אמרי אש חלק ב לא

לא בבגדים ולא בגופו כלל אחרי כי הנאבד ירכו ה"א לבד נשמטה והנמצא ב' הירכות נשמטו ואם קרה לו כן מפני נפילה או זריקה אחרי כן א"כ עכ"פ אין כאן סימן כלל

ואשוב עוד לומר מה שכתבתי במכתבי העבר אם הנמצא היה מוטל על אם הדרך ויש שם מן הסתם ערי ישראל קרובים לדרך ההוא ואחרי כי אין דרך בני ישראל לראות מת ישראל מוטל על אם הדרך ולא יודיע אל עיר הקרובה אל החלל ואם באנו לחוש שזה הנמצא אינינו ר' דניאל הנאבד על כרחינו שהיה מוטל בר מנן הנמצא שלשה ימים כיון שהוא דומה לפי עדות שני עדים שהיה דומה לצורת ר' דניאל וא"כ לא עבר אדם מישראל בזה הדרך זה שלשה ימים וא"כ אין הדרך ההוא שכיחי רבים וכיון שידענו כי ר' דניאל נסע בדרך ההוא ולא ידענו מאחר בזה יש לסמוך על סברת המבי"ט דאין כאן עוד איסור תורה והחולקים בכה"ג מודים אליו ואחרי שהוא רק ספק שלשה ימים יש למי שלבו כמשמעתי להורות קולא אבל אנכי קלתי בעיני מאוד מהורות קולא בזה: ה"ק מאיר א"ש

סימן כג

לכבוד הרב המאור הגדול חריף ובקי מהור"ר אשר אנטשיל האב"ד דק"ק טשעכגר יע"א

אשר דרש מעכ"ת אודות אשה אחת אשר בעלה נסע מביתו ולא שב עוד ושמו מענדל בן ר' ישראל חיים ונכרים הגידו במסל"ת כי בעבר שבולת מים אשר יוצא מנהר והנהר אז מלא על כל גדותיו שטפוהו זרם מים כבירים באין מציל. ואחר עבור אחד עשר יום נמצא מת אחד צף בנהר ולא נלקח מן המים כי כמע"ת השכיל לעשות בהעמיד שומרים ויצו עליהם לבלתי הוציאו מן המים עד כי יבואו ישראלים מכירים את ר' מענדיל וכאשר נמצא המת בפניו היו לצד המים הפכוהו ישראל ויראו כי פניו נפוחים עם כל זאת אמרו כי הוא ר' מענדיל הנאבד וחייט ישראל העיד כי מכיר את הבגד שפענזער אשר עליו יען הוא עשה לו אתו ואף הטלית קטן הכיר החייט ואת הוועסטא אשר עליו אמר כי קנהו ר' מענדיל ממנו גם נמצא אתו באנקנאט מחמשה כסף ויאמר אחד מהעומדים שם כי הבנקנאט שלו הוא כי הוא נתן אותו לו לשכור עגלות והבנקכאנו הי' לט בנייר וכתוב עליו חשבון ויאמר האיש ההוא לפני הב"ד כי הוא מכיר אותו והחשבון הכתוב עליו היה בינו ובין ר' מענדיל הנאבד אלה הם העדיות אשר על ר' מענדיל הנאבד אבל סימנים בגופו או בכליו אין שם כלל ויחקור מעלת כת"ר ני' אם יש בעדות הנ"ל די להתיר כבלי העיגון מאת אשתו ר' מענדיל

הנה מעלתו נשא ונתן במכתביו בענינים אשר אינם ענין לנידון שלפנינו ומי יכריע בין ההרים וכ"ש ע"ד הפלפול ומ"מ אבוא בקיצור במה שהביא באחד בכתביו מה שהקשה הגאון בעל קצה"ח בסי' רנ"ט ס"ק ב' על הרמב"ם פ"ז מה' נחלות שכתב דאם העידו עדים דפלוני שיש סימנים בו מת הבנים יורדים לנחלה על פיהן שלא החמירו חז"ל באילו רק מפני איסור כרת ותמה הקצה"ח ממ"נ באיזה סימנים מיירי הרמב"ם הלא מספקא לן אי סימנים מהני מד"ת בממון גם כן ואיך קאמר הרמב"ם דהחמירו מפני איסור כרת ואם מיירי בסימנים מובהקים הרי אף באיסור כרת נאמנת וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין דאם אמרי נקב יש בצד אות פלוני דמהימנא ומחזירין הגט וע"ש. הנה בתשובת הרא"ם פלפל הר"א ומהר"ד בן יחייא בדברי הרמב"ם אלו דמהר"ד דקדק מדברי הרמב"ם הללו דאין מתירין בסימן מובהק כלל בעדות אשה יע"ש שנדחק מאד ליישב הא דפסק הרמב"ם כרב אשי בגיטין דנקב מצד אות פלונית מהני יע"ש ולפענ"ד הי' אפשר לומר לפמ"ש הש"מ בב"מ בשם הראב"ד שכ' על הא דמוקמינן דפליגי אם שומא מצוי' בב"ג וכתב הראב"ד ואני תמה על שאר ענינים הנולדים עם אדם כגון רגלו עקומה ויתר בידיו ורגליו שש ושש וכמה חידושין הנולדים עם האדם אם מצויין בב"ג ומה הפרש בין שומא לשאר חידושין ולמה דברו על שומא יותר מכולם או שמא דברו עליה וה"ה לכולם וכו' יע"ש למדנו מדברי הראב"ד דיש מקום לכל הנולד עם אדם אף היותר זר כגון שש ושש יתר בידיו ורגליו אפ"ה יש מקום לומר דלא הוי סימן משום דמצויין בב"ג והרמב"ם הזכיר דאפי' שומא אין מעידין היינו משום דמצוייה בב"ג וה"ה לכולם וס"ל דאף למ"ד דחייש למצוי בב"ג היינו מדרבנן משום חומר איסור כרת אבל לא בממון ועל סימנים כאלה כיון הרמב"ם בה"ל נחלות אבל מה דלא שייך ביה לומר דמצוי בב"ג וודאי סימן מובהק מהני וכ"ש דמהני בגט נקב יש בצד אות פלוני דלא שייך לומר ב"ג. ובזה מבוארים דברי בעל עיטור שהביאו שם בתשובת הרא"ש ובב"י סימן י"ז שכתב וז"ל ומסתברא דליכא סימן מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיי"ל סימנין דרבנן ואפי' שומא לאו סימן מובהק הוא עכ"ל. ובגט פסק דנקב יש בו בצד אות פלוני מהני. ולהנ"ל ניחא דבעל העיטור לא קאמר אלא בשינויין הנולדים עם אדם דומיא דהכרת פנים באלו קאמר דלא מהני ומשום דמצויין בב"ג ולכך מסיים דאפילו שומא לאו סימן מובהק והיינו משום דמצויין בב"ג ואין זה ענין לנקב יש בו בצד אות פלונית וה"ה באדם אם משתכח כה"ג מה שאין לומר דמצויין בב"ג והוא סימן מובהק מהני ואולי נדבר עוד בעזה"י בדברי הרמב"ם אלו לקמן

ואולם אחרי שהסכימו רבותינו הפוסקים והחליטו דאפילו בשינויין הנולדים עם אדם כגון אצבע יתירה וכדומה מהני אין להרהר אחריהם וכל הפוסקים המפורסמים החליטו סימן מובהק אפילו נולד עם אדם מהני וסימן בינונו אפילו נתחדש אח"כ באיסור לא מהני. ועכ"פ בנידון שלפנינו אין זה ענין שהרי אין כאן סימן לא בגופו ולא בכליו רק טביעת עין בלבד וכיון שפניו נפוחים אין טביעת עין בו ורק בכליו העידו שמכירים בטביעות עין. ויש בזה תרי רעותא אי משום דחיישינן לשאלה ואי משום כיון דידעו הטביעה אולי אורו בדדמי ולענין חשש שאלה היה מקום לומר כיון שנמצא לו טלית קטן עליו. וכבר כתב מהרי"ט דלא חיישינן בו לשאלה כמו שהובא בקונטרס עגונות בשם תשובת מהרי"ט רק שרבינו הב"י האריך עלינו לומר דאם הימנין דרבנן בעינן סימן מובהק ביותר אף בכלים דלא מושלי חיישי' לשאלה כמ"ש הב"ש והאריך בנו"בי תנינא להוכיח דגם טביעות עין לא אהני לדעת הב"י בכלים דלא מושלי אינשו למ"ד סימנין דרבנן ולהכריע בראיות נגד הב"י קשה בעיני להורות יעיין מעלתו בתשובת חלקת מחוקק שהובא בסעיף קטן נ"ה כמה צדדי היתר שהיו שם היכר כל בגדיו ופסק דין שנתן לו הגאון בעל חלקת מחוקק ואפ"ה פקפק בהיתרא של האשה אם לא בצירף סימנים שהיו בגופו ואפ"ה לא מלאו לבו להיתר לבדו ואנן מה נענה בתריה. והנה הח"מ כתב דאת"ל דחיישינן לשאלה יש לחוש ג"כ למכירה ובגניבה ותמהו עליו דא"כ באוכף וכיס וארנקי נהי דלא מושלי אינשי מ"מ נחוש לגניבה או לנפילה למכירה. ואמרתי זה כמה דבזה מיושב הא דלא הביאו הטור וש"ע בסימן י"ז להתיר עגונה ע"י כלים דלא מושלי אינשי ובסימן קל"ב לענין גט סמכינן על כיס וארנקי ואמרתי עפ"י דברי הרמב"ן שהביא בש"מ בב"מ שכתב דלכך לא חיישינן למכירה משום דא"כ מנין ידע המוכר שאבד הלוקח החפץ שמכר לו עד שיביא ויאמר סימניו. אבל לשאלה שפיר יש לחוש אולי השאיל האוכף והכיס לאחר. וכאשר ביקש ממנו שיחזירם לו אמר שאבדו והוא בא עתה ואומר סימני האוכף והכיס ליקח ממנו ע"י החמור ולהחזיר לו הגט. ולפ"ז ניחא דוודאי בגט אין לחוש לא למכירה ולגניבה או לנפילה דמאין ידע זה שקשור בו גט אבל אין לסמוך בעגונה על שמצאו עליו כלים דלא מושלי אינשי דאולי בעלה מכרם לו או נפלו או נגנבו ממנו וזה הוא שמת ולכך לא הוזכרו בטור וש"ע בסימן ט' כלים דלא מושלי אינשי להתיר ע"י בעדות אשה

ומ"מ נודע שרבים מקילים ומ"מ קשה בעיני לפסוק נגד רבינו הב"י אם אין שם צדדים אחרים באיסור א"א