אמרי אש חלק ב לב

דאורייתא ואם היו הנכרים מסל"ת ששהו עליו עד שתצא נפשו לא הי' כאן איסור דאורייתא וכבר כ' הנוב"י דבכה"ג מהני סימנים בינונים וכן לא חיישי' לשאלה וכמ"ש מעלתו אלא שמעכ"ת ני' כ' שאין להקל מפני זה בנידון זה כי מה"ת הרי בעינן שני עדים כשרים ורק חז"ל הקילו בע"א ובנכרי מסל"ת וכיון שהם אמרו משאל"ס אשתו אסורה ממילא בעי' סימן מובהק אם באנו להתיר במסל"ת דהם אמרו דע"א ונכרי מסלפ"ת נאמנין והם אמרו משאל"ס אשתו אסורה והוי מן התורה את"ד. ולענ"ד זה אינו כלל דלדבריו אם העיד ע"א או מסל"ת דטבע בעלה במים שאל"ס ראוי לומר אם אפי' ניסת תצא כיון דמה"ת אסורה ומפורש בשו"ע בסעיף ל"ד דבין בע"א ובין במסל"ת אם ניסת לא תצא ומוכח כן בגמ' דהרי אשתו שלא חסא דאינסבא עפ"י דיבורו של ר"נ הי' העדות הנכרי מסל"ת כמבואר בתשו' הריב"ש שהעתיק בב"י ודבר הלמד מענינו הוא שהביאו שם על מסל"ת דנכרי ואפ"ה לא אפקי' ר"נ ואם יאמר מעכ"ת דהם אמרי ג"כ דאם ניסת לא תצא גם בע"א ובמסל"ת א"כ הרי לא עשאוהו כשל תורה ועוד אם שייך לומר הם אמרו והם אמרו בזה א"כ מנין לו לר"נ להקל גם בע"א ובמסל"ת אלא ברור דלא שייך זה כלל להם אמרו וכו' דוודאי כיון שהקילו חז"ל להאמין ע"א ונכרי מסלפ"ת אי משום מילתא דעבידא לגלויי ואי משום דדייקא ומנסבא הרי כאלו ידענו בבירור שעדותן אמת וכאלו עדים כשרים מעידין על זה ואם מקילי' בעדים כשרים במשאל"ס להתיר ע"י סימנים וכן דלא חיישינן לשאלה ה"ה. בע"א ובנכרי מסלפ"ת סמכינן

וראיתי להקצה"ח בספר שב שמעתא שמעתא ז' פרק ג' מחולק על זה וס"ל דסימנין בינונים לא מהני אפילו בדרבנן מה שדקדק מדברי הריטב"א שכתב משום דבשר שנתעלם מן העין חומרא בעלמא היא אינו דקדוק דגם מים שאין להם סוף חומרא בעלמא היא ולכך אם ניסת לא תצא. ומ"ש אדרבה כיון שחשו אפי' במים שאין להם סוף דרובן למיתה וכ"ש שחשו בדבר דלא מהני סימן אמצעי הוא תמוה דמאי כ"ש יש כאן והרי אם יש סימנים במים שאין להם סוף איכא תרתי להתירא רובן למיתה וגם סימנים בינונין ומנין שהחמירו בזה ולא שייך לומר כ"ש כלל

גם מ"ש דמוכח כן מדברי הנימוקי דסימנים בינונים לא מהני אפילו בדרבנן דהא מוקי ההיא דשני ת"ח דר"פ האשה שלום בסימנים מובהקים אע"ג דהוי מים שאין להם סוף נפלאתי חדא דלמא מיירי שלא שהה עליהם כשיעור ואע"ג דהוי מצי מוקים לה בשהה כשיעור מ"מ כיון דסתמא קאמרי ואמרו סימנין ולא אמרו דמיירי בשהה כשיעור עדיפא ליה להנימוקי למוקים לה בדאמרי סימנים מובהקים והא דפריך שם ותסברא, משל"ם הוא ואי בלא שהה כשיעור אפילו במים שיש להם סוף אסורה ותצא. זה אינו קושיא דלא מצי להקשות ותסברא האי: לא שהוי דדלמא מיירי בהגידו ששהו אבל מים שאין להם סוף וודאי היו ועוד הא השתא דחי דע"א במלחמה ובמים שאין להם סוף לא מהימנא וא"כ הרי אין כאן עדות כלל על שהיו במים ולכן צריך סימנים מובהקים וצ"ע

ומה שהביא הפנ"י מבכורות כבר דחה הוא ז"ל שם ומ"ש הוא להוכיח מדברי הרשב"א שכתב דרב אשי דמוקי בנקב יש בו בצד אות פלוני מוכח דס"ל בשיירות מצויית אע"ג דלא הוחזקו לא מהדרינן. והתוס' כתבו בב"מ בהא דנפק רבה דק ואשכח דשמ"נ בלא הוחזקו הוי דרבנן ג"כ אין הכרח דהרי התוס' כתבו שם בתירוץ הראשון ליישב בענין אחר ולאותו תי' משמע דס"ל דהוי דאורייתא ורק בתי' השני משמע דחידשו מה דלא הוי אלא מדרבנן ובתי' הא' סברי דהוי דאורייתא ולדברי התי' השני שכתבו דהוי מדרבנן איכא למימר דרב אשי רצה לאוקמי' משנתנו בשיירות מצויית והוחזקו לכך קאמר דמיירי בנקב יש בו בצד אות פלוני דכיון דאיכא תרתי חיישי' מדאורייתא וצריך סימן מובהק וזה ומבואר שם בסוגיא דשמ"צ דאיכא למימר הכי אליבא דרב אשי. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בב"מ דף כ"ז ע"ב דאמאי לא מוכיח מברייתא דמצאו קשור בכיס דסימנין דאורייתא כדמוכח ביבמות. ולהנ"ל יש לומר דהסוגי' בהא פליגי דהתם קאי אליבא דרבה דסובר דכל שאין תרתי שמ"צ והוחזקו מחזירין בלא סימן וא"כ ע"כ ברייתא דמצאו קשור בכיס איירי ע"כ בדאיכא תרתי והוי דאורייתא ואפ"ה מהני סימן דמצאו קשור בכיס וא"כ מוכח שפיר דסימנין דאורייתא (ואע"ג דאביי משני התם י"ל דאליבא דרבה קמשני הכי ומצינו סוגיות כיוצא בזו דאביי משני אפילו לרבא בר פלוגתיה עיין גיטין דף ס"א ע"ב תוספות ד"ה אמר אביי) אבל סוגיין דב"מ סברי או אזלי אליביה דר"י בחדא נמי לא מחזירין ובחדא הוי מדרבנן ולכך אין הכרח דסימנין דאורייתא דכיון דהוא רק מדרבנן סמכינן אסימנין. ומ"מ פריך דניחוש לשאלה דכיון דאיכא תרתי סימן בלבד ועוד חשש שאלה אף אי סימנין דאורייתא היה ראוי לאסור אף מדרבנן כן י"ל ע"צ מו"מ של הלכה ועכ"פ אין כאן הכרח לסתור דעת המהר"ם א"ש שהביא בקצות החשן והנו"בי דסברי דבדרבנן סמכינן על סימנים אמצעים. וכ"ש לענין חשש שאלה דיש גדולים דפסקו דלא חיישינן לשאלה כלל אף בדאורייתא וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ה סעיף קטן ק"ו יע"ש

אבל כ"ז בשהו עליו עד שתצא נפשו אבל בנידון זה אין מגיד ששהו עליו לראות. אם יצא עד שתצא נפשו דקיי"ל אם נשאת תצא לכאורה אין כאן קולא מצד זה והנוב"י קמא בחאה"ע סימן האריך לדחות דברי הריב"ש שכ' בהנך דר"א בן פרטא דנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וחד מיני' ספינה שאבדה בים דהיינו טבע בים ולא שהו עלי' עד שתצא נפשו דאפי' נשאת תצא אע"ג דרובא אינן נמלטין משום דאיכא תרי חזקה חזקת חיים דבעל וחזקת א"א להאשה לכך תצא ורק במשאל"ס ושהה עד שתצא נפשו אמרי' אם ניסת לא תצא משום דהנמלטין הוי מיעוטא ודמיעוטי דמיעוטא. ונראה מדברי הריב"ש בסי' שע"ט דמדאורייתא קאמר דתצא. והנוב"י הקשה עליו דע"כ אפי' היכא דאיכא תרי חזקה אזלי' בתר רובא דהרי בפרה אדומה איכא חזקת טומאה דגברי הבא ליטהר וחזקת שאינה זבוח דפרה דאיכא למימר שמא במקום שחיטה נקב הוי ואפ"ה אזלי' בתר רובא אע"כ דבהנך ר"א בן פרטא ליכא רובא כלל וכתב וז"ל ולא ידעתי מנ"ל שהם רובא למיתה וכיון שאין רובן למיתה שוב אין צריכין לסבר' הריב"ש דזה הוי תרי חזקה וע"ש שהאריך בזה ופירש דאין שם רק חזקה אחת והנה מ"ש דאין בהנך דראב"פ רובא כלל נראה דאישתמיטתי' ברגע כתבו זאת גמרא ערוכה בב"ב דף קנ"ג ע"א דאיתא שם להדיא אמר אביי השתא ספינה שרובן לאבד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים הרי מפורש כדברי הריב"ש דאיכא רובא ולכך הוצרך הריב"ש לומר דהא דלא אזלי' באמת בתר רובא משום דאיכא תרתי חזקות ואפ"ה פריך אביי שפיר ומדמי חולין דרובן לחיים מק"ו (ודברי התוס' שם בב"ב ד"ה השתא צריכין תיקון ועדיין לא חלו בהם יד המגיהים) ולענין קושי' הנוב"י על הריב"ש מפרה אדומה יש לתרץ משני צדדים או דס"ל להריב"ש כדע' הרמב"ן שהביא הריטב"א בעירובין בסוגי' דנפל עליו הגל דלא אמרי' אוקמיה אחזקה אלא בדבר שהס' שם נולד וכ"כ הרא"ם בתשו' מים עמוקים דלכך לא אמרי' שם בריש נדה העמד טהרות על חזקתן ואמרי' העמד אשה על חזקתה כי בה נולד הספק. ולפ"ז אין לנו לדון על חזקת טומאה דגברי הבא לטהר כי אין הספק בו וכ"נ במשנת דר"ע שכ' דהתוס' כתבו דיש בפרה חזקת טומאה חולקין על סברת הריטב"א והרא"ה והריב"ש ס"ל כוותי' או נאמר דחזקת שאינו זבוח לא הוי רק לענין ספק בשחיטה דהיינו אם ספק שהה או דרס אוי אם ספק ששחט רוב הסימנים או לא אבל שנאמר מחמת חזקת שאינו זבות שהי' נקב בושט זה לא אמרי' דאדרבה נאמר דהיא בחזקת שלימה ומה"ט כשר בדיעבד אם לא בדק בסמנים אם שמוטין כמבואר בתשו' הרא"ש כלל כ' הביאם הש"ך בקיצור בסי' כ"ה ס"ק ב' יע"ש ואע"ג דהוי חזקה שלא נתבררה מ"מ עכ"פ חזקה