אמרי אש חלק ב מז

אוכף והיינו דנקט המקשין לקמן בקושייתו חמור בסימני אוכף וכו' ויותר יש ליישב דברי הב"י והריטב"א ויתיישב ג"כ מה שתמהו על טוש"ע כי בסימן י"ז לא הביא דמתירין עגונה ע"י כלים דלא מושלי אינשי ובסימן קל"ב כתב דמחזירין הגט ע"י כיס וארנקי מפני דלא משאלי אינשי. ונלפענ"ד ליישב כל זה דהנה הראב"ד לפי מה שכתב הרהמ"ג דלרמאי אפילו ע"פ סימן מובהק אין מחזירין לו. ונראה לפענ"ד דסברתו כי הוא סובר דנהי דאת"ל סימנין דרבנן הא דלא מחזירין על פי סימנים הטעם רק כי אומרים אף שהוא מכוון סימני האבידה ונאבד לו חפץ כזה שיש בו סימנים כאלה מ"מ אולי גם לאחר נאבד כלי כזה ואיתרמי סימן כסימן ולזה בסימן מובהק דהיינו שלא ימצא אחד מני אלף דליכא למיחש אולי איתרמי סימן כמותו בחפץ אחר היה ראוי להחזיר. אבל אין לחוש שמא לא נאבד לו שום דבר ואיתרמי שידע זה הסימן או כוון לו מאליו אפילו בסימן אמצעי כי אמירתו הסימן טרם ראותו אותו היא הוכחה ברורה אפילו בסימן אמצעי שנאבד לו חפץ כזה וכח הוכחה הלזו ככח סימן מובהק לענין חשש שמא איתרמי והרי הקשו הראשונים דאם חיישי' לשאלה אמאי לא כחוש למכירה וכי"ב וא"כ איך מחזירין אפילו למ"ד סימנים דאורייתא ע"י סימן ותירצו דמנא ידע הלה שנאבד לו החפץ שמכר דבשלמא בשאלה איכא למימר כי תבע את החפץ מן השואל ועי"כ נודע לו שנאבד. אבל במכירה ליכא למימר הכי עיין בש"מ. מעתה את"ל דמהדרי' ע"י סימן מובהק את"ל דסימנים דרבנן. ע"כ מוכרח דסברא זו מנין ידע זה שהכלי שיש בו סימן הלזה נאבד הוא הוכחה ברורה כמו סימן מובהק דאל"כ איך מחזירין ע"י סימן מובהק מפני ריחוק מציאתו והרי יש לחוש למכירה ואז אין ידיעתו הסימן הוכחה כלל כיון שכבר היה שלו אע"כ כדאמרן שזהו הוכחה ברורה דאם לא היה שלו לא היה יודע שנאבד ולכך שפיר קאמר הראב"ד דכיון דאין מחזירין לרמאי בסימן אמצעי אף ע"י סימן מובהק אין מחזירין דאם היה מחזירין לו ע"י סימן מובהק יען הוא הוכחה ברורה היה ראוי להחזיר לו אף בסי' אמצעי דהרי פשוט דלא חיישי' ברמאי יותר לאתרמי דהיינו שנאמר שנאבד לו באמת חפץ כזה דהרי אז לא היה רמאי כלל רק דעיקר חששא הוא אולי לא נאבד כלל שום כלי וברמאותו הוא חפץ להוציא את אבידה שלא נאבד ממנו וא"כ מנין ידע את סימניו ואם אף על פי כן גלי רחמנא מקרא דעיקר דרוש אחיך דחיישי' מפני שרמאי הוא אף שהוא הוכחה ברורה כמו סי' מובהק לחשש איתרמי ממילא דה"ה והוא הטעם דא"א להחזיר לו בסימן מובהק ואולי לזה פירש"י על הא דנ"מ לאהדורי גט אשה בשליח המביא הגט ואבד ולא פי' באשה מבקשת גט הנמצא משום דסובר הוא ז"ל דבכה"ג אקילו את"ל סימנים לאו דאורייתא היה ראוי להחמיר לה דהרי מדכוונה ואמרה סימנים בגט ע"כ שפעם אחת היה גט כזה בידה דאל"כ מכא ידעה לאמר שגט עם סי' פלוני הוא וע"כ שהיה בידה גט כזה וא"כ אף אם אולי איתרמי שגט אחר הוא הנמצא מ"מ היה ראוי להחזירה לו כי אין כאן חשש איסור שזה הוכחה ברורה לענין חשש דמשקרה. (ואולם לפ"ז מוכרח דדעת הרי"ף והרא"ש גם שניהם במחלוקתם לקמן הוא אומרת סימני הגט וכו' דל"ל סברא זו דאמרן וכמובן) וברא"ש לדעת הטור מבואר יותר דהוא סובר דלרמאי מחזירין בסימן מובהק אף על פי שאין מחזירין בסימן אמצעי ואולם להראב"ד וסיעתו איכא למימר כסברתנו דלעיל

והנה החלקת מחוקק כתב דלדעת הב"י בתשובה אם סימנים דרבנן חיישי' גם למכירה ולאבידה והנוב"י דחה דבריו דא"כ איך משני גמר' דהני כלים לא מושלי אינשי מ"מ ניחוש לגניבה ואבידה. ולפע"ד דאם נאמר כדברינו דלעיל אז בדברי הח"מ כמעט סרו כל הקושיות בדברי הריטב"א והב"י כי לפי"מ שמצאתי בנוב"י מה"ת בחאע"ה סימן ס' שהעתיק לשון הב"י בתשובה לא מצאתי שם כי כתב בפירוש שטעמא דס"ל דחיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי את"ל דסימנים דרבנן הוא מפני דחיישינן דילמא מיקרי ושאיל וכמ"ש האחרונים ז"ל בשמו כי לא כתב רק דלא הוי סימן ולא פירש טענו מעתה יתכן דוודאי גם הוא מודי דבכלים דלא מושלי אינשי לא חיישי' דלמא השאיל אפילו אם סימנין דרבנן ורק עיקר החשש אולי מכר או נגנב או נאבד ולכך לא כתבו שום אחד מן הראשונים אפילו הטור בסי' י"ז דמתירין אם נמצא אצל ההרוג כלים דלא מושלי אינשי משום דס"ל אע"ג דלא מושלי אינשי וליכא למיחש לשאלה כלל מ"מ אולי נגנב או נאבד ומצאו אחר והוא הוא המת ולא הביאו הטור רק לענין גט או במצאו הוא עצמו ונאמן מטעם מגו או במצאו אחר והוא אומר סימן זה שהניח קשור בארנקי דאז ליכא למיחש לשאלה כדבעינן למימר לקמן בעזה"י וממילא מיושב קושי' הנ"ל על הב"י מחמור בסימני אוכף דכיון שאמרנו דגם להב"י לא חיישי' לשאלה במידי דלא מושלי אינשי ורק עיקר החשש אולי מכר האוכף וא"כ איכא למימר דהריטב"א ס"ל כמו שכתבנו אליבא דהראב"ד דזה שהוא מכוון ויודע סימן שיש בכלי הלזה הוא הוכחה ברורה כמו סימן מובהק שלא מכוון ולשאלה ליכא למיחש כיון דלא מושלי אינשי מעתה לפי מה דחיישינן לשאלה מהדרינן חמור בסימן מובהק שיש באוכף את"ל סימנים דרבנן דאז ליכא למיחש למידי

שם ת"ש והיה עמך עד וכו' מאי לאו בסימנים לא בעדים ופירש"י יביא עדים שהוא שלו והקשה המאור דת"ל משמלה ואולם נראה דדעת רש"י דקרא אתי להורות דבעי דווקא עדים דאל"כ אף בסימן מובהק לא מהדרי' ולא משום דחיישינן דלמא איתרמי סימן כסימן רק דחיישי' דלמא נודע לו סימן מפני שהיתה תחלה שלו וכ"כ הפ"י רק שהוא כ"כ רק ברמאי ובאמת יש מקום לומר דאפילו בסתם ב"א לתירץ שני של התוס' בד"ה דרשהו ג"כ חיישי' דאולי רמאי הוא ואין מחזירין לו בשום סימן. ובזה סרה קושי' המהרש"א בגיטין שהקשה על תוספות שכתבו דאת"ל סימנים דרבנן הא דמחזירין אבידה היינו בעדים ותמה המהרש"א דאולי בסימן מובהק דמוכח שם דאף אם סימנים דרבנן סמכינן על סימן מובהק. ולהנ"ל ניחא דאף דגם אם סימנים דרבנן וחיישי' דלמא אתרמי בסימן מובהק ליכא למיחש לאתרמי ומתירין עגונה ומחזירין בגט ע"י סימן מובהק מ"מ אבידה אין מחזירין כ"א בעדים מעד דרוש אחיך מיהא בלא"ה יש לתמוה על קושי' המהרש"א דהתוס' באו שם לומר רק דמחזיר עפ"י עדים אע"פ שאין שם סימן מובהק. והוא הקדמה לקושייתם. אח"כ שהקשה שם ממ"נ. אם מתיאש כשאין בו סימן אף כשיש בו סימן כיון שאין מחזירין ע"י מתיאש וכו' כמבואר שם והרי זה וודאי מוכרח דמחזירין אבידה שאין בו סימן מובהק ע"י עדים כמבואר בסוגיין דמשני בעדים ומיירי וודאי בשאין לו סימן מובהק דאל"כ אין צורך לעדים וממילא קשה קושי' התוס' ואפשר כי לזה כיון הב"י בסימן י"ז שכתב דבכלל דבריהם סימן מובהק דדבריו סתומים קצת ולהנ"ל ניחא דהתוס' לא באו לשלול סימן מובהק רק לרבות עדים

שם ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף וכו' ובתוספות ד"ה אלא הנה כבר נתעוררו המפרשים על שינוי הגרסאות אשר בין סוגין וסוגי' דיבמות דף ק"כ ואולם בסוגי' דיבמות גופא תמוה דמעיקרא רמי מתני' אברייתא ואוקמוה אביי כתנאי ורבא אמר או דכ"ע סימנים דאורייתא או דכ"ע סימנים דרבנן ואמרינן להך לישנא דסימנים דאורייתא הא קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני והקשו תוס' להך לישנא דסימנים דרבנן איך מתרץ הברייתא וכתב דהשתא מוקמינן דהוא גופא מצאו או דכיס וארנקי סימן מובהק חשוב והוא תמוה איך יסתום תלמודן דמעיקרא רמי מברייתא משום דהיה סובר דמיירי באחר שמצאו ואם אח"כ חוזר בו אמאי לא קאמר להדי' הכי וכבר עמד בזה הגאון בעל מג"ש בתשובות ג"ב עוד הקשה דאם הסימן הוא שהוא קשור בכיס וארנקי איך מקשו שם וניחוש לשאלה על הך ברייתא דמצאו קשור בכיס וכו' ואולם קושי' זו כבר המתיק רש"י בצחות לשונו שכתב דניחוש שמא השאילו לאחר והוא קשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו הגט נמצא שאין ראיה ממה שידע דהגט קשור בכיס דהוא שלו אחרי שהיה בידו לפני האבידה קשור בכיס ובזה נעמוד על כוונת התוס' ביבמות במה שתירצו