אמרי אש חלק ב קפב

ממתני' דשבועות דהילך פטור וספר חפץ דפ' הילך חייב אזיל לשיטתו שכ' ההגהמי"י בפ"ג מהלכות טוען אות נ"א דפסק טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן פטור והארכתי עוד בזה במקומו שם בכתובות ליישב סתירת הסוגיות דשבועות ולפ"ד יצא לנו דאם טענו כלים וקרקעות והלה מודה במקצת כלים ומקצת קרקעות וחפר בהן בורות הי' פטור במגו דלא הודה אלא בקרקעות לדידן דקיי"ל טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב וזה חידוש גדול שלא כתבו הפוסקים והנה בנוב"י קמא חלק חו"מ סי' רצה לומר דאפי' לחולקים על הראב"ד ואומרים דמלוה ופקדון מין אחד מ"מ לדעת רש"י דס"ל דהלוואה בעי הודאה לחייבו שבועה ובפקדון כופר הכל חייב כיון שחלוקין בדיני שבועה לכ"ע הוי כשני מינים ושוב חזר בו לדעת רש"י ומ"מ אפשר כיון דקרקעות לאו בני שבועה כלל ככ"ע הוי כשני תביעות אף למ"ד טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב דטענה אחת היא מ"מ כלים וקרקע כשני תביעות הוי וממילא אין כאן מגו כמובן וצ"ע עוד

תוספות ד"ה ולמ"ד הילך פטור תימא ולמ"ד הילך חייב אמאי איצטריך הא לא שייך אשתמיטו לפמ"ש הב"י להקשות על תוס' דכתבו לקמן דע"כ לא על קרא פריך דלא מייתר דהרי איצטריך לשטרות. וכתב הוא ז"ל דהרי שטרות ג"כ הילך הוא א"כ נסתר ג"כ קושית התוס' הזאת דלמ"ד הילך חייב איכא לאוקמי בשטרות ושייך אישתמוטי כמו בכל פקדון אם אינו בידו דמשתמיט עד שימצאנו אמנם בגוף דברי הפ"י במ"ש דשטרות ג"כ הילך הוא יש לעיין לפמ"ש בי"ד סי' ק"ס על מה שכ' הרא"ש וטור שם דממעטין בכלל ופרט וכלל דקרקע אין בה משום ריבית ופירשו דהיינו אם הלוה לו עשרה גפנים טעונות ע"מ שישלם לו י"א וכתבו הרא"ש והטור שם דבעבדים ושטרות לא שייך הלוא' אלא מכירה וכתב הב"י דאמאי לא משכחת כה שהלוה לו עבד אחד או שטר אחד (דהיינו שיכול להוציאם) ע"מ שישלם לו שתים והנה לדעת הב"י דבכה"ג הלואה היא ואפ"ה ממעטין מדין רבית מכלל ופרט וכו' א"כ לכאו' ה"ה לענין שבועה שאם תבעו שהלוה לו שטר אחד ע"מ שישלם לו שטר אחד (או שתים אם אינו נוהג בו מד"ת איסור רבית) והלה כופר אין בו שבועה משום דמיעטה רחמנא ובאמת הט"ז חולק שם על הב"י ולפי הנראה מדברי תוס' ס"ל כדברי ב"י ולזה כתבו דאיצטריך קרא גם למ"ד הילך חייב לשטרות ואולי יש לחלק גם לדעת הב"י בין רבית ובין שבועה דודאי אע"ג שפסק עמו בשעת הלואה ואמר שמלוה לו שטר זה ע"מ שישלם לו שטר אחר אינו צריך לפרוע לו שטר דוקא דודאי אם ירצה לשלם לו מחירו נפטר הוא בכך רק דלענין רבית איכא למימר דמיעטה התורה אם ירצה לשלם לו שטר אף שהוא יותר ממה שהלוה וא"כ אפשר דצריך הוא לשלם לו מה"ת השטר שהתחייב על עצמו לשלם כיון שאם יפרע לו מעות אינו רשאי לשלם לו רק כמו שהלוה והוא התחייב עצמו לשלם לו תחת שטר אחד שתי שטרות משא"כ כאן לענין שבועה כיון דעיקר תביעתו על ממון אין למעטו משבועה מפני שאין גופן ממון ועדיין אינו מספיק דאת"ל אם לוה שטר אחד ע"מ לשלם לו שני שטרות דאין בו משום רבית ואמרנו דכה"ג חייב הוא לשלם לו שטרות דווקא דממון א"א לשלם דהוי רבית וא"כ ראוי למעטו משבועה ואם כאמר דאף אם יפרע לו ממון כיון שההלואה היתה שטרות אין בו משום רבית ולפ"ז לא היו צריך לו שטרות א"כ צ"ל דאם ההלואה שטרות בלבד ג"כ יש למעט מכלל ופרט א"כ אף לענין שבועה שייך לומר כן וגם עיקר הדין לומר דאם לוה שטר אף שמשלם לו ממון לא יהיה בו ריבית אינו נראה כן מדברי הפוסקים

גמרא ת"ש דתני אבוה דר"א לדר"ח קמייתא ובתוס' ד"ה אי איתא לדר"ח נראה דהלכה כר"ח דהא לעיל מוקי לה כרבנן דר"ג דהלכה כוותי' וכו' כבר כתבנו דהתוס' בשבועות כתבו דאין זה הכרח דהרי ר"י ס"ל טעח"והלב"ש פטור ואפ"ה איתא בירושלמי דל"ל לדר"ח קמייתא וע"כ ס"ל לר"י דתורת הזונה חשיב פירכא את"ד תוס' שם וכתבנו לעיל שיש לתמוה איך יחלוק ר"י על ר"ח ואבוה דר"א דשניהם ס"ל תורת הזמה לא חשיב פרכא והנה הפנ"י בכתובות דף ק"ח ע"ב כתב שם דלר"י דס"ל בשבועות דתלתא תנאי פליגי (בהא דטחו"ש לר"ג טעחוה"לוב"ש חייב ולאדמון בחטין והודלב"ש פטור וטעחו"ש והודה לו בא' מהן חייב ולרבנן אף בזה פטור) ס"ל דמאן דחייב בטענו שניהן ל"ל דרשה דכי הוא זה ואפ"ה פטור בטעחוהלב"ש מסברא כיון דפטור אף מדמי שעורין וכי הוא זה מוקי לה כדאבוה דר"א ובע"כ מוקי לה ר"י מברייתא דשור ושה דמוקי לה כאדמון עכ"ל הפ"י ובאמת דבריו שם מגומגים קצת והנראה מדבריו דאיהו ז"ל לא רצה לומר דפליגי תנאי אם אפשר למעט מכי הוא זה גם טעחו"ש והודה בא' מהן או אין למעט רק טעחוהלב"ש בלבד זה וגם לא נחית לומר דפליגי בסברא שכתבנו למעלה וניחא כי' ז"ל לומר דוודאי אם דריש כי הוא זה למעט חטים והודע בשעורים ממעטינן ג"כ טעחו"ש והודה לו בא' ואדמון דמחייב היינו משום דלא דריש כי הוא זה למעט טעחוהלב"ש ורק מסברא ממעט משבועה טעחוהלב"ש משום דפטור אף מדמי שעורים וממילא ע"כ טחו"ש והודה לו בא' מהן חייב ולפ"ז א"צ לומר דר' יוחנן בירושלמי דס"ל דהעדאת עדים אינו מחייב שבועה היינו משום דחשיב תורת הזמה לפירכא דודאי לא חשיב פירכא לכ"ע רק דר"י בירושלמי פוסק כאדמון דטעחו"ש והודה לו בא' מהן חייב (כי איכא תרי אמוראי אליבא דר"י בשבועות) וס"ל דע"כ אדמון לא דריש כי הוא זה למין הטענה דמאן דדריש ממעט גם טועחו"ש והודה לו בא' מהן אלא מסברא ליכא שבועה בטענו חוהולב"ש ומש"ה חייב טעחו"ש והודה לו בא' מהן וא"כ ע"כ כי הוא זה למעט דר"ח אתא ומש"ה פוטר בהעדאת עדים ולפי"ז יש להוכיח דהמודה בדבר שאינו יכול לכפור לא חשיב הודאה לחייב שבועה אף היכא דליכא ש"ק וכדעת הראב"ן דהנה הש"ך בח"מ סי' פ"ח וסי' ת' העלה דאף להתוס' וסיעתם דס"ל דטע"ח והוד' לו בשעורים פטור אף מדמי שעורין הוא משום הודאה או מחילה מ"מ אם יש לו עדים על השעורים חייב בדמי שעורים דלא שייך לומר דהודה או מחל לו שעורין מדלא טען אותם דאיכא למימר דאעדים סמיך (ודלא כהרא"ש ס"פ המניח) ואולם מבואר דמ"מ אף היכא דחייב בשעורים מ"מ אין כאן שבועה וזה מוכרח ג"כ (מלבד לשון הפוסקים) מן ברייתא דטענו שור ושה והודה לי בא' מהן חייב ואי ס"ד היכא דאיכא עדים על הודאתו חייב אף בטעחוהלב"ש א"כ לפלוג ולתני בטענו שור והודה לו בשה עצמו דחייב שבועה היכא דאיכא עדים על הודאתו וחייב בשה דהרי בטענו שנים והודה בא' ודאי חייב ליתן מה שהודה אלא על כרחך כדאמרן

ולפי"ז שהחלטנו דאע"ג דאיכא עדים על הודאתו דחייב בשעורים אפילו הכי פטור משבועה למאן דפוטר בטעחוהולב"ש יקשה איך אפשר לומר כדברי הפנ"י וכמו שרצינו לומר לר' יוחנן דפוטר בהעדאת עדים משום דס"ל דטעחוהלב"ש פטור מסברא מן שבועה כיון שאינו חייב בדמי שעורים ואייתר כי הוא זה ע"כ למעט העדאת עדים דא"כ אמאי לא חייב שבועה כשיש עדים על הודאתו דחייב בדמי שעורים אע"כ דהיכא שאין יכול לכפור לא חשיב הודאה והנה זה שהעלה הש"ך דאם יש עדים על הודאתו חייב בדמי שעורים לכ"ע ולא שייך טעמא דהודאה או מחילה מדלא טענו שעורים דמצי למימר אעדים סמיכנא נראה דהיינו אם העדים מעידים בבירור דלוה ולא פרע דאם אינם יודעים רק שלוה ולא ידעו אם פרע או לא איך סמיך שלא לטעון על העדים אולי יאמר פרעתי ולפ"ז ניחא דאת"ל דהעדאת עדים פטור דאמעיט מכי הוא זה לא משכחת לה חיוב שבועה בטע"ח והלב"ש אף שיש עדים על הודאתו דלא מפטר משעורים דאימתי באו העדים להעיד אם קודם הודאתו א"כ הודאתו כמי שאינו אחרי שלא הי' יכול לכפור ואם באו עדים לאחר שהודה ג"כ אין חיוב מסברא כיון דבשעת הודאתו לא היה כאן חיוב שבועה וכמ"ש הר"ן לענין דבר שבמדה ומנין דעיקר השבועה צריך לבוא בשעת הודאתו: