אמרי אש חלק ב כב

והנה מהא דעד אחד ביבמה דקיי"ל לרוב פוסקים נאמן וכתבו דמקילין במקום עיגון היה אפשר לומר דאין ראיה לנידון זה לפמ"ש הנו"בי בחלק אה"ע סימן נ"ד דיבמה לשוק לא מקרי דבר שבערוה לדידן דקיי"ל שומרת יבם שזכתה מותרת ליבם והוולד כשר. וכן משמע מדברי המרדכי שהביא הנו"בי שם מעתה לשיטת הרשב"א וסיעתו דס"ל דע"א נאמן באתחזק איסורא דאפשוט בעיין ריש האשה רבה מהך דכריתות וכמו שהאריך הרשב"א בחידושיו שם והביא הש"ך בי"ד סימן קכ"ז פוסקים דס"ל הכי. ולדבריו גם דעת הרמב"ם נוטה כן אם היה אפשר לומר דאע"ג דמקילין ביבמה לשוק מכל מקום אין להקל בעד אחד המעיד באשת איש לומר מת בעלה היכא דלא דייקא כיון דהוה דבר שבערוה

רק לפ"ז צריך להבין הא דקאמר בעד אחד ביבמה משום דמסני סניה ליה לא דייקא ויקשה לכאורה אף דלא דייקא אמאי לא יהיה נאמן כיון דלא הוי דבר שבערוה וע"א נאמן באתחזק איסורא. ולכאורה היה מקום לומר דבעי לרב המנונא דס"ל שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם ויתישב בזה מה דקשיא לי מאי פשוט רב ששת ממתניתין דע"א נאמן ביבמה לעיל מה שכתבו התוס' והרא"ש לעיל דף צ"ג ד"ה אבל חכמים לחלק בין קלקולא דאורייתא לקילקולא דרבנן דלקלקולא דרבנן וודאי לא חיישי אבל אקילקולא דאורייתא איכא למימר דחיישי ולכך ס"ד דלר"ע תהיה היא עצמה נאמנות ואכ"ק מאי פשוט הש"ס הא מתניתין ע"כ אתיא כר"ע וכמו שכתב התוס' בדיבור הנ"ל וא"כ לר"ע דאיכא קלקולא דאורייתא ולכך סומכין על עד אחד דעכ"פ דייקא קצת אבל לרבנן דליכא קלקולא דאורייתא מנ"ל דע"א נאמן כיון דלא דייקי כלל אבל אם נאמר דסוגיא קאי לרב המנונא ניחא דלדידיה מקלקולא מדאורייתא אבל רחוק לומר כן דהרי רב אשי דקאמר לר"ע איצטריך ע"כ ס"ל דלרבנן ליכא קלקולא ודלא כרב המנונא וא"כ אמאי לא יהיה עד אחד נאמן כיון דלא הוי דבר שבערוה ואם נאמר דסוגין דיבמות דף צ"ד דמסתפק בע"א ביבמה אם טעם נאמנות מעד אחד משום דדייקא כיון דסני' ליה א"כ להרשב"א וסיעתו דס"ל דע"א נאמן באתחזק איסורא אין ראיה מע"א ביבמה לנידן זה שאנו בו

ולפ"ז אין ראיה מן הפוסקים בע"א ביבמה דנאמן להתירה לשוק לכל הפוסקים מלבד הרא"ש והטור דהתם לא הוי דבר שבערוה וכאן הוי דבר שבערוה ורק דלפ"ז יקשה מאי שעמדתי לעיל על פשטיה דרב ששת דמאי פשוט ממתניתין דאתיא כר"ע לדרבנן דלמא לר"ע מהני משום דאיכא דייקא דמקלקלא מדאורייתא מאי שא"כ לרבנן כיון דאתחזק איסורא ליצרך לפי סוגין שנים ודיוקא ליכא לא מהימן ע"א וצריך לומר דפשיטא ליה דאם צריך לנאמנותו של עד דיוקה דידה אי אפשר להאמין ע"א ביבמה משום דמסני סניה ליה וליכא דיוקא ואין הפרש בין ר"ע לרבנן דגם לשניהם ליכא דיוקא ולא משמע כן מתוס' ד"ה כי תבעי שמחלקים בין דיוקא דהכי דאף את"ל דעד אחד ביבמה נאמן אפ"ה איכא למיבעי' בע"א בקטטה וכו' יע"ש. ואם הוה ס"ל יבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה לא היינו צריכים לטעמא דדייקא לשיטתו דס"ל דע"א נאמן באתחזק איסורא וכן מה שפלפל הרשב"א שם בתשובה הנ"ל אם נאמן לומר שיש לה אח לפוטרה מיבום במה שנחלקו הראב"ד והרמב"ם היה לו ז"ל על כ"פ לומר דראויה שיהיה נאמן בכל ענין כיון דלא הוי דבר שבערוה

אבל זה שהחליט הנו"בי דיבמה לשוק לא מקרי דבר שבערוה וכן מורה לשון המרדכי שהביא שם (וכיוצא בזה כתב בספר התרומה בהלכות חליצה) צ"ע דסוגיא דקידושין דף ס' ע"א לא משמע כן דאפליג אביי ורבא באשתו שזינתה בע"א דלאביי ורבא אינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה ואייתי אביי ראיה ועובדא דינאי המלך דע"א נאמן והרי התם לא הוי רק איסור כהונה שהיה אומרים עליה שנישבת במודיעים ונשאה אביו של ינאי וכפירש"י שם ואפ"ה מייתי ראיה מינאי בדבר שבערוה וכן מאי אייתי ראיה מבן גרושה דאין ע"א נאמן ומיהא בזה י"ל דהיינו לר"ע דאמר הכי שם בקידושין ולדידיה כיון דס"ל יש ממזר וחייבי לאווין ולחד תכא לר"ע אפילו מאיסורי כהונה א"כ לדידי גם גרושה לכהן הוי חייבי לאווין ורבא הכי קאמר לדידי איכא למימר דהאי תנא הוא אליבא דר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאווין דכהונה ג"כ ולדידיה הוי דבר שבערוה וכמ"ש המרדכי לענין שומרת יבם כנ"ל אבל מהא דשבויה דאייתי אביי ראיה מינה קשה לדברי המרדכי והנו"בי

ולפמ"ש הראב"ד דסוגיא דיבמות דף י"א וסוגיא דריש סוטה פליגי אהדדי ולפי סוגיא דיבמות צרת סוטה פטורה מן החליצה ומן היבום משום דטומאה כתיב בה כעריות ולפי סוגיא דסוטה צריכה חליצה (ועיין רא"ש פרק ו' דיבמות סימן ה') ואינו מחלק בין סוטה וודאי לסוטה ספק וכמו שחילקו הראשונים שם והך הפרש לדעתי ג"כ כי ביבמות יליף דאסורה מן טומאה שכתב רחמנא בסוטה כעריות וברפ"ק דסוטה יליף לה מולאיש אחר ולא ליבם וכן רבא יליף לה מק"ו יע"ש. משמע דליכא למילף מן טומאה דכתב בה כעריות והרי הא דאמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן מכי מצא בה ערות דבר ויליף גז"ש דבר דבר מסוטה דתפסו בה קידושין והוולד כשר ואין שם רק לאו גרידא ורק טומאה כתיב בה כעריות וכמ"ש הנו"בי בחא"ה שם ובסימן כ"ה והיינו לפי סוגיא דיבמות דילפינן מהא דטומאה כתיב בה כעריות למשוי אותה כערוה אבל לפום סוגיא דסוטה דלא משוינן לה כערוה מלשון טומאה דכתיב בה ואפ"ה צריך ב' מגז"ש דדבר דבר א"כ מוכרח דכל ביאה אסורה מקרי דבר שבערוה וצריך שנים איכא למימר דסוגיא דקדושין דחשיב שבויה לדבר שבערוה הכי ס"ל ובפרט דרבא גופיה בסוטה משמע דלית ליה הך דיבמות וכן אביי קיבל מרב יוסף מאי דמשני ליה בסוטה יע"ש: ואפשר דהמרדכי שם דחשיב יבמה לשוק רק דבר בערוה אם אין קידושין תופסין בה ולא במקום שקידושין תופסין כראב"ד ס"ל ולכך לפי סוגיא דיבמות דסוטה טומאה כתיב בה כעריות וחשיב כערוה אין לכו להצריך שנים רק בעריות ולא בשאר חייבי לאווין אשר קידושין תופסין בהם וסוגיא דקידושין לא סברי הכי אבל התוס' והרא"ש לית להו הא דהראב"ד כי הם מחלקין בין סוטה וודאי דחשיב כערוה וכמ"ש התוס' ביבמות וכן בריש סוטה כתבו דעל סוטה וודאי דכתיב דבר ילפינן דמיירי בשנים כתיב טומאה כערוה ולא על סוטה ספק. ולפ"ז אין כאן מחלוקת ולא עוד כי גם להראב"ד אינו מוכרח דסבירא ליה דגבי בעל לא תהיה סוטה כערוה כיון דכתיב ביה טומאה ורק לגבי יבם ס"ל סוגיא דסוטה דאין לאוסרה מפני טומאה דכתיב בה לגבי בעל ולכך הוצרך ללמוד מולאיש אחר ולא ליבם באופן כי לכאורה משמע בבירור מהך דקידושין דכל ביאה אסורה מקרי דבר שבערוה להך דינא דצריך שנים ואם מקילין בע"א ביבמה מכלל דס"ל בדיוקא כ"ש אף דלגבי בעל שני דעיקר נסמך על מלתא דעבידא לאגלויה ואם כן אף לבעל המאור וסיעתו כראה דאפשר דסמכינן בכה"ג על עד אחד

ובחידושי רשב"א ריש גיטין ראיתי שכתב להקשות מ"ש דמהימן באיסור ולא יהיה השליח נאמן להביא הגט וכתב בתחלה דהתם הטעם משום חומר בסופה הקילו עליה בתחילתה ודחה זאת כיון דבכל ספרים גרסינן אלא משום עגונה אקילו בה רבנן וכתב אח"כ חילוק דבכל גט ליכא עיגון כ"כ דהרי אפשר לשלחו בשנים יע"ש

ולפ"ד לפי המסקנא אף בלא שום חומר בסופה מקילין בעד מיתה ומשום עגונה רק שהדבר תמוה דהרי בע"א ביבמות וכן בע"א במלחמה וקטטה מספקינן בכולהו אם הטעם משום עבידא לאגלוי' או משום דיוקא וכי נאמר דכל הנך סוגיא רק לפי הה"א ולא לפי המסקנא זה תמוה

ולפמ"ש הנו"בי בחא"ה בתשובה זו דאין פירוש דייקא