אמרי אש חלק ב כא

דאין מגרעין מטעם אחד אין להתיר רק מפני שנראה לפענ"ד דא"א לומר כלל היכא דיש כאן שני ספיקות ששניהם מגרעין הצד האוסר מטעם א' שלא יהיה כרוב ואף להריב"ש עכ"פ בספיקות שקולות א"א לומר שלא יהיה כרוב כיון דבהדיא אמרי' דאפילו ב' מיעוט אמרינן במחצה דנקבות עכ"פ סמוך מיעוטא דמפלת כש"כ דאיכא לומר כן כשהספקות שקולות רק באין שני הצדדין מגרעין מטעם א' אז יש לדין אם ס"ס עדיף ומהני לעומת החזקה או לא אבל זולת כן הוא לכאורה נגד התלמוד ב' או ג' ומקומות האמורים ולפ"ז בכגון זה שספק איסור הוא אולי איננו האיש אשר אנו מבקשים אף שנדמה לנו כמותו ויש לנו צדדין כאלו המגרעין מטעם א' לכאורה יש לסמוך על הספק ספיקא הנ"ל

ויש מקום עוד לומר עפ"י מה שכתב הריב"ש בתשובה בסי' שע"ט דבהני דר"א בן פרטא אע"ג דאיכא רובא דאילו שאינם חיים מ"מ נותנין חומרי חיים משום דאיכא תרי חזקות לעומת הרוב חזקת חיים דגברי וחזקה איסור דאיתתא ואין דומה למים שאין להם סוף דהוי מיעוטא דמיעוטא הנמלטים. וזה שכתב הריב"ש דיש בדר"א רוב מבואר להדיא בב"ב דף קי"ג ע"ב והנו"בי חשב כי מלבו ענה זאת הסברא ומה שכתב הנו"בי להכריח דאפילו לעומת ב' חזקות אזלינן בתר רוב מפרה אדומה אע"ג דא"ל שמא במקום נקב קא שחיט והוי חזקת איסור: ולפענ"ד ליתא דהרי בהמה בחייה בחזקת שאינה נקובות אברין והראש בכלל וכמבואר בי"ד. והנה הריב"ש לא קאמר רק היכא דאנו באין לומר שאין כאן מת כלל אבל במוצא אחד מת לכאורה לא שייך לומר דנוקי בעל אשה זו בחזקת חיים והנטבע אחר היא דהרי גם לאחר יש חזקה זו חזקת חיים וכ"כ הנו"בי בסימן נ"ג ומוכרח כן דרמי בסימנים גט אמיתה. מיהו מה שכתב הנו"בי שם דלדעת הריב"ש אם ראו שנטבע אחד בונים שאין להם סוף אע"ג שלא שהו עליו עד שתצא נפשו אם העלו אח"כ אדם אחד אף על פי שאין מכירין אותו אמרינן כי זה הוא הנטבע מכח רוב וחזקת חיים אין כאן כיון שוודאי נטבע אחד ומת במים אין נראה דא"כ איך פשט מעובדא דדיגלת דר"י בן בתירא לקולא פליג דאם לא כן האיך התיר רבא והא התם כיון דוודאי נטבע האי גברא ונמצא אח"כ אחד ליכא ממילא איסור תורה ולכך לא חיישינן אפילו לאחר ג' ימים וה"ה בונים שאון להם סוף אין ראיה אם שהה עליו דחיישינן לאחר ג' יונים מנ"ל למיפשט בעיין לקולא אלא דע"כ דהא ליתא וטעמא משום דאיכא למיחש לרובא דעלמא וכמ"ש החכם השואל בנו"בי שם ומה שכתב הנו"בי דאטו בעל האשה אינו מרובא דעלמא לפענ"ד ליתא דכל כה"ג שבאנו לומר דזה הנמצא הוא הנטבע יש לכו למיחש לרובא דעלמא וכמו בע"ע דמוכח בתוס' שם דאפילו בעיר עצמה אם איכא רובא דעלמא אמרינן אולי זה הנרצח הרגו א' מרובא דעלמא כמ"ש הירושלמי שם וכן בסוף פ"ק דכתובות אבל בזה נראין דבריו ז"ל שם דאם פניו ניכרין שוב כא שייך כומר רובא דעלמא דעכ"פ כיון שידוע שנפל למים אזיל חזקת חיים דיליה דהרי כותבין עליו חומרי מתים לענין תרומה שפיר יש לסמוך אספק ספיקא ולהתיר דהרי הש"ך מתיר היכא דאיכא שלשה ספיקות בחזקת איסור

סימן יז

ע"ד האשה אשר הועד על בעלה כי קפץ בנהר דונאי ונמצא אח"כ אדם א' שהיה בו סימנים בגופו ובכליו באשר היו בבעל האשה הנטבע והחליט מורי הגאון אבד"ק פ"ב זצ"ל שהמה סימנים מובהקים. ואולם אין על עדות זו שני עדים כשרים רק ע"א וטרם שהעידו והתירו ב"ד את האשה קלקלה האשה וילדה לזנונים ועתה חוקר מעכ"ת כי' אם יש להתירה אחרי כי כבר נאסרה על בעלה הראשון ואין כאן חומר עוד אצלו רק משום בעלה השני ואולי לא דייקי בשביל זה וכבר חקר הנו"ב קמא בזה חא"ה סימן מ"ב וכתב שראה כן בבעל המאור והנה כן נמצא בבעל המאור ביבמות דף צ"ד ע"א מקיים בזה הגירסא שמחק רש"י קמ"ל אקילקולא דידה חיישא ואקילקולא דזרעא לא חיישא ופירש הרז"ה כי אין כאן בע"א ביבמה קילקול אצל דידה דהא מסניא ליה ואי משום בעל שני בלא"ה יושבת גלמוד (איננו יחיד בפירוש הזה כי כן כתב גם הרשב"א והריטב"א בחידושיו בשם הרמב"ן גם הרא"ש בתוספותיו כתב כן בשם ר"מ) אלא שהנו"בי כתב שם דמדברי הירושלמי שהקשו ויקנסו אצל בעל שני ובא אצל הראשון ומשני משום ריח ערוה נגעו בה משמע דגם אם לא היה חומרא אצל בעלה שני היתה ג"כ דייקא ומורי הגאון ז"ל דחה דבריו דוודאי לא יעלה על הדעת כי יעשו חומר כדי שיאמין כו' אין זה סברא דמשום כך תקנה חומר כדי שיאמין ע"א ורק כיון שיש חומר ממילא ע"א נאמן. ולכך פריך שפיר ויקנסו אצל הבעל השני ולא אצל הא' וליכא למימר דאי לא היה ע"א נאמן כי כבר אמרנו שאין זו סברא ומעכ"ת ני' כתב כיון דמשני מעיקרא בירושלמי דהו"ל למידק דהיינו דייקא ומנסבא ופריך אח"כ ויקנסו אצל בעלה שני משמע עכ"פ בזה תהיה דייקא ודלא כבעל המאור וע"ז יש לפקפק דהו"ל למידק דקאמרין בירושלמי אין הכוונה דייקה ומנסבא רק קנס בכל דהוי לה לעשות דאיתא בתלמודן ביבמות דף צ' וע"ז פריך שאין ראוי לקנוס את בעל הראשון בחנם ואין זה סיוע לבעה"מ אבל מ"מ מה שכתב מורי הגאון ז"ל כי מוקצה מן הדעת לומר שיתקנו חומר בסופה כדי להאמין ע"ז לא ידעתי לרב דפסק כר"ש וכן רב ששת לכ"ע בניסת עפ"י שני עדים מותרת לחזור לו ואין כאן חומר רק בעד אחד וא"כ איך היה אפשר לתקן חומר אם תנשא עפ"י ע"א הרי כל עוד שלא תקנו חומר לא היה ע"א נאמן כי לא היתה דייקא והרי היא בחזקת אשת איש ומה צריך היה לתקן חומר בסופה אם תנשא ויבוא הבעל כי גם בטרם בואו תצא ממנו וע"כ התקנה מתחילה כך היה שהחמירו עליה ומתוך כך יהיה נאמן ע"א ומ"מ מבלעדי הוכחה איכא למימר דהירושלמי סובר טעמא דעבידא לגלויה בע"א והרי לפי הירושלמי ע"א במלחמה נאמן וכמ"ש בשם הרמב"ן עיין ר"פ האשה שלום ומ"ש מעכ"ת ני' דהנו"בי בזה אזיל לשיטתו דהוא כתב בסימן כ"ז להוכיח מהא דיבמות דאין נאמן לומר נתגיירתי בב"ד של פלוני מכלל דהיכא דאתחזק אסורא ד"ת אפילו במלתא דעבידו לגלוייה אין עד אחד נאמן. הנה לפענ"ד דברי הנו"בי שם תמוהים ביותר דמאי מייתי ראיה משם הרי עכו"ם אינו נאמן בעדות אשה אם ונתכוון להעיד אף על גב דהוי מלתא דעבידי לאגלויה באורייתא מכלל דבעכו"ם אף במלתא דעבידי לאגלוי' פיהם ידבר שוא וא"כ איך אפשר להאמינו אם אמר נתגיירתי כבר אם לא נתגייר ועודנו עכו"ם חשוד הוא אצלינו לשקר אף במלתא דעבידי לאגלוי' ולדידי בלא"ה יש לדחות דהירושלמי לא מצי לתרוצי דלכך קנסו גם הראשון דא"כ לא היה ע"א נאמן דהירושלמי אולי רוצה לתרץ גם לדידן דקיי"ל דאף בשני עדים תצא מזה ומזה וכל הדברים אלו בה וכן נראה שם בירושלמי לקמן על הא דר' שמעון דר"י דמשני הכי משום ריח ערוה ס"ל דלא כר"ש ואם כן בשני עדים היה קשה למה קנסו אצל בעל הראשון אם לא משום ריח ערוה באופן שאין מדברי הירושלמי סתירה לדבר הרז"ה וכבר אמרתי כי הראב"ן וכן הגדולים מעתיקי תירוצו כראה דכוותיה סבירא להו ולא היה ראוי להתיר מה שהוא אסור לדעת הגדולים האלה אבל כיון דבאמת הפוסקים כולם המה פה אחד להתיר ע"א להעיד שמת יבמה מלבד הרא"ש והטור שהעתיק דבריו (ובדעת הרא"ש צידד לומר שלא היה חולק רק כמתמיה לולי הטור שהעתיק דעתו) וע"כ טעם דע"א נאמן וסגי דייקא כ"ש אע"ג דאיכא למימר דמסני' ליה ולא חיישא אפילו לקלקולא דבעל שני אפ"ה מהימן ע"א וכבר כתב הרא"ש בתשובה שהעתיק הכ"מ ר"פ י"ג מהלכות גירושין בתוך דבריו דלכך הוצרך הרמב"ם לומר בע"א דקטטה דלכך לא מהימן ע"א אולי שכרתו משום דאיפשוט בעיא דע"א ביבמה והיה לך להתיר בקטטה גם אם לא היה חשש שכרתו יע"ש. ואם כן הוא ג"כ להרז"ה והרמב"ן דסוברים דמשום בעל שני אינה דייקא אפ"ה מהימן האי עד בנידון זה משום דלמא טעמא דע"א נאמן משום מלתא דעבידי לאגלוי' וסגי דייקא כ"ש כמו ביבם: