אמרי אש חלק ב קפו

ממנו בע"כ ויש בדבריו כמה קושיות א) במש"כ בשעת הלואה אין ממשכנין בגד אלמנה ורחיים ורכב יקשה דא"כ מאי פריך על שמואל דאמר שליח ב"ד מנתח נתוחי אין מהא דאמרה תורה לא יחבול רחיים הא מידי אחרינא חבול וכן בבגד אלמנה הא אחרים חבול דלמא אזהר רחמנא בשעת הלוואתו דאחרים ומידי אחרינא מותר והה"מ הקשה מהא דאמר ר"ש דעני' דוקא אין ממשכנין מפני שצריך לחזור לה ומשיאה שם רע בשכנותי' א"כ מוכרח לדידי' ודאי דדוקא שלא בשעת הלואתו דאיכא חיוב חזרה הוא דאסור לחבל בגד אלמנה ולא בשעת הלואתו ומיני' נשמע לת"ק דבהא לא פליגי עוד תמהו בהא דכתב הרמב"ם דאם חבל מחזירים ממנו בע"כ דכ' הריב"ש הטעם מפני דכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני וקשה ממ"נ אם עשה דהשיב תשיב לו העבוט כבוא השמש על חובל בגד אלמנה כמי קאי וכן על רחיים ורכב כדעת הרמב"ן א"כ הא גלי רחמנא דאי עביד מהני ואי לא קאי על חובל רחיים ובגד אלמנה כדעת התוס' על מתני' דחובל רחיים ורכב א"כ ילקה מיד אף בלא נאבד עוד הקשו במה שכ' בגד אלמנה שמחזירין בע"כ ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע כי הבעל התרומות בשער מ"ט ח"יד הבין דהרמב"ם מיירי שמשכן בלא עדים ואפ"ה אינו נאמן במגו דלהר"ם כיון שצריך להחזירו לה ותמה עליו דאמאי לא כתב כן ברחיים ורכב. ואולם הריב"ש דעתו דמיירי בתפיסה בעדים ומש"ה היא נאמנות ולא בא הרמב"ם רק לומר דכופין את אלמנה לפרוע אף שאין ממשכנין אותה כבר כתב הג"ת שהוא דחוק עד מאוד יע"ש ולכאורה היה אפשר לומר דכוונת הרמב"ם כמו שהבין בעל התרומות ולא יקשה עליו קושית הנ"ל דהנה לכאורה לדעת הרר"י שהביא בש"מ בב"ב דף ל"ג ע"א מוכרח כדעת הרמב"ן דגם בכלים שעושין אוכל נפש אם עבר וחבלן מהני וליכא בהו רק עשה דהשב תשיב כי הרר"י דעתו שם דלכך לא החזיר רבא ב"ש הקרקע וטען דאית לי' זוזי אחרינא גבי אבוהון כי לא היה נאמן במגו כי לא מצינו תורת מגו רק במי שבא לזכות בממון זה בטענה זו במגו דאי בעי היה טוען טענה אחרת על המעון הזה עצמו אבל שיהיה נאמן שיש לו זוזי גבי אבוהון במגו דאי בעי היה טוען ומעכב את הקרקע אינו נאמן ולא דמי להנהו עיזי דאכלי חושלא דנאמן לתופסן וז"ל דהתם עיזי גופייהו הוי תפס ניזק והיה מחזיק בעין משכון עד שישלמו לו נזקו והי' נאמן לעכב' בתורת משכון מתוך שהי' לעכבם ולטעון שהם שלו יע"ש (והש"ך בח"מ סי' ק"נ ס"ק ג' לא ראה דברים הללו כי הוא כתב דגם במטלטלין לדעת הרר"י לא מהני תפיסה יע"ש שכל דבריו נסתרים למעיין בש"מ) מעתה אי ס"ד דאם עבר וחבל לא מהני לרבא בכלי שעושין אוכל נפש דעשה דהשב תשיב לא קאי עלה וכן לאביי מוקי לה תוס' בשחבל בשוגג ולכך אמר אביי דליהדר ק' א"כ אמאי נאמן לטעון עד כדי דמיהן לרבא וכן אביי לא פליג לפי משמעות הסוגיא רק משום דהוי דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר הרי כיון שהוא צריך להחזיר ואינו רשאי לעכבו בידו בתורת משכון א"כ אמאי נאמן דהרי אף לרבא צריך הוא להחזיר וכמ"ש הבעל התרומות שם אע"כ דהשב תשיב על הכל קאי ולא צריך למיהדר רק בשעת תשמישו מעתה לפמ"ש הט"ז בדעת הרמב"ם דבבגד אלמנה דאיסורו מצד שהיא אלמנה א"כ לעולם צריך להחזירן אף שלא בעת צר כן מה שא"כ בחובל ריחים ורכב דאיסור רק מפני מלאכתן אין צריך להחזירן רק בעת מלאכתן ולפ"ז ניחא דהרמב"ם ס"ל כדעת הרר"י דאם אינו יכול לעכב המשכון אין כאן מגו דעיקר המגו הוא רק להחזיק הדבר שתופס במגו דלקוח ולכך ס"ל דדוקא הכלים שעושין אוכל נפש אמר רבא דנאמן לטעון עד כדי דמיהן דאינו צריך להחזירו רק בעת שצריך לו אבל בבגד אלמנ' כיון שצריך להחזיר לגמרי אין כאן מגו כלל ולזה אם תכפור תשבע ותפטור ואולם ליישב שאר הקושיות על הרמב"ם יותר כראה לומר דכוונת הרמב"ם בהא דאמר דאם תודה תשלם ואם תכפור תשבע כדברי הריב"ש ואין צורך לחלק בין בגד אלמנה לרחים ורכב וכדי ליישב קושיא הראשונה ש"כ לעיל על הרמב"ם במה שאמר דגם במשכנו בשעת הלואתו ובכל אופן אסר רחמנא לחבל בגד אלמנה ורחים דא"כ מאי פריך על שמואל וכן קושיות הה"ה אפשר לומר לפמ"ש התוס' בדף קט"ו ע"א ד"ה אלמנה דאע"ג דלא תחבול כתיב דמשמע בביתו אפ"ה אסור ניתוח בבגד אלמנה דלכ"ע קרא אתי לאסור בהו ניתוח מה דשרי בעלמא והא דאפקא בלשון חבלה ולא בלשון ניתוח כדי לעבור במשכון ב"ב לאוין ולזה כי מקשי בסוגיא לא מצי לשנויי דקרא אתי לאסור ניתוח דא"כ אמאי אפקה בלשון חבלה יע"ש ונראה דדעת הרמב"ם דכיון דע"כ לשון חבלה דכתיב לאו דוקא א"כ מעתה אין הפרש בין משכון בשעת הלואה או לא דהי' מיני' מפקת ואפ"ה פריך שפיר לשמואל כמ"ש התוס' מדאפקה בלשון חבלה ולכך הוצרך לומר לעבור עליו בשני לאוין אבל לעולם אמאי דשרי רחמנא בעלמא אסר באלמנא לרחים ורכב מיהו כל זה דוקא לשמואל דאמ' אף שליח ב"ד מנתח נתוחי דווקא א"כ אי אמרי' דדוק' חבלה אסור ברחים ואלמנה א"כ לא חצות ברחיא באלמנא מידי טפי מבעלמא נוח לאמר דאף ניתוח וכן כל משכון אסור אבל לתנא דלית לי' דשמואל ושליח ב"ד מותר אמא בביתו של לוה א"כ מהי תיתו להיציא לשון חבלה דכתוב ברחים ואלמנה ממשמעות דפשטית דהיינו מתוך ביתו וכמו"ש התוס' ולומר דאסור רחמנא אף שלא נכנס או בשעת הלואה כיון דאף בנכנס לתוך ביתו איכא היתירא בשאר כלים ובכל אדם ע"י שליח ב"ד א"כ מהו שאסור ברחים ואלמנה ואין לנו כלום ומעתה נסתרה קושיות המ"מ מדר"ש דאמר עני' דוקא אסור מפני חזרה א"כ מוכרח דדוקא בשעת הלואתו דאיכא לאוקמי הך ברייתא כתנא דפליג ולית ליה הא דשמואל א"כ וודאי דלא אסור רק שלא בשעת הלואתו ויש להוסיף עוד ולאמור לפי גרסת הריף והראש בגיטן ר"פ הנזקין בדר"ש מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינינות דמשמע דמדאורייתא לר"ש ב"ח בבינינית והיינו ע"כ מטעם דאיתא בירושלמי כאן דמדכתוב והאיש דהיינו שליח ב"ד יוציא וקאמר דאם הוציא הלוה היה נותן זבורית ואם הוציא המלוה היה נוטל עידית עכשיו ששליח ב"ד מצא נוטל בינינית וכ"כ הפני יהושיע וזה יתכן רק אם שליח ב"ד מותר ליכנס וליטול אבל אם גם שליח ב"ד אסור ליכנס וליטול אין ללמוד מכאן דדינו בבינינית מעתה ע"כ ר"ש לית ליה דשמואל וא"כ וודאי ברייתא אתיא כתנא דל"ל דשמואל ולדידי' מודה הרמב"ם כאמו' וקרוב להנ"ל יש לומר טפ"י מה שכתב הש"א בשם הרן להקשות וז"ל וא"ת ולהאי תכא והיינו מאן דס"ל כשמואל קרא דאם חבל תחבל דמשמע מתוך הבית מאי עביד ליה וכ"ת דקרא איירי בעבר ומשכון תיפשט מיניה דאי עביד מהני ואלו בחמורה לא גמרי מהאי קרא אלא מדכתיב השב תשיבם י"ל אפשר דמוקי לה לשכר כתף ופינדקי ובממשכן מתוך הבית א"כ ס"ל להאי תנא דאפילו נתחו בחוץ מקרי חבלה עכ"ל הרי מבואר מדברי הרן דלא ס"ל כמ"ש התוס' בסוגי' דתמורה יהיה תלמאן דלית ליה דשמואל וכיוצא בזה כתבג"ם הרמבן במלחמות דלא מתוקמא קושיא כתנאי רק שדבריו שם צ"ע והנה לדברי הרן שכתב דמאן דאית ליה דשמואל צריך לומר דחבלה אפילו מבחוץ משמע יש לעיין בהא דמקשי תלמודן לשמואל אלא תחבול בגד ומפני לעבור עליו ב"ב לאוין דממ"נ אם הי' סובר דיתכן לומר דחבלה מבחוץ משמע א"כ לא מקשו מידי ואם הי' סובר דאין לשון חבלה אלא בממשכן מתוך הבית א"כ מאי משני לעבור ב"ב לאוין אכתי תיקשו מאם חבל תחבל דא"א לומר דמיירי בחובל באיסור דא"כ השב תשיבם ל"ל וצריך לומר לדעת הרן דוודאי מאן דמותיב ומשני לעבור ב"ב לאוין הי' סובר דחבלה דווקא מתוך הבית משמע ואפ"ה לא מותיב מאם חבל תחבול דאיכא למימר דמיירי בחובל באיסור וקרא דהשב תשיב או צ"ל דס"ל דברה תורה כלשון ב"א עיין באלו מציאות ל"א ע"ב תו"ס ד"ה דברה ובסוטה דף כ"ד ע"א בתוס' או דס"ל להמקשין דאף דידענו מאם חבל תחבל משכנו באיסור מ"מ איצטריך השב תשיב לרבות גם בגד אלמנה ורחים ורכב דמחד קרא לא הוי מרבינן רק בנכנס לביתו ולא בגד אלמנה ורחים ורכב כמו שהוא דעת התוס' באמת אבל מאחר ש"כ אם חבל תחבול וגם השב תשיב מרבינן הכל והרן לא קאמר אלא לפי סוגין דתמורה דמרבי נכנס לביתו מהשב תשיב דע"כ סוגין דתמורה סברה דחבלה משמע אפי' ניתוח ובהיתר

מעתה יתכן דגם דעת הרמב"ם כן ולזה לא יקשה עליו מקושית הגמרא דפריך על שמואל מלא תחבל דלדעתו אין קושיא כיון דאוסר אפילו במשכנו בשעת הלוואתו דוודאי המקשין כאן הי' סובר דחבלה לא משמע אלא