אמרי אש חלק ב כ

ולא היה עליו מלבושיו אבל בטביעות עינו הכירו כי היה יודע אותו בחיים אבל אמר העד הזה כי כבר שמע שנטבע ר' בער ונפל למים והשני אמר כי בבואו לעת ערב לקבור את המנוח מיד כאשר ראהו הכיר כי הוא ר' בער אף כי לא ידע ולא שמע כלל כי נטבע ר' בער במים רק שמע שנפל אחד במים ולא ידע מי עד כי ראה אותו הכירו מיד עתה יורנו רבינו אם להתיר את האשה להתנסבא

הנה העד הראשון יש ספק אולי נשתהה יותר משעה מעת אשר ראהו וכבר אמרו בזה אף ר"ת מודה דהוי ספק דאוריתא והעד השני וודאי ראהו לאחר כמה שעות והכה להרי"ף כל היכא דאיכא חשש בדדמי אף בשני עדים לא מהמני מכל שכן באישתהי. והנה הרא"ש הקשה על הרי"ף דאם גם בשני עדים חיישינן לדדמי א"כ כיון דמים כמלחמה דמי מה הוצרך לומר והא מאה נשים כעד אחד דמי וכו'. ולפענ"ד נראה דהרי"ף מפורש בעי דעד אחד במלחמה באומר וקברתיו וכמ"ש הנימוקי יוסף והריב"ש ואולם צדדי הבעיין הוא על דרך שכתב התוספות ובאופן זה דוודאי אם לא אמר קברתיו לא מהימן עד אחד ואפילו שנים לא מהמני מיהו אם אמר קברתיו בשנים וודאי מהמני דדוקא בע"א אם אמר קברתיו דתו ליכא למיחש לגבי העד דאמר בדדמי אם נאמנות העד מפני שהוא מלתא דעבודי לגלויי אזי נאמן אבל אם נאמנותו מפני שדייקא ומנסבה אף בקברתיו אינו נאמן דכיון שתשמע שמת במלחמה לא דייקא והעד עצמו אינו נאמן

והנה במים אם יאמר העד ששהה שיעור שתצא נפשו בבירור באמת אין כאן בדדמי גם להרי"ף עכ"פ אם נשאת לא תצא רק חשש בדדמי במעיד שנטבע במים ומת אבל אם אמר בפי' ששהה עליו עד שתצא נפשו הוי כאומר וקברתיו דאם נאמנות העד משום מלתא דעל"ג ראוי שיהיה כה"ג נאמן אבל אם טעמא משום דייקא לא מהימן ולפיכך הוצרך לומר והא מאה נשים כע"א דמי דבשנים כה"ג דאמרו בפירוש היו נאמנים ודחי כגון דאסוקונהו לאלתר וקאמרי סימנים דכיון דאיכא סימנים עכ"פ איתרע חזקת א"א ונהי דספיקא הוי הו"ל ספיקא דרבנן עכ"פ כיון שאין כאן חזקה שוב ע"א מדינא נאמן להסוברים בע"א דנאמן אף בדבר שבערוה כל היכא דליכא חזקה כמבואר בשו"ת מהרי"ק סימן ע"ב ולכך יש לסמוך על הנשים ועכ"פ שפתי הרי"ף ברור מללו דאף בשנים חיישינן לבדדמי ומכל שכן באישתהי ובהרא"ש אינו מבואר בפי' היתר בשנים אף באישתהי ואפילו לא ראתה הטביעה נחלקו הגאונים אליבי' וכמבואר בח"מ ובב"ש שאין זה בירור שיאמין בלא ראה הטביעה וכמ"ש הב"ש בסעיף קטן ב' בשם הר"י בן לב צד אחד אליבי' דהרא"ש דאפילו בשנים ולא ראה הטביעה אפ"ה לא ומהני באישתהי ואם כן אין לסמוך לכאורה בזה להתיר

ולדעת הר"ת כל שהכירו אותו בגופו אכן אם היה כל צורת פניו שלם מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים בין ביבשה בין במים ואישתהו אם כל גופו שלם וכן אם צורת פניו שלם מעידין עליו לעולם וראיתי בריב"ש וכן הביאו מהרח"ש בקו"ע דר"ת מודה במים ואישתהי שהרי עובדא דדוגלת שלם הוי ואפ"ה אמרו עלה דבאשתהי חיישינן ונפלאו דבריו ז"ל ממני דהרי את"ל כר"ת עכ"פ ביבשה אפילו לאחר ג' מעידין אם הגוף שלם או הפרצוף שלם וקשה לר"ת א"כ מאי פשוט מעובדא דדיגלת דר"י לקולא פליג דאם לא כן רבא דעבד כמאן דלמא גופו ופרצופו שלם היה וכמו שהוכיחו באמת משם דלא כר"ת כמ"ש הריב"ש שם וע"כ אם באנו לקיים דברי הר"ת ביבשה עכצ"ל דעובדא דדוגלת היה באופן דאיכא למיחש כיבשה ואם כך שפיר קאמר באשתהי כה"ג חיישינן ושני דינים יבשה לאחר ג' ימים לאישתהו במים דין אחד להם והרי עיקר סמוכות ר"ת דינו ביבשה משום דמתניתין בהכי מיירי שאין הגוף והפרצוף שלם ומה הוצרך שיהיה תוך ג' כיון דאינו שלם וכיון דע"כ עובדא דדוגלת בהכי מיירי אין לנו להוסיף לחוש באישתהי מה שלא מצינו בחז"ל וכדברי התוס' לדעת ר"ת אבל באמת הוא דלהקת הפוסקים חולקים ובכל גוונא לא סמכינן להעיד לדידהו אחר ג' ימים כיבשה ואחר שעה באישתהי

וראיתי למוהרח"ש בקו"ע שכתב דאם כל גופו ופרצוף פניו קיים אם יש עוד ספק אם הוא בתוך ג' ימים יש להתיר מכח ספק ספיקא אולי הלכה כר"ת ואולי הוא בתוך ג' והן אמת דספק תוך ג' הוא דרבנן וקיל מספק אישתהי דספיקו מדאורייתא וקצת משמע מדברי נמוק"י בפרק בתרא דיבמות דכל ספק נתפח הוא דרבנן מ"מ אם גם הוא מדאורייתא מידי ספיקא לא נפיק וכאן יש ספק ספיקא דעדיף יותר דהרי להרבה פוסקים אם יש שני עדים וכן עד שלא ראה הטביעה אפילו באושתהי מתירין ואולי הלכה כמותו ואת"ל אין הלכה אולי כר"ת ואולי הוא בתוך שעה לפליטתו מן המים ואולם הט"ז בסימן ק"י והחזיק אחריו הפנ"י בקו"א דכמה ספיקות לא מהני בחזקת איסור ומכ"ש בא"א וההפלא"ה בכתובות סותר ראיותיו ולפענ"ד לא הבינותי דברי רבותינו ז"ל דכיון דאמרינן ביבמות ובבכורות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והוי זכרים מיעוטא וכן בחולין מיעוטי דנדמה למחצה דנקיבות והו"ל זכרים מיעוטא וא"כ כיון דהיכא רק מיעוט אמרינן סמוך מיעוטא למחצה בספיקות שקולות ומכ"ש דאיכא למימר סמוך פלגא לפלגא דליהוי רובא דעדיף מחזקה כדמשמע מסוגית הנ"ל. והנה בכתובות דף ט' ע"א ד"ה וא ב"א הקשו התוספות בספק אונס אמאי לא מוקמינן בחזקת היתר ותירצו דאונס הוא מיעוט משום דל"ל קול והקשו שוב אם כן מאי מהני ספק ספיקא והקשה חכם אחד להריב"ש בתשובה סימן שע"ב דמאי קשיא להו דהא גם במיעוט אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא דעדיף מחזקה וריב"ש תירץ דדוקא במחצה זכרים ומחצה נקיבות דהוא וודאי כן כי כן יסד המלך מלכו של עולם ית"ש בהא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא. אבל בספק אחר שאין ברור כ"כ כמו תחתיו ואין תחתיו שאין לומר כי וודאי הוא מחצה תחתיו ומחצה אין תחתיו לא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא ובלבד דקשה לדבריו ז"ל מניין לתוס' סברא זו בפשיטת עד שהקשו מכח זה על התלמוד. ואולם מלבד זה הרי התוס' בנדה דף י"ח ע"א ד"ה שליא וודאי לא ס"ל כן דהרי דחו דעת רש"י ז"ל דס"ל כי נמצא שליות מועטים שאין בהם וולד כלל דא"כ אמאי שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה נאמר סמוך מיעוטא שאין בהן וולד כלל לפלגא שלא יצא רוב הוולד והוי יצא רוב הולד במקצת שליא בלבד מיעוטא ולישתרי הרי גם בספק שאין לומר בו מטעם המלך ית"ש ואפ"ה כתבו שיש לומר סמוך כו'

וראיתי בש"מ לכתובות שדחה דברי ריב"ש בסתם וכתב לתרץ קושיא הנ"ל על התוספות בכתובות כי אין סמוך מיעוטא דומה למחצה דאין תחתיו כיון שהוא שני ענינים דלגבי האי איכא פלגא ולגבי האי ספק איכא רובא לא שייך לצרפם יחד דדווקא מיעוט דמפילות למחצה דכקיבות דהמיעוט והרוב תרווייהו מגרעים כח מחצה דזכרים מחד טעמא אבל במחצה תחתיו אין לגרע כחו מפני מיעוט שבאונס שיש לעומתו רוב דרצון ואין לצרפו עכ"פ למחצה דאין תחתיו שאינו מענינו וטעמו כלל וצריכין לחלק לדעתו ז"ל בין מה בעודה קטנה ופיתוי קטנה אונס דשם אונס חד הוא דמשמע דבשיווי בטעם מגרע ס"ס. ונראה דדעתו של הרב ש"מ נכון דכל שאנו באין לומר סמוך מיעוטא לפלגא או אפילו פלגא לפלגא ולעשות אל השני כמיעוט מפני זה צריך שיהיה מטעם אחד כמו במיעוט דמפילות ומחצה דנקיבות בכל ענין אין שם זכר האוסר אבל בספק אונס וס' רצון ואת"ל רצון אולי בקטנות הרי אין ספיקא דקטנות ממעט מחצה דרצון בגדלות וההיתר רק מפני שיש ספיקות רבות ובזה שפיר אמרינן כיון דשם אונס חד הוא ליכא ס"ס נמצא לדעת הש"מ כל שאנו מתירין מטעם סמוך צריך שיהיו שני הצדדין מטעם אחד מגרעין הצד השני ושוב הוי כמיעוט ואע"ג דליכא רק מיעוט מצינו לסמוך לפלגא אבל היכא