אמרי אש חלק ב לד

מהאי טעמא. וראיתי במעדני מלך שכתב דמשמע מדברי הרא"ש דגוסס שוה למים שאין להם סוף ולא הבינותי משמעות זה דלפי עניות דעתי משמע להיפוך מדבריו ולפ"ז אין אנו צריכין לומר דלכך בהנך דר"א בן פרטא תצא משום דאיכא תרי חזקות ורק אע"ג דהוי רוב מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ותצא מדרבנן ובמים שאין להן סוף הוי מיעוטא דנמלטין לא שכיח וכמ"ש התוס' והרא"ש. וכן הריב"ש וכן נראה מדברי התוס' והרא"ש שלא הזכירו כלל דאיכא תרתי חזקה בגוסס ובמים שאין להן סוף ומשמע דס"ל דלא הוי רק חזקה וכמ"ש הנו"בי והיה לנו לסמוך מיעוטא לחזקה להחמיר ולומר דתצא אם לאו משום דמיעוטא לא שכיח ובאמת שיש לתמוה בזה טל הריב"ש למה היה צריך הך דשני חזקות. כיון דכל הגאונים פסקו כמתניתין דהאשה שהלך בעלה וצרתה לא תנשא ולא תתיבם ש"מ דס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ אף דספינה רובן לאבד אפ"ה אסורה משום מיעוטא ואולי היה סובר כל בדרבנן לא מפקינן וצ"ע אם יאמר הריב"ש בהך דהאשה שהלך בעלה וצרתה ועכ"פ נראה לפענ"ד משטחייות לשון הרא"ש דליכא תרי חזקה וכיון דמבואר בב"ב דרוב הנטבעין למיתה נהי דאמרינן סמוך מיעוטא מ"מ אין כאן איסור תורה ואע"ג דאין להורות להקל לסמוך על סימנים אמצעים בלא שהו עליו כשיעור וכן שלא לחוש לשאלה מ"מ בכלים דלא מושלי אינשי שהכריעו רוב האחרונים להקל ומכללם הב"ש ומי שלבו נוקפו כמונו לבלתי להורות נגד רבינו הב"י יש לו מקום לסמוך דאין כאן איסור תורה ברור לדעת מקצת הראשונים

ועל אשר אין בבגדים רק טביעות עין הנה הנו"בי בסימן מ"ג כתב דלדעת הרא"ש דאמר בדדמי בדראה הטביעה ודעתו כמ"ש הב"ש בסעיף קטן פ"ז א"כ ה"ה בבגדים אין לסמוך על טביעות עין רק שאח"כ בהיתר הששית כתב דאף אם ליכא עדות על ההכרה רק א' אם אותו א' לא ראה הטביעה לא שייך בדדמי ואף אם ידע הטביעה אף לדעת הסוברים שאין חילוק בין ראה לידע ה"ד לענין הכרת הגוף אבל לענין הכרת הבגדים אם לא ראה הטביעה רק שמע שאיש פלוני נטבע מן הסתם אין הקול יוצא באיזה בגדים נטבע ולכך לא שייך לומר על הבגדים בדדמי אלו תורף דברי הגאון ולדבריו בנידון זה אם ראוהו העד בעת שהלך לדרך ונשמע באותו הליכה שנטבע היה ראוי לומר דאומר בדדמי אבל אם לא ראה באיזה בגדים הלך אז יש לסמוך על טב"ע ולכאורה יש להביא ראי' דבידע לא אמרינן בדדמי גבי כלים דלא שייך בהם שינוי שהרי אמר ריב"ח בגטין ובב"מ דהא דאהדרינן ליה לא ידענא אי משום טב"ע ודווקא צורבא מדרבנן אבל אינש דעלמא לא וכתבו התוס' בד"ה נמי דע"ה נמי אית ליה טב"ע אלא דחשדינן ליה דמשקר הא לאו הכי כל אדם הי' נאמן והרי הוא ידע שנאבד ממנו הגט ואמאי לא חיישינן דאמר בדדמי וא"ל דדוקא גבי גט לא שייך בדדמי שהרי כתבו התוספות בב"מ דף כ"ד ע"א ד"ה ומודה דע"כ רבנן פליגי על רשב"א וס"ל דאפי' כלי אנפוריא חייב להכריז מדקאמר ומודה וכן מצינו לרבב"ח דאמר אי טב"ע אית ליה בגוויה וגט לא שבעתו עין דלא משהי אינש גיטו בידו ואם היה מקום לחלק בין כתב לכלי' כלא הוכיחו התוספות כלום הן אמת שהריטב"א הובא בשמ"ק בשמו ס"ל דאין חולק על הרשב"א וכתב דלשון ומודה אין ראיה וגם הרא"ש שם בב"מ שכ' דמלשון מודה משמע דרבנן פליג אפ"ה פסק כרשב"א ואם היה רבב"ח סובר כרבנן היה ראוי לפסוק כוותיה ומ"מ כראה דגם להרא"ש והריטב"א אין חילוק בין כתב לכלים וכמ"ש התוספות וזה שאמר רבב"ח דיש לסמוך על ט"ע היינו דלא הוי ככלי אנפוריא דזה שכתבו התוס' דלא משהו אינשי גיטו בידיה דלא שייך אלא בבעל משום דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' אבל רבב"ח שליח הי' (וכמ"ש רש"י ומהר"ם שיף תמה על רש"י ולדברינו הי' מוכרח לומר דשליח היה דאל"כ לא היה בו טב"ע) ולא לומר דלא משהי גיטי דמי יודע כמה ימים היה מהלך ממקום הבעל למקום אשה ובאמת מהך סוגי' דדף כ"ד גופא היה אפשר להביא ראיה דאע"ג דידע באבדתו סמכינן על ולא חיישינן לבדדמי אלא דיש לדחות דהתם לענין ממון איכא למימר דלא חיישינן אבל באיסור א"א חיישינן אבל דרבב"ח יש ראיה נכונה לכאורה: וראיתי במהר"א ששון בסי' ח' שכ' שאם יש אנשים רבים ויכיר המכיר איש א' מתוכם אין ספק שלא נתלה בו שום בדדמי כיון שהוא מפרש הפרט מן הכלל ולדבריו היה כאן אם היו עליו בגדים אחרים והעד לא אמר שמכיר רק אלו שהזכיר ובתוכם הטלית קטן היה אפשר לצרף גם זה להקל רק שקרוב לומר שאלו שהזכיר היו רוב בגדיו והמעיד על כתב שהוא חשבון שהיה בינו ובין הנטבע אם היה חשבון שהיה עדיין צריך לו היה אפשר לצרף להקל ולומר דהוי בכלל מידי דלא מושלי אינשי כיון שאינו צריך לאחר והוא צריך לו ואם מפני שהוא נוגע בדבר מ"מ כיון שנראה מן העדות כי מיד כאשר נמצא הנטבע לקח הבאנקנאט לידו ואח"כ הגיד בפני הב"ד שהוא מכיר הכתב והרי לא היה צריך לומר כן דאף אם אינו מכיר הכתב ויש לחוש שנמצא איש ר' מענדל הנטבע מי יקח ממנו מה שהוא מוחזק בו הלא הוא ממון שאין לו תובעים כי לעולם א"א להתברר על הנמצא מי הוא וא"כ היה עוד צד להקל אלא שיש לחוש אולי רוצה הוא לאמת וצ"ע אם נחוש כולי האי. סוף דבר אם ימצא שני חכמים בעלי הוראה שיתירו עגונה זו הנני מצטרף עמהם אם לא נודע שידע העד באיזה בגדים ובפרט הטלית קטן שאדם נושא תחת בגדיו מן הסתם בלתי נודע יש להקל אבל אם בא יתירו שני חכמים מובהקים בעלי הוראה גם דברי בטלים וה' בחסדו יצילנו משגיאות. ויראנו בתורתו נפלאות. ויעשה עיונו לטובת אות. דברי ידידו הק' מאיר א"ש

סימן כד

להרב הגאון מהור"ר ליפמאן אב"ד דק"ק ס"ה יע"א

הנה הדר"ג העמיק הרחיב בדבריו והיציב עמודי ההיתר על האדנים אשר יסד ונשא ונתן בחכמה בדבר מהר"ל מפראג בצירוף סימני כלים וגוף וגם בדין אם סומכים אמצעים מהני בדרבנן. ובכל אלה יש אתי בעזרת הש"י בכתובים דברים אשר לפענ"ד ראויים לשום לפני הדר"ג כי'. ואולם אולי חסר בעדיות אשר לפני כי לא מצאתי שום סימן מובהק בכלים של הנפטר רק כמו סומקי וחיורי וגם בגופו אין כאן אפי' סימן אמצעי כי המכתב שטאטור פאס ידוע כי הוי רק סומקי וחיור' ומעלתו כתב דמצד אומדנא שיש כאן לא הוי רק איסור דרבנן בעלמא וכמ"ש מהרא"י הנה אין כל האומדנות שוות. וקשה עלי לדמות האומדנות להדדי לסלק האיסור דאורייתא באומדנא בעלמא דהרי אין דבר שבערוה פחות משכים ואמרינן סוף גיטין לענין אכילה וגרגרה בשוק מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ונהי דהקילו חז"ל לסמוך בע"א אין לנו אלא מה שהקילו ובוודאי שאין לחלוק על מהרא"י מ"מ קשה לדמות האומדנות

ואבל מצד המכתב אשר היה ביד הנפטר מן בתו של הגאון ני' לכאורה הוי סימן מובהק דהרי כתבו התוס' בגיטין דף ע"ב ד"ה מעולם בסופו דוודאי לא חיישינן דלמא אתרמי חתימה כחתימה וא"כ כיון שידוע שזה כתב של בתו תחיה הרי הוא סימן ברור ומובהק ואע"ג דהתוס' בב"מ דף י"ג ע"ב כתבו דהיכא דטוען מזוייף ואיכא ריעותא דנפילה אין, סומכין אפילו על הקיום דלמא זייף בטוב היינו התם משום דאיכא ריעותא דנפילה והלה טוען מזוייף איכא למיחש דלמא זייף כדי להוציא ממון אבל כאן רחוק מכל רחוק שיהא אדם אחר מזייף כתב של הבת מיהא היה צריך שיהא הכתב לפנינו ויהא ניכר ואף גם בזאת להסוברים דאם חיישינן לשאלת חיישי' גם לנפילה. וזה נראה דעת הב"י שלא הביא כאן בסימן י"ז דאף עפ"י כלים דלא מושלי אינשי אין מתירין א"א ובגירושין סמך על כיס וארנקי והיינו משום דאף ע"ג דלא חיישינן לשאלה גבי כלים דלא מושלי אינשי מ"מ איכא למיחש לנפילה אבל גבי גט