אמרי אש חלק ב מו

בעדים אף מבלי סימנין דהרי לא ידענו יאוש דמהני ואז ה"ה אם מצא אבידה שאין בו סימן והלה טוען שהוא שלו ונשבע ואח"כ באו עדים היה חייב בכפל ולזה הוצרך שלמה בטוען ט"ג להורות דפטור באין בו סימן וע"כ יאוש קונה ועכ"פ הוצרכו שתי המקראות ולפ"ז אם הרמב"ם גם הוא מפרש כן לא הוצרך להביא דבר שאינו מסויים בטוען ט"ג כי כבר מבואר במקומו בה"ל אבידה שאין מחזירין אבידה בלא סימן והיאוש קונה ואין חידוש בטוען ט"ג

אמנם תמהו עוד המפרשים בהא דקאמר דאי סימנים דאורייתא מחזירין גט אשה בסימנים דהרי ממונא מאיסורא לא ילפינן וכדפריך לעיל סוף פ"ק (ועיין בהגהות מרדכי) והפ"י רצה לומר דהא דקאמר דמהדרינן גט אשה בסימנים את"ל סימנים דאורייתא היינו משום דמדאורייתא לא חיישינן לשני יב"ש ויצא מזה דאת"ל סימנין דרבנן אפילו בדרבנן לא סמכינן אסימנים וכ"כ הפ"י בגטין בסוגיא דשיירות מצוייות וכתב שם להכריח כן דהרי בבכורות דף מ"ז ע"א קאמר לחד שינוייא דמדאורייתא סגי להכרה פדחת בלבד ומדרבנן אצרכו פרצוף פנים עם החוטם ואפ"ה קתני במתני' דיבמות אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו. דמבואר דכל שאין שם חוטם ג"כ אע"פ שיש פרצוף פכים וסימנים בגופו לא מהני אע"כ כל שיש לחוש דאתי לבוא לידי איסור תורה לא סמכינן אסימנים את"ל דסימנים דרבנן יעיי"ש. והנה באמת יש בתשובות אחרונים שסומכין בדרבנן על סימנים והביאו ראיה מתשובת הרא"ש כלל ב' שהקשה על הרמב"ם דס"ל ששני מינים טמאים אין בהנהגתם ביחד רק איסור דרבנן דא"כ איך מוכיח מדרבי אבא דאמר כי מעיילת ליה עייל ליה הנך דדמי לאהדדי דס"ל סימנים דאורייתא דלמא סימנים דרבנן ומש"ה סמך ר"א על סימנים משום דאינו אסור רק מדרבנן ובאמת לפמ"ש הפ"י אין ראיה מתשובת הרא"ש כ"כ דהוא כתב שם בגטין דכל שאיסורו מה"ת לא סמכינן על סימנים אע"ג דהחשש הוא מדרבנן דלמא אתי למסמך עלה בדאורייתא וממילא אין סתירה מדברי הרא"ש דהתם איסורו רק אדרבנן והפ"י לא קאמר רק היכא דעיקר איסורו מדאורייתא והחשש דרבנן ואולם האחרונים שסמכו על כך בעדות אשה מכח דברי הרא"ש בתשובה ע"כ לא חילקו בכך ולדידהו קשה קושיות הפ"י. ורציתי לומר דגם לדברי הרא"ש את"ל דסימנים דרבנן לא סמכינן על סימנין באיסור דרבנן. וקושיות הרא"ש על הרמב"ם הוא דאם היו שני מינים הטמאים ומדרבנן איך מוכח דר"א ס"ל סימנים דאורייתא דלמא מספקא ליה כרב אשי ולכך סמיך עליה בדרבנן משום דספקא דרבנן לקולא ואולי סימנים ד"ת. ולפ"ז אפשר דאפילו באיסורי דאורייתא כיון דחששא דרבנן הוא אפשר דמקלינן וסמכינן על סימנים גם לדברי הפ"י דס"ל דאת"ל סימנים דרבנן לא סמכינן באיסורי ד"ת אף דהחששא דרבנן מ"מ אנן דמספקא לן אית לן להקל בדרבנן דאולי הלכה סימנים דאורייתא ואולם לשון הרא"ש בתשובה משמע להדיא דס"ל באיסור דרבנן סומכין על סימנין אף את"ל סימנים דרבנן יע"ש (ועוד לדברינו עדיין יקשה קצת מדברי הרא"ש בתשובה למ"ש המג"א בסימן יו"ד ס"ק י"א דאין לעשות איסור דרבנן לכתחלה וא"כ איך יעייל לכתחלה ויסמוך על סימנים מטעם ספק) רק דעיקר ראיית הפ"י תמוה במ"ש שאם נאמר דבדרבנן סומכין על סימני' יקשה לסוגי' דבכורות דבעי למימר דמדרבנן בעי פרצוף פנים עם החוטם ואפ"ה קתני דאין מעידין אעפ"י שיש סימנים בגופו וכליו דהרי איכא למימר להך לישנא דסימנים דמתני' היינו ארוך וגוץ וכליו בחורי וסומקי וכן מה שהקשה אסוגיא דגיטין דמוקי קב אשי דווקא משום נקב יש בו בצד אות פלוני דה"ל סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא והכריח מזה דאפילו בדרבנן לא סמכינן אסימנים אמצעים משום דס"ל דאפילו בשיירות מצוייות והוחזקו לא הוי רק חששא דרבנן אינו מוכרח כלל ומלשון התוס' לעיל דף כ' ע"ב ד"ה איסורא שכתב דמדאורייתא לא חיישינן לשני יב"ש וכו' משמע דאם הוחזקו יש לחוש מדאורייתא ואולם סוגיין דקאמרינן נ"מ לאהדורי גט אשה צריך ביאור דאם גם אם סימנין דרבנן סמכי' בדרבנן אפילו בא"א וצריך לומר דהנ"מ היכא דאיכא חששא דאורייתא היינו בהוחזקו ושמ"צ א"כ גם אי סימנים דאורייתא מנלן דסמכי' באיסורא וכדפריך לעיל היכא פשיט איסורא ממונא. ולפע"ד יתכן לומר דאמרי' דמדאורייתא אין לחלק בהא בין איסורא לממונא וכמ"ש בהג"ה מר"ד א"כ מהי תיתי דנבדה מעצמנו חששא שלא אמרו חכמים ואם סימנים דאורייתא לא מצינו דחשו חכמים כלל דאיתרמי סימן כסימן ואמאי נמציא מעצמנו שנחוש לזה והא דפריך לעיל היכא פשיט מר איסורא מממונא היינו משום דמתני' סתמא קתני בגטין המביא כו' מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול דמשמע כל שלא מצאו לאלתר פסול ודי לנו שנאמר דמתניתין מיירי בהוחזקו או בשמ"צ דזהו בכלל לאלתר אבל שנאמר דאף בשמ"צ מחזירין כל שלא הוחזקו כל שאין לנו ראיה חזקה אין לנו להוציא מתניתין מפשטי' ולכך באמת קאמר רב הונא חוששין לשני שוירי ורבה דפשיט ממתני' דכל מעשה ב"ד דמחזירין אף בשמ"צ כל שלא הוחזקו אקשי ליה ר' עמרם שפיר היכא פשיט מר איסורא מממונא עיקר קושיתו דמכח מתני' דכל מעשה ב"ד אין לך להוציא מתני' דהמביא גט מפשטי' אחרי שמצינו דלפעמים החמירו באיסור מממון כמו במשאל"ס אולי גם זה כאחד מהם אבל מן הסתם אין לחלק בין איסור לממון ואולי זה כוונת ההגהות מרדכי שהתחיל להקשות מסוגיא דלעיל ומסוגיא דכתובות וקידושין ובתירוצו לא כתב לתרץ רק הך דקידושין וכתובות יע"ש וצ"ע בכל זה

שם גמרא ת"ש חמור בסימני אוכף וכו' הנה לפי מה שכ' התוס' לעיל למ"ד סימנים דרבנן הא דמהדרינן אבידה שיש בה סימן ומכריזין עליה ואין מכריזין על אבידה שאין בה סימן משום דאבידה שאין בה סימן מתייאש ממנה שהוא חושב שלא ימצא עדים ועוד דאין צריך המוציא להראותה לו משא"כ אם יש בה סימן צריך הוא להראותה ואינו מתייאש ממנה וא"כ יש להקשות מאי פריך מברייתא דחמור בסימני אוכף דלמא הכי קאמר דאיצטריך חמור אע"ג דאין לו סימן בגוף החמור אפ"ה אם יש לו רק סימן באוכף ואפ"ה הוא חייב עכ"פ להראות את החמור ולא מתיאש אף מן החמור רק דהא ליתא כיון דעכ"פ צריך הוא לאוקמיה ברייתא בעדים דהיינו לדברינו שיבואו עדים ויעידו לו על החמור א"כ מאי דוחקא לאוקמיה בהכי. ואם משום דלא צריך לשבש הברייתא מ"מ יקשה על הברייתא גופא אמאי מוקי בהכי ולא כפשטיה בעד אוכף. ואולם ארווח לן דבזה מיושב מה שהקשו על הבית יוסף בתשובותיו בשם הריטב"א דס"ל דאם אמרינן סימנים דרבנן חיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי ואכ"ק חמור דקרא במאי מוקמינן ולהנ"ל ניחא דוודאי מעיקרא דלא אסיק כלל אדעתיה דחיישי' לשאלה הוי מוקמינן בעידי אוכף אבל לבסוף דמסיק דחיישי' לשאלה אזי מוקמינן הך דחמור בסימני אוכף להורות דאם יש רק סימן באוכף בלבד אפ"ה צריך להראותו לו ולכך אינו מתיאש ואם יביא עדים על החמור עצמו מחזירין לו רק דלפ"ז לכאורה צריך לומר דאת"ל דחיישי לשאלה אזי בדבר העשוי לשאול אפילו להראות אינו צריך דאל"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן והיינו מן התורה וכמ"ש התוספות דאמאי לא מוקי לה באמת כדאמרן אע"כ דאם חיישינן לשאלה אזי אפי' להראותו אינו צריך. ואולם לפמ"ש הנו"בי דהך סברא שכתב התוס' דאינו מתיאש מפני הסימן אע"פ שאין מחזירין על ידו ה"ד את"ל סימנין דרבנן. אבל למ"ד סימנים דאורייתא ל"ל האי סברא עיי"ש במה"ת חלק אהע"ז סי' ס' בד"ה ואמנם בחיבורי ניחא כמובן דהתם קיימינין למ"ד סימנים דאורייתא ובזה מיושב מה שדקדקו אמאי מקשה לקמן חמור בסימני אוכף היכא מהדרי' דהרי אף בעדי אוכף. ואולם להנ"ל ניחא דדווקא למ"ד סימנים דאורייתא קשיא דלדידיה כולי קרא לסימנים ומ"ל דכל שאין מחזירין ע"י מתייאש בעל האבידה ולכך יקשה חמור בסימני אוכף. אבל למ"ד סימנים דרבנן איכא אח באמת לא מהדרי' חמור בסימני אוכף אבל ליו"ד סימנים דרבנן איכא למימר באמת לא מהדרינן חמור בסימני אוכף בלבד וקרא אתי להורות שאינו מתיאש לפי שצריך להראותו לו אפילו ע"י סימני