אמרי אש חלק ב ר

הגנב והגזלן ובין לפי מאי דס"ד ובין לפי המסקנא משמע דגם גנב הוי ניתק לעשה עיי"ש ברש"י ובפרט לדעת התוס' במכות ד' ט"ו דלא ס"ל הא ד"כ הרמב"ם דשייך בזה אין לוקה ומשלם וודאי צ"ל הא דקתני גנב וגזלן שוין בחולין היינו מטעם לאו הניתק לעשה והרמב"ם בה' גניבה חדא נקיט וסמך על מ"ש בה' גזילה כן הוא האמת לפענ"ד וקצת הי' נראה לומר בדעת הרמב"ם שלא כ' רק ניתן לתשלומין בלבד עפי' מה שהקשו התוס' בב"ק ד' ק"ה ע"ב ד"ה מאי לאו תימא בממון מאי שייך אא"כ הזהיר דבשלמא בקרבן שייך אבל כממון מאי צריך אזהרה יע"ש ונמצא בש"מ תירץ על קושית' וכן ברשב"א ואולם בת"כ הביאו המזרחי ב"פ קדושים על דברי רשי בפסוקו לא תכחשו הביא שם לשון הת"כ ולא תגנובו מה ת"ל לפי שנאמר הגנבה שנים ישלם עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תגנובו (והמזרחי תמה למה לא העתיק רש"י זו הדרשה ולכאורה היא דלא כתלמודן דדריש לה לאזהרה לגונב ע"מ למיקט) והנה על דרשה זו קשה הרי ממון א"צ אזהרה וכמו שעמד בזה המזרחי שם ונלפע"ד לפמ"ש הרשב"א בריש ב"ק דהא דקתני (הביאו התוס' ריש ב"ק ד"ה לא זה וזה) אם על הפתיחה חייב על הפרי' לא כ"ש למה נאמר לפי שאין עונשין מן הדין והתוס' נראה מדבריהם שם דלפי המכילתא שום ממון אין עונשין מן הדין אבל הרשב"א שם כ' דדוקא בבור אין עונשין מה"ד לפי שהוא חידוש שאין דרכו לילך ולהזיק ואינו שלו ועשאו הכתוב כאלו הוא שלו ולכך אין עונשין מן הדין וגם בטביחה ומכירה שנו במכילתא אם על הטביחה חייב על המכירה לכ"ש אלא שאין עונשין מי"הד ג"כ המפרש שבות יהודא דהתם נמי משום דקנסא היא אין עונשין מן הדין הרי ראינו דנשתנה דין קנס מממון לענין זה דאין עונשין מן הדין א"כ אין לתמוה על התוס' בהך דלא תגנובו דאמר דאיצטרך לא תגנובו לאזהרת כפל דקנס איכא למימר דצריך אזהרה ויש בזה אריכות בסוגיא דלוקה ומשלם ובמה שפירשו התוס' שם במכות בהא דאמר ר"מ שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין ואין הפנאי עתה להאריך בזה בפרט שהעיקר כי הוא לאו הניתק לעשה לפום תלמודן כדמוכח סוגיא דחולין דלעיל אם תזדמן אם מהר"מ הנ"ל תוכל להגיד לו כדברים האלה

סימן לב

בעזה"י עש"ק ה' מרחשון תר"ח לפ"ק

ישאו הרים שלום חיים וברכה עד עולם לאהובי בני הרב מוה' מנחם ני'

מכתבך כך הגיעני ושמחתי בשלומכם גם אותנו הגדיל ה' חסדו וכן יוסף עוד אבינו שבשמים לסוככנו באברתו ולחזקינו ולאמצינו לתורתו ולעבדתו את אשר כתבת לתמוה על דברי פי' המשניות להרמב"ם דיליף מן ואשמה הנפש ההוא לחייב את המשלח במעילה. והנה לא נכתב בתוה"ק פסוק זה במעילה כי אם בגזל הגר באמת הוא תמוה וחידוש הוא שלא העיר התוי"ט המביאו במעילה והוא ז"ל דרכו להעיר על כיוצא בזה וא"ל ולתרץ דהרמב"ם ז"ל (מסתמא מצא דרשה זו בשום מקום ולא ענה מלבו) ס"ל דילפינן מעילה בג"ש מפיקדון וכמ"ש התוס' בשבועות דף ל"ד ע"ב בד"ה הנך נפישין בסופו לרבא בר איתא אליבא דר"ש והרמב"ם. ס"ל דגם אליבא דרבנן הוי גז"ש ללמוד דמשלח חייב ועיקר קרא לגזל הגר לא צריך דס"ל דלא שייך שם שליחות כלל כיון דאינו רק על שבועה ופשיטא דהנשבע חייב ולא אצטרך קרא אלא ללמוד מעילה מכי' אלא דצריך ליישב לפי"ז עוד אמאי לא ילפינן פקדון ממעילה לחייב רק בשוגג כיון דהוי גז"ש והנך נפישין ואולי ס"ל כמ"ש הנוב"י וכן צדד בהפלאה וכן בתשובת שבות יעקב קדם אותם לומר דבמעילה אם נהנה השליח ג"כ חייב המשלח אע"ע שלא נהנה א"כ נסתר אחת דהיינו נהנה ולא הוי הנך נפישין ועדיין צריך עיון יאיר ה' עינינו בתורתו ויראינו מהרה בישועתו. כה דברי אביך המעתיר בעדכם

הק' מאיר א"ש

סימן לג

בעזה"י שלהי תשרי תר"ט לפ"ק פה מאדע יע"א

העתק השאלה משארי הגאון מהו' נתן פייטל זצ"ל אב"דק מאדע יע"א

שלום לאהו' אדוני הרב הגאון האמיתי רשכב"ה נזר הרבנים פאר הדור והדרו כקש"ת מוה' מאיר א"ש ני' אב"ד ור"מ בק"ק אונגוואר והגליל

אציע לפני אדוני מכ"ת הגאון אשר נשא לי שבוע זו. אשה אחת היתה פה קהילתנו אשר היה לה ששה בנות. אבל בן אין לה וכולן השיאן אחר מות בעלה אביהן ולא נתנה לאחת מהנה שח"ז כ"א לצעירה בת זקנתה אהובתה ומהן אומרת שנעשה ע"ד פשר שהיה מריבה ביניהם אודות סילוק הנדן להחתן והשח"ז כתוב על סך ידוע בנוסח שכתוב בס' נחלת שבעה ולא נכתב בה חוץ מספרים וקרקעות ג"כ עפ"י ספר הזה שכתב דגבי אשה א"צ דלא שייך בה עגמת נפש משו' תסוב נחלה. ובעת שהשיאה בת זקנתה היתה זקנה גדולה יותר על ס"ח שנים אשר כבר מאז חדל להיות אורח כנשים. ועתה שבקת חיים לאמ"ו ולרבנן ולכ"י והניחה אחריה בעזבונה לערך ט' מאות זהובים והצעירה בעלת השח"ז מוחזקת בכל עזבונה שאמן דרתה אצלה ותובעת סך הנ"ל יתר על אחיותיה. ואחיותיה טוענת שאחר שאין כאן ב"ז ובשעת נתינת השטר כבר לא היתה אמן ראויה שוב להוליד מפני זקנתה ע"כ אין ממש בשח"ז הזה

וענותינותו דמר ירשני לרשום פה ספקותי ונבוכותי. ואומר הן אמת שמריש ה"א שהדין עמהן שאין שום ממש כשח"ז ונדון היא הדין שמביא הב"ש אה"ט סי' צ' ס"ק ה'

אמנם אחר העיון קצ"ת לפענ"ד הדין עם בעלת השטר עכ"פ שתטול סך הנ"ב כחלק ירושתה מחמת כמה טעמים. חדא כיון שבעל עה"ג חולק והדג"מ מצי' אותו בש"ע א"כ כיון שהיא מוחזקת. אפשר שתוכל לומר קים לי כעה"ג. ועוד דבנדון אפשר לומר שהצ"צ נמי מודה לו דהנה עיקר היסוד אשר בנה עליו הצ"צ היא שאומדין דעת האב לומר שכל כוונתו לא הי' כ"א אם יהי' לו בן זכר שלא תדחה הבת לגמרי משא"כ כשלא יהי' לו ב"ז ואזי היא יורש דאורייתא ותטול כזכר שכם לא הי' דעתו על החוב. הנה הא תינח גבי אב י"ל אעפ"י שאין כו עכשיו ב"ז אפשר שיולד לו עוד וכן באשה אם אפשר לה שתוליד עוד משא"כ בנדון שידעה ע"ד המוחלט שלא יהי' לה עוד ב"ז י"ל דכ"ע מודי' שהחוב שנכתוב בשטר בכל תוקף ועוז ויפוי כח בתקפו היא תנאי הפלגה הלזה לא מבטל מעשה החיוב וההודאה וגדולה מזו קיי"ל באה"ע סי' לח. כ"ש בשח"ז שהתנאי אח"כ לא יבטל המעשה אם היא בהפלגה שא"א כמו בנדון

ואפשר שיש לפרש ולדרוש דכוונתה היתה פן לא תעלה כל עזבונה יותר מסך הכתוב בשטר וא"כ תטלה הכל וכל אחיותיה תהי' נדחות לגמרי וזה לא רצתה אשר על כן היתה דעתה שכמו אם יהי כאן ב"ז אחד היא היתה ניטלת שלש עכשיו כמי לא תטול הכל כ"א השליש שכיון דכתוב בשח"ז דלא כאסמכתא וכי' כבר קיי"ל בח"מ סימן מ"ב דאמרינן בכה"ג בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה ומה גם שכתוב מפורש בשטר שידיה נדרוש ונדון לטובת הבת. עוד אפשר לומר כיון שהיתה רצונה שתטול בת זקנתה זו יתר על שאר בנותיה והכותבים לא ידעו ולא יבינו אופן המועיל בנוסחא אחרת ע"כ כתבו כל הנוסח שכתוב בשח"ז בנ"ש. יהי' איך שיהיה עכ"פ ע"כ היה כוונתה שתטול בתה הצעירה הלזו יותר משארי אחיותיה

הן אמת כפי מה שכתב הצ"צ פעם אחת באותה תשו' וז"ל בד"ה ואי תימא הא קא חזינן דכוונתו היה ליתן לבתו זאת יותר מאינך שהרי לבתו זאת כתב שטר ח"ז ולאינך לא כתב