אמרי אש חלק ב קעג

ואולם אפשר לומר דגם התוס' בסוגין ס"ל דצריך שיתיר עצמו לכך. ואעפ"כ הצרכו לדבריהם והיינו כי מבואר הוא דאם כפרו העדים ואמרו אין אנו יודעין לך העדות דחייבים אין הפרש בין שיאמרו ראינו ההלואה ושכחנו כגון שנחלקו הלוה והמלוה על סך ההלואה והעדים אומרים ראינו ההלואה וידענו אז המספר ועתה שכחנו ונשבעו והודו אח"כ דחייבים משום שבועות העדות ובין שאמרו לא ידענו עדות זו מעולם ונמצאו שיודעים חייבים ג"כ. ואף שזה פשוט אינו צריך לראיה הנה הוא מבואר בשבועות דף כ"ה בתוס' ד"ה ידעתם דמפרש שם דאם היה צריך עדיין לעדות ונשבעו לא ידענו דחייבים. ואולם אם נשבעו שלא ראו ולא ידעו עדות זו מעולם והמה מודים שראו עדות זו ואפ"ה נשבעו שלא ראו. ועתה אינם זוכרים העדות. בזה עברו על שבועת שוא או שקר למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' כדאית' בשבועות דף כ'. אך אין בו משום שבועת העדות רק משום שבועות ביטוי מעתה עדים הנשבעים שבועה שלא ידענו לך עדות מעולם. והתרו בהם שאם יודעים שראו את העדות. ואפ"ה הם נשבעים חייבים מלקות אם ישובו יודעים אנו וע"מ כן אנו נשבעים אם היה אפשר לדעת שלא שכחו העדות. ונמצא שעברו רק על לא תשבעו אז היה אפשר למבעיא כל הנך צדדים דבעי בהזיד בשבועת הפקדון דהרי במה שאמרו יודעים אנו שחייבים מלקות וע"מ כן אנו נשבעים לא הודו שידעו העדות עדיין דהרי אף אם עתה שכחו העדות מ"מ חייבים משום שנשבעו שלא ידעו העדות. ואם היינו יכולים לדעת שלא שכחו העדות אז איכא למימר דכיון דחייבים מלקות ליכא קרבן. אבל כיון שאין אנו יכולים לדעת אם שכחו העדות ונמצא שלא נתחייבו: (חסר

) סימן ט

להגאון בעל חת"ס זצ"ל ונשמט מחלק אה"ע אחרי סי' כ'

יסלח כא רבינו כי לדעתי הענייה נראה כי אעפ"י שוודאי אסור לדון על פי עדות רשעים מקרא דאל תשת ידך עם רשע עד וכדברי רבינו ני' דנראה דזה שאמר הרמב"ם אסור לקבל עדות רשע היינו לדון על פיו וכמ"ש הרמב"ם בקרובים וע"א דהיינו הדיין הדן עפ"י קרובים אבל מ"מ טעם פסולן מפני שחשודים לשקר וכן מבואר לכאורה בב"ב דף קנ"ט דחילוק זה בין קרובים לגזלן דהתם בעינין הוחזק כתב ידו ובקרובים אע"פ שלא הוחזק כתב ידו ואם לא היה חשוד לשקר לא היה חילוק וכן ע"כ מטעם זה הכשירו חז"ל בעדות אשה עבד ושפחה ולא הכשירו גזלן ושאר רשעים וע"כ דטעם חלוקן משום דטעם פסולן משום דמשקרי וכ"כ לגבי כותי הרשב"א במיוחסות להדיא בסימן קכ"ח וז"ל אבל כותי לא מחמת פסול עדות בלבד אנו פוסלין אותם אלא משום אנו מחזיקין אותם כשקרנים ומעידים דבר שאינו כדכתיב אשר פיהם דבר שוא וגו' אבל במתכוון להעיד אינו נאמן כלל וכו' עכ"ל וכ"כ היש"ש ביבמות פרק בתרא סימן כ"ה דטעם פסול הע"א משום דמשקר ודעתו להכשיר בנתגייר דתחילתו וסופו בכשרות גזה"כ וזה עיקר אשר לא הבנתי בדברי רבינו ני' בתשובתו דכיון דפסול משום דמשקר אין ראיה מדברי הרמב"ם לומר שכבר יצאה מחזקת א"א גם אם נתכוון להעיד והנה לרבא דמכשיר באוכל נבלה להכעיס ופוסל לתיאבון משום דכפין ואכיל כפין וסהיד נראה גם כן דטעמו משום דמשקר אבל למאי דקיי"ל כאביי דאפילו להכעיס פסול וקי"ל דלא כר"מ דחשוד לדבר אחד לא חשוד לדבר אחר וכתבו התוס' והרא"ש בבכורות דאפ"ה פסול דכיון דרשע הוא התורה פסלו משום דרשע הוא א"כ משמע דגז"הכ הוא והרי משמע בב"ב דף קנ"ט הנ"ל מדברי הפוסקים טעם פסולם משום דחשידי דמשקרי. ואולם נראה כיון דזה שהאמינה התורה בתורת עדות שנים הוא רק מחוקי התורה דכמו שאין נמנע לאחד שישקר כי לכך אינו קם רק לשבועה ובעל דבר נאמן להכחישו בשבועה אף שנים אינו מן הנמנע שישקרו רק שהתורה האמינם ולא האמינה התורה רשעים ואמרו חז"ל משום דמשקרי פסלם רחמנא ולכך אם לא הוחזק כתב ידם בב"ד לא סמכינן עלייהו להוציא ממון וכל שאינם רשעים לא פסלם התורה וקי"ל דלא כר"ע דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. ובזה נראה לפענ"ד דלא קשה מה שהקשה הגאון הספרדי בתשובת נודע ביהודה קמא סימן ע"ג בסופו להרמב"ם דס"ל דאפי' בג' עברות אם עבר ולא קדש ש"ש אינו פסול לעדות מהא דאמר בכתובות קסבר ר"מ עדים שאמרו להם תחתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ולא יחתמו וכו' דלהרמב"ם הרי אינם נעשים רשעים. ולהנ"ל ניחא דע"כ לא קאמר הרמב"ם דכשרים רק לדידן דקי"ל דלא כר"מ דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל ואינם פסולים רק בעבירה שחייבים מלקות וכיון דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אינו נעשה רשע בזה שעבר ולא נהרג וכשר לעדות. אבל לר"מ כיון דס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה וודאי הוא פסול דעכ"פ עבר על לא תחללו

הקטן מאיר א"ש

סימן י

שלום וכל טוב להרבנים דייני דק"ק יארמוט יע"א

אודות דברי ריבות בשעריכם כי ר"מ הוציא לפניכם ח"כ על רמ"א מסך שני מאות זהו' וטען כי הכתב הזה היה ביד בתו אשר אמה נתנה לה לבל תגבה הח"כ כי אם ד' שבועות לפני חופתה והראה ר"מ צוואת אשתו ורמ"א טוען מזויף הוא וכאשר רציתם לכוין את החתימה ראיתם כי לא היה דומה אלא אותיות משה בלבד ולא שאר הכתב וגם שם חתם מיארמוט ורמ"א אומר כי מעולם חתם עצמו מקאטה והתובע אומר גם כי אינו יודע מטוב הכתב וחיובו אם הלואה או פקדון אבל ברי לו שאינו מזויף וגם מפני שר"מ הוא בעל דבר בעצמו כי מן הדין הח"כ של ר"מ והבאתם מאה"ע סימן פ"ב סעיף י"ב. הנה זה שאמרתם שחזקתו שאינו מזויף חזקה זו אינה בכ"י דדווקא בשטר אמרינן דקיום שטרות דרבנן לא בכת"י כמבואר בש"ך בסימן ס"ט ס"ק י"ב יע"ש למד כן מדברי רש"ג שכן דעת הסמ"ע והב"ח צריך קיום מדאורייתא מכלל דאין בכתב חזקה זו וגם מה שאמרתם כי הח"כ באמת של ר"מ הלא ראיתם מה שכתבו הח"מ וב"ש שם דעת כמה פוסקים כשבעל לא תקף המעות היא נאמנת אפילו במעות טמונין אפילו אם הבעל טוען אינו נאמן. והשתא איהו לא טעין אנן נטעון ליה אדרבה יש להב"ד לטעון לפני הבת וכ"ש שהח"כ ביד הבת ואין כתב בו שם מלוה ואולי היה שלה מחלקה כי זכה לה ע"י אמה הלא מבלעדי זה רחוק הוא שהיה הלואה או פקדון לפני הזמן שכתבתם כמדומה ולא היה אב רמ"א לעומת האם או הבת לתת לפני חופתה שני מאות זהובים ואין לר"מ בהן כלום

אבל מ"מ לא ידעתי מה יושיענו זה לפטור רמ"א מהיסת אם חשבתם טענת ר"מ לברי הרי הש"ך לא חלק על הרמ"א בסימן ע"ה ס"ק פ"ב רק בשאין הקרוב לפני הב"ד אבל כשהוא לפני הב"ד כתב שיהא חייב ואף לפמ"ש אח"כ בס"ק פ"ג לפקפק גם בזה מ"מ הרי על הב"ד לומר לו שיכתבו הרשאה וכמו שאמר ר"ת להחתן שם שיכתוב הרשאה לאביו ואף כי בתומים פקפק גם על זה מי ישמע לו נגד כל הפוסקים האלו ולפענ"ד לא מקרי זה תקנתא לתקנתא כיון שהרשאה מועלת גם לדון עמו ואמאי לא קם הוא במקום הבעל דבר לכל אף לשבועה אבל פליאה דעת ממני איך יוכל ר"מ לטעון שאינו מזויף אחרי כי פיו ענה בו שהינו יודע טוב ההתחייבות אם כן בוודאי לא היה בשעת כתיבת ח"כ וא"כ במה יודע איפוא בברי עד שרוצה לקבל בחרם שהוא כ"י של רמ"א אם בטביעת עין הרי היה כתי' לפניכם והקפתם ולא נדמו וא"כ אין יודע שאינו מזוייף אם מפני אומדנא כי אשתו אצלו מוחזקת שלא זייפא וגם בתו בחזקה זו אצלו לא מקרי ברי. ואולם מצד אחר יש לעיין הנה בעובדא דרבה ב"ש בב"ב דף ל"ג שם כתבו התוספות להקשות כי טעין נמי לקוחה היא בידי צריך הוא לישבע היסת