה והריטבא בא לומר דגם ניחותא דמוצא צריך דאם לא כן היה ראוי לחוש אחרי כי אין איש המביא עדים אולי ידע בנפשו מיד באבדו כי לא ימצא עדים ונתייאש וע"כ הא דמהדרינן משום דניחא ליה למוצא האבידה. ולפי ענ"ד אפשר לומר עוד דלענין מקום דקיי"ל דהוי סימן לא שייך לומר דע"י סימן זה שהוא במקום פלוני ימצא עדים והיה ראוי להתייאש ורק אתקנת חכמים מהני מקום וזה לא שייך רק מפני ניחותא דמוצא אבידה

שם אלא הא דתניא מצא תכריך של שטרות הנה נחלקו הפוסקים אם מכין הוי סימן מובהק ודעת הרא"מ והמ"ב הוי מנין סימן מובהק ודעת הרח"ש דלא הוי מנין סימן מובהק. ובאמת בסמ"ג בהלכות אבידה משמע דלא הוי סימן מובהק וכך כראה להדיא מדברי הנמוקי יוסף פרק ט"ו ביבמות שכתב גבי שומשמני וז"ל ומנין לא הוי סימן דאיכא למימר חושבנא איתרמי הכי והא דאמרינן בפ"ב דמציעא דמכין הוי סימן ה"ד מציאה ומ"מ שמעינן דאם אמר סימן מובהק משמע להדיא מנין לא הוי סימן מובהק וכ"מ בש"מ בב"ב דף ק"כ יע"ש. אולם התוס' שם בד"ה כתב וז"ל הכא משמע דמנין ומדה לא הוי סימן והא דאמר בא"מ וכו' מנין נמי הוי סימן התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו עכ"ל ומדלא תירצו כמ"ש הנימוקי יוסף משמע דס"ל דמנין הוי סימן מובהק ואולם אין זה הכרח גמור דאיכא למימר דהתוספות ס"ל כמ"ש הש"מ בב"מ בשם הריטב"א דמורו פסק סימנים ד"ת מפשיטותיה דרבא הרי דס"ל דלרבא באמת סימנים דאורייתא וא"כ יתכן דאף התוס' סברי כן עכ"פ לרבא אף לדינא יפסקו דסימנים ספק אי ד"ת או מדרבנן על כי רב אשי מספקא ליה אי סימנים ד"ת מ"מ דעתם דלרבא פשיטא ליה ומבואר בש"מ בב"ב דף קכ"ח ע"א דלמ"ד סימנים דאורייתא אפילו לאפוקי ממונא מחבריה מפקינן דדוקא למ"ד סימנין דרבנן מהני דווקא במציאה משום ניחותא דבעל אבידה ודמוצא אבל לא לאפוקי וזהו סברת הנ"י דכתב דהכא לא הוי סי' מובהק אבל התוס' ס"ל דכיון דלרבא קיימיה ורבא לדידהו ס"ל סימנים דאורייתא מעתה את"ל דהכא הוי סימן אמצעי דמהדרינן אבידה ע"י ראוי לנו לאפוקי ממונא ג"כ בהכי וע"כ הוצרכו לומר דהכא לא הוי אפילו סימן אמצעי ואפשר לומר דגם הנימוקי יוסף ס"ל דלרבא סימנים דאורייתא ואפ"ה ס"ל לחלק בין מציאה לאפוקי ממונא מחבריה מטעם שכתב הש"מ בכתובות דף פ"ה ע"ב בשם הריטב"א בשם הרמב"ן וז"ל הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממון מרשות המוחזק ולא הוזכרו אלא לגבי מציאה לחוד שהתופס בה אין לו בה שום זכייה אלא שבא לזכות בה מדין מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנים ליכא יאוש בעלים עכ"ל נראה מדבריו דלאו משום דלא עשו בה תקנה למ"ד סימני' דרבנן (וכמ"ש לעיל בשם ש"מ בב"ב וכ"מ מבואר שם בכתובות בשם תלמידי ר"י וע"ש ואזלי לשיטת רבם כי גם בב"ב דברי ר"י הם שם בש"מ) רק מעיקר דין אפילו את"ל סימנים דאורייתא אפ"ה לא מפקינן ממונא עפ"י סימנים והסברא נראה דאיכא למימר דסימנים לא אלים רק כרוב ולכך אף דבאיסור. ולענין מציאה מהני סימנים אבל לאפוקי ממון לא מהני סימן רק דצ"ע לפ"ז מסוגין מאי מוכיח ממתני' דמצא תכריך של שטרות דסימנים ד"ת והא אף אם סימנים ד"ת לא מפקינן ממונא בסי' ואם יאמר המלוה הסימן איך יוציא ממון ויש ליישב עפ"י סברת התוספות בחולין דף צ"ו ד"ה פלניא עכ"פ למדנו מדברי נימוקי יוסא דמנין לא הוי סימן מובהק ומתוס' אין ראיה דחולקים כמבואר

ואולם הרח"ש בקוע"ג הכריח מסוגין דע"כ מנין לא הוי סימן מובהק דאל"כ מאי מקשה מהאי דמצא תכריך של שטרת הא התם משום מנין מהדרינן וכדמשמע ספ"ק והוי סימן מובהק ולכך מהני אע"כ דמנין סימן אמצעי הוא. ולפע"ד נראה ליישב דהנה עוד יש להקשות מאי מוכיח אמתניתין דסימן דאורייתא דלמא לעולם דרבנן ושאני הכא דאיכא שני סימנים אמצעים דהיינו המנין והתכריך ובצירוף שניהם הוי סימן מובהק ומצאתי בשו"ת הגאון מו"ה עוזר הנדפס בסוף באה"ט מאה"ע שכתב דהשתא הוי ס"ל דלא חיישינן לשאלה וא"כ מוכרח ע"כ דצירוף סימנים לא הוי סימן מובהק דהרי קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו והיינו אעפ"י שיש בשניהם בגופו וכליו וע"כ מיירי בסימן אמצעי דאם בסימן גרועי אמאי קתני שיש סימנים גרועים דצירוף כולם לא מהני אפילו לענין אבידה דמאה סימנים גרועים לא מהני לימא רבותא יותר דסימן אמצעי יחידי דמהני עכ"פ באבידה אפ"ה לא מהני בא"א את"ל סימנים דרבנן אע"כ דבאמת בסימן אמצעי ומיירי וא"כ מוכרח דצירוף סימנים לא מיקרי סימן מובהק ומוכיח שפיר ובזה יישב שם קושי' הראשונים לפ"מ דקאמר אח"כ רבא את"ל סימנים דרבנן איך היה מפרש מתניתין דמצא תכריך ולפי הנ"ל י"ל דאח"כ סובר רבא דחיישינן לשאלה יע"ש ולפענ"ד יש מקום לפקפק קצת על דברי הגאון ז"ל חדא דאינו מוכרח דהך אעפ"י שיש סימנים בכליו שייך להדדי. ועוד דאיכא למימר דאם צירוף שני סימנים אמצעים מקרי סימן מובהק ה"ה צרוף שני סימנים גרועים מקרי סימן אמצעי וזה שכתב הרמ"א בשם הפוסקים דאפילו כמה סימנים גרועים לא מהני היינו משום דקיי"ל סימנין דרבנן ובעי סימן מובהק ומאה סימנים גרועים לא הוי סימן מובהק אחד אבל עכ"פ סימן אמצעי הוי וממילא נדחית ראיה זו דאם לא חיישינן לשאלה דמיירי מתניתין ע"כ בסימן אמצעים דאיכא למימר דמיירי בסימנים גרועים קמ"ל דאע"ג דמהני באבידה מ"מ באיסור לא מהני ונראה דאת"ל דשני סימנים אמצעים בהצטרפן חשיבי סימן מובהק וכאשר משמע מדברי המזרחי באמת ס"ל דמנין הוי סימן מובהק ולפ"ז שפיר הוכרח תלמודן דסימנים דאורייתא תא שהרי כתב הש"ך בח"מ סימן ס"ז מדנקט הכא במתניתין תכריך של שטרות מוכרח דעכ"פ הכריכה הוי סימן דאל"כ אלא המנין