אמרי אש חלק ב יח

אפילו במקום קול מ"מ הרי רוב הפוסקים מסכימים בזה לדברי הרא"ש להתיר בגמלתו בחייו או בצימוק שדים ולדידהו ע"כ ס"ל דמפלת אין לה קול אלא שצ"ע דהרא"ש בחולין סוף פרק ב' כתב דאם איתא דילדה או אפילה קלא אית לה וצ"ע. ובאמת מצינו להרא"ש בתשובתו שאוסר הכל חוץ מר"ג ואף בר"ג כתב סברא לאסור ויש בזה חזרה לדעתו אלא שהמהרש"ל והפר"ח ות"ש להתיר גם ביש לו אשה דאפי' הפילה קלא איכא מלבד בדאורייתא חשש הת"ש לגירסת התוספות ואולי יש לדחוק דלפי האמת מחלקי' בין הבחנה ומחמירים שם טפי מבמיניקת. ועכ"פ נראה אמת דאין להתיר רק דלא אתי לאחלופי. ובחלב ארסיי שהתיר הח"צ כתב שם דהוא מלתא דתמיהא וליכא למיגזר כלל יע"ש. וראיתי בספר משנת דר"ע וכן בספר בני אהובה נדפס שם תשובה להגאון מהר"י שהתיר אשה שהיתה מוחזקת שא"א לה להניק שבעלה הרופא לא הניח לה להניק פן תמות כאחותה ופעם אחת כבר החל החולי בה כמבואר שם בתשובה והתירה הגאון. ואולם גם שם נתפרסם הדבר כי לא הניקה לעשרה ילדים אבל בזו שבחיי בעלה הניקה ילד אחד אף כי גמלתו לאחר מספר ירחים צ"ע אם לא נאמר בזה אתי לאחלופי: (חסר

) סימן יג

יפה הקשה מעכ"ת ני' על דברי הד"מ באה"ע סימן ז' דמה יועיל אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה דהרי נכרי פוסל לכהן בביאתו וגם האבני מלואים באה"ע סעיף קטן ה' עמד בזה והניח בצ"ע יע"ש ובאמת צריך לומר דהד"מ לא כתב כן רק משום דבתה"ד לא מצא היתר היכא דהיו יכולת לברוח ולא ברחו אפילו לישראל וע"ז כתב הד"מ דעכ"פ בזה י"ל אפקעינהו לקידושין. אולם פשטות הלשון באמת לא משמע כן רק כדברי מעכ"ת ני' ואולי כאמר דהרי מבואר שם בד"מ דעיקר מה שדחק עצמו היינו מפני איסור התורה שקשה לומר דמשום חשש שלא תצאנה לתרבות רעה יתירו לבעל לבוא כל ימיו בעילות איסור והנה דעת הרמב"ם דכל הפסולים אין לוקין על בעילותן אלא בקידש ובעל ועיין בספר דבר שמואל למהר"ב אבוה"ב סימן ז' וסימן כ' שכתב דלדעת הרמב"ם אין כאן איסור תורה בפנויה גרושה וזונה לכהן יע"ש שכתב כי כן משמע במגדול עוז וקרית ספר להמבי"ט דאין כאן אלא איסור דרבנן ולפי"ז יפה אמר הד"מ דאם אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אין כאן איסור תורה ואף כי שאר הפוסקים חולקים על הרמב"ם כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק זה י"ל קצת לכוין דינו של הד"מ אף כי לשונו דחוק שכתב אף אם זינתה מותרת לבעליהן נקט לשון זה משום אשת ישראל כאמור ואשת כהן גם היא אין בה איסור תורה: כאשר כתבנו

עוד דהנה גם אם היתה יכולה לברוח ולא ברחה לכאורה וודאי מידי ספק לא נפקיה ולהרמב"ם והרמב"ן כל הספיקות אינם מן התורה ושבויי' מדרבנן אסורה ומכל שכן כשהיא אומרת ברי והבעל סומך על דבריה נראה וודאי דאין כאן איסור תורה והר"ן בחידושין לנדה דף ג' ע"א בד"ה הכי השתא כתב בתוך דבריו דהא דאמרינן דסוטה ספק ועשאוה כוודאי היינו משום דאי לאו הכי שאלו מפני הספק בלבד דיינו לומר שתשתה כל שהיא יכולה לשתות אבל אם אינ' יכולה לשתות שלא תהא אסורה לבעלה ואלו בפ"ק דסוטה מוכרח שהמקנא לאשתו בזה"ז אסורה עולמית אלמא גזה"כ דכל היכא דאיכא למיחש לספק טומאה שתהא כוודאי וע"ש נראה שהיה קשה להר"ן ז"ל מנ"ל שעשה כוודאי ותירץ דלולי כן לא היה לנו לאסרה עולמית בזה"ז. ולפענ"ד כראה דההוכחה דאם לא כן היה לנו להתירה כיון שהיא אומרת ברי לי והבעל מאמינה וגם זה בכלל דברי איסור תורה כדברי הר"ן הנ"ל רק דבסוטה עשאוה כוודאי וע"ז קאמר הד"מ דכיון דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' אין כאן ספק סוטה ולא נשאר רק ספק איסור ובזה יש להתיר שלא תצאנה לתרבות רעה

ומה שהקשה על רש"י בחגיגה דהא איכא מעוברת חבירו הנה אם דעת רש"י כר"ש הזקן דדווקא אלמנה אסורה משום דמשעבדא ליה וודאי ניחא כמובן אלא גם לר"ת הא ר"כ התיר להנך דביה ריש גלותא משום דלא הדרי בי' וע"כ לא מבעי' אם נאמר דאף נישאת לאחד מבי' ריש גלותא מותרת משום דלא הדרו בהו וודאי כ"ג כהנך דבי ר"ג דמיא אבל גם להרא"ש בתשובה דווקא אם האשה מבי' ר"ג מ"מ היה איכא למימר דבעי' קאי על בת מלך כזו שכבר שכרה מניקת: דברי ידידו הקטן מאיר א"ש

סימן יד

לכבוד הרב המאור הגדול צבי תפארת ישראל מהור"ר צבי לעהרן בק"ק אמשטרדם: (המשך מהמכתב שנדפס בחלק יו"ד סימן ק'

) ולמען יהיה דברי באור תורה לא אכחד את אשר עם לבבי בענין איסור חיתון דלפענ"ד נראה דאף לדעת הטור באה"ע סימן ט"ז שהעתיק הרמ"א שם עכ"פ לא ימלט מהיות איסור דאורייתא גם לדעתו דכיון דבועל ארמית בפרהסיא קנאין פוגעין בו ואם לא פגעו קנאין עונשו מפורש בקבלה בכרת. והן אמת לפי עניות דעתי נראין בזה דברי החלקת מחוקק דזה מיירי רק בפרהסיא ודלא כמ"ש הבית שמואל בשם הב"ח והפרישה דאף בצנעא אם לא נעשה בו דין הוא בכרת דלדבריהם יקשו אמאי הצרכו חכמים לגזור משום נשג"ז תיפוק ליה דבלא"ה איכא כרת וע"כ הוא דאורייתא כדאיתא בגיטין (דף נ"ה ע"ב) כרת מדבריהם מי איכא. ולא היו צריכין לגזור על בנותיהן וכדמקשה התם בע"ז (דף ל"ו ע"ב) ומשני בצנעא אלא נראה כדברי הח"מ דכרת ג"כ רק בפרהסיא וגדר פרהסיא כתב הרמב"ם דהיינו לפני עשרה מישראל ויליף לה מהא דאיתא בסנהדרין לענין מסירת נפש על קידוש השם בשאר עבירות דצריך להיות בפרהסיא דהיינו לפני עשרה מישראל ה"ה כאן פרהסיא היינו לפני עשרה. והרי שם בסנהדרין (דף ע"ז) פריך והרי אסתר פרהסיא והרי למדנו דמעשה אסתר פרהסיא מקרי והרי ברור דלא בא עליה לפני עשרה מישראל ואפילו לפני אחד מישראל רק כיון דרבים ידעו שהיא נלקחת לביאה מקרי פרהסיא הוא הדין כאן הנושא נכרית והכל יודעין שהוא דר עמה כאיש עם אשתו פרהסיא מקרי אלא דלא שייך לפגוע בו קנאין רק בשעת מעשה שהיה עכ"פ עונשו מפורש בכרת כמו בבועל ארמית בפרהסיא דלכ"ע אם לא פגעו בו קנאין חייב כרת וע"כ תורה הוא כאמור וגמרא גמירי לה ואתי מלאכי ואסמכינהו אקרא

ולפי"ז עיקר מחלוקת הרמב"ם והטור היינו בענין שלא היו בחיתון ההוא עשרה מישראל גם אולי היה סובר להרמב"ם עובר משעת חיתון בלבד ולזה חלק הטור עליו אבל לענין איסור תורה נראה דא"א לומר שאין בו כאמור: שוב מצאתי להגאון בעל הפלא"ה בספרו נתיבות לשבת כתב ג"כ דמע"א (דף ל"ו) משמע בהך פרהסיא איכא כרת וכמ"ש ואולם באבני מלואים העתיק דברי הר"ן בחידושיו דמתחילה גם הר"ן מאותה הוכחה רצה לומר כן ושוב כתב דלעולם גם בצנעא איכא כרת רק כיון דאיכא רשעים שיראים יותר מדיני אדם מדין שמים לכך הצרכו חכז"ל לגזור עליו יעיי"ש שסיים שם דלפי"ז גם בצנעא איכא כרת ואסור מדאורייתא. ולפי מ"ש למעלה עכ"פ בנשואין גם אם לא פגעו בו קנאין כיון דאיכא כרת וודאי דאורייתא הוא ולדעתי העניה חשוב פרהסיא וה' ברחמיו יבער קוצים מכרמו ויטעהו כולו שורק זרע אמת כולו אומר קדוש כאות נפשו הטהורה ונפש ידידו ה"ק מאיר א"ש חופק"ק אונגוואר: