אמרי אש חלק ב קצב

תקנת הגאונים בלבד ואיכא למימר הבו דלא הוסיף עלה

ולפ"מ שאמר המלוה עד הנה השר לא בא מאומה לידו מן העצים הנ"ל (דאין מכחיש למלוה וגם הכסף יבוא לידו מן השר) וא"כ אף אם יהיה דין אסמכתא בכל התנאים האמורים למעלה. מ"מ כיון שעכ"פ השר זכה במעותיו בשעה שמכר העצים לא מיבעי לדעת הרא"ש בב"ב פרק ח"ה סימן ס"ה שכתב שם בישראל הנותן מעות ובא אחר והחזיק וכו' דאין הישראל יכול להוציא מעותיו מן הנכרי כיון דבדין ככרי קני ואף בדינינו נגמר הקנין ע"י נתינת הכסף שוב אין חייב להעמיד מקחו בידו. וודאי הכא אין לו להשר להחזיר המעות לרוב הפוסקים הסוברים דכסף בנכרי קונה וכמ"ש המ"ב. ומה שהשיג עליו חק יעקב דאינו כן דרוב הפוסקים ס"ל כר"ת דפסק כר' יוחנן דאמר מעות קונות. מ"מ הרי הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והתוספות בע"ז והג"א סברי דנכרי בתרתי. ונמצא דנכרי זוכה במעות אלא אפילו לדעת תוס' והג"א בב"ב שכתב דנכרי צריך להחזיר המעות הא כתבו הטעם משום דמסתמא הישראל נתן מעות על דעתו שיחזיק בקרקעות. מ"מ כאן לא שייך זה דאדרבא הרי נתן המעות ע"ד שהוא יפנם לזמן ידוע וכיון שהנכרי אין עליו כלום והעצים אלו בא באופן שלא בא ליד השר כלום לכאורה הרי מתנה בעלמא היא ואין לבע"ח כלום בהם. יורני כא אדמ"ו הגאון ני' ויתמכני בימין צדקו ובאמת גם מצד היאוש יש לדון אלא שלא אטריח עוד את רבינו הגאון ני'

דברי צעיר תלמידו מאיר מא"ש

סימן כב

להגאון המפורסם מ' אלעזר אבדק"ק מיקלאש יע"א

יורני נא גאון הדרתנו במה ש"כ בזר זהב אשר הכתיר לספר מו"מ לר"ה גאון בשער נ"ז שם הניף ידו ליישב דברי הגאון בעים רוח חכמתו. ועמד עוד על דברי הרמב"ם דהר"ן בב"י (וכ"ה בש"מ) כתבו דדעתו שאין נ"מ בין למ"ד דינא או קנסה רק אם נילוף מיני' והקשה מר דא"כ עכ"פ הי' לו להרמב"ם לבאר דקנסא הוא למען דעת דלא ילפינן מיני' גם על קושית התלמוד תמה שם לפ"ד ולא הבנתי דהרי הש"ך בח"מ סימן שפ"ה ס"ק א' הוכיח במישור דדעת הרמב"ם דילפינן קנסא מקנסא כרב ובזה גם קושית הג"מ על מכונם דהרי מותיב בשבת ד' קכ"ח ע"א מרב לר"ה וע"כ הא דקאמרי הר"ן והב"י דנ"מ אי ילפינן מיניה היינו למאן דלא יליף מקנסא אבל לר"ה שפיר קא מותיב ושפיר מסייע. ומש"כ מעכ"ת שם ליישב דברי הגאון והרמב"ם דסבירי להו דבין למ"ד דינא ובין למ"ד קנסא מ"מ אפירי שפירי יהיב ונ"מ להיפוך כמבואר בדבריו וכתב להוכיח כן דאל"כ מה מייתי סייעתי' למ"ד קנסא דהרי גם למ"ד דינא א"ל דמודה היכא דליכא דינא קנסינן ודברי הרשב"ם שם דחוקים ולא הבנתי דהרי אף לשיטתו יקשה דמאי מייתי מדרבין ב"נ למ"ד דינא כמ"ש הרשב"ם וכן מהך דאונאה וקבלנות דעשר בוריות ומאי ראיה דלא קנסינן ליה היכא דאיכא למקנסא הא ע"כ צ"ל דלא מייתי רק על גוף הדין של ר"ה וכדברי הרשב"ם עוד לא ירדתי לסוף דעתו כלל. במ"ש שם דלדעת הגאון מותר בידים עד רובע ופסק כמ"ד דינא תנן דהוי קולא ואם הוא רק רובע מותר בידים לערב ואם הוא יותר מרובע וירצה הלוקח לטרוח אפי' הוא ממילא מ"מ חייב המוכר לנכות וקשה דא"כ איך יתרגם הגאון הא דאמר רבה ב"ח קטופסאה משמי דרב (כ"ה הגירסא בהה"ג וכן בריף והרא"ש. ולפע"ד הוא הנכון ולא כגירסת רבה דא"כ למאן דמפרש טעמא משום דינא דגרמי קשיא דרבה ס"ל בב"ק ד' צ"ח כמאן דלא דאין דינא דגרמי) הבורר צרור מגורנו של חבירו נותן לו דמי חיטין ואי ס"ד דמותר לערב לערב בידים עד רובע א"כ ממ"נ לא היזק כלום דעד רובע יחזור ויערב ויותר אפי' ממילא ינכה המוכר בע"כ ולא היזיק לו בבררו כלל ואף גוף הסברא שכתב אדוני הגאון ני' דנ"מ אם ידוע שיש שם יותר מרובע רק דהלוקח אינו רוצה לטרוח לנפוח רק לנכות לא הבנתי דאסיש שם יותר מרובע אמאי ינפח וכי המוכר לעפרורות היא צריך ועוד הדעת נותן דהטירחא כשיש שם בבירור יותר מרובע על המוכר רמי' כי לא אפרי כי הני יהיב זוזי וכ"ש לפמ"ש מר שם דלכ"ע אפירי שפירי יהיב ולא אמרו שהלוקח ינפח רק כשאינו ידוע אם יש בו יותר מרובע אבל לא בידוע ואולי זה כוונת הגאון בסוף השער ובהרמנא דמרנא הגאון ני' אומר לפע"ד כוונת הגאון מ"ש דמותר לערב וכמ"ש דאם יותר מרובע אינו רק עד רובע ובסוף השער הביא דברי ר"ה יתכן עד"ז דהרי דעת הגאון שם (ובהרמב"ן בחידושיו העתיק לשון הגאון קצת מתוקן יותר דכל השיעורים הללו ששנו חכמים במקום שיש מנהג אבל במקום שאין מנהג ידוע אין דנין השיעורין שהזכרנו אלא רואין האיך מביאין אנשי המקום פירות מן השדה ולפי אותו ענין עושין ולפענ"ד הגאון למד זה כי הוא ז"ל כתב שם דאין לסמוך על הך תירוץ שאני עדשים דמעקר עקרי להו משום דאמרינן אלא טעמא דעדשים כו' הנה מבואר בדבריו דס"ל דרובע עפרורית דתני בברייתא באמת נוהג הן בעדשים ובין בחיטים ושעורים אע"ג דמוכח שם דמסתם חיטי ושערי אין בהן רובע עפרורית. וסתם עדשים יש בהם יותר מרובע היינו מפני המנהג וא"כ לפי האמת איירי דבקטנית דאמר רובע קטניות דוקא ולא עפרורות היינו אם אין שם מנהג ידוע על עפרורות לא מקבל רובע עפרורית אף שיש שם מנהג לקבל רובע קטניות ובזה ניחא שאין הגאון דוחה דברי ר' קטינא ולפי"ז כיון דחיטי ושערי לפי הדרך אין בו רובע עפרורות אפ"ה אם יש שם מנהג מקבל רובע לפ"ד הגאון בזה קאמר הגאון שמם דמותר לערב בידים דהרי ע"כ המנהג כך הוא דהא לפי הדרך אין בו רובע וכיון דמותר לערב בידים ע"כ הטעם הוא משום דבמקום ההוא מנהגו הוא למחול עד רובע דאי משום טירחא איך מותר לערב בידים וע"כ משום דמחל ולכך אף דעירב בידים מ"מ כשעירב יותר אין מנכה לו עד רובע למ"ד דינא דפסוק הגאון הכי מטעם שנאמר) ומזה מיירי הגאון בתחלת השער להדיא במקום שיש מנהג אמנם רב הונא מיירי במקום שאין שם מנהג או דהמנהג הוא בפירוש לנכות רק כפי דרך שרגיל להעלות בו כשמביא אותו מן השדה ובזה אמר דאם יש יותר לפי אומד הדעת ובא לנפות מנפה את כולו מצד דינא ומצד קנסא דכיון דאמר לערב בידים א"ל הכי ובזה מיירי הגאון בסוף השער ומ"ש הגאון תדע דכל מה שיש בהם וכו' שפי' שמקבל הלוקח כמנהג מקום ומקום כו' עכ"ל כוונתו כל מקום ומקום לפי מה שמביאין הפירות שם כלשונו למעלה ואפשר שיש קצת חסרון שם דבלא"ה תירוץ לה מר. והא דפסק הגאון וכן הרמב"ם לדעת הגמיי' כמ"ד דינא תכן אמרתי בלמדי אז הסוגיא ההיא דהא גורסים בב"ב ד' צ"ה ע"א כגיסרתינ' הכי השתא התם הן אסר והן יתיר א"ל ומפרשים כפי' רשב"ם דלפירוש התוספית עיקר חסר מן הספר ולדבריו משמע דלא משני תלמידן לקמן ד' ק"ד דאף אם אמר בית כור סתמא ופחת או הותיר הגיעו ולכך רצה הרשב"ם למחוק הגי' ואולם הרב האי גאון והרמב"ם ס"ל דסוגין דהכא הוי סבר דדוקא אם אמר הן חסר והן יתיר הגיעו ולכך דחי שפיר אבל לפי דמסיק ר"א שם דאפי' בית כור סתמא ודאי איכא סייעתי' לר"ה כי מה שדחה הרשבם מדנפשי דאיכא למימר מעיקרא שוה בשוה א"ל רק רביעו מחול כמו באונאה אינו דומה דסתם וודאי אף דמעיקרא שוה בשוה קאמר ומכין לנו לומר דמחול על רובע לבית סאה כיון שאין התלמוד אומר כן וא"כ מוכח שפיר כר"ה וממילא מוכח דדינא תכן וכמו שפירשו הרמב"ם והתוס' דאי דאיכא סייעתא הוי למ"ד דינא וכיוצא בו כתב הש"מ בב"ב ד' ק"ד דלא מ'יתי לדעת הר"י מיג"ש שם להוכיח משום דלא מפרש בהדיא וע"ש ושוב מצאתי בראבן שכתב בד"ף ק"מ וז"ל וכן הלכה דהאי תאני ר אבין בר"נ כוותי' ואע"ג דשני עלי שנוי' אשנוי' לא סמכינן הרי גם הראב"ן ס"ל דינא תנן ומטעמא דאמרן

סימן כג

שלום לכבוד מחו' הרבני המופלא ומופלג השנון מהו' מ משה סג"ל מק"ק מיהאלאוויטץ יע"א

הנה אשר חקר כת"ר ני' אודות שותפים ביין אשר צוה האחד