אמרי אש חלק ב קעב

סימן ז

שלום חיים טובה וברכה לאהובי בני הנחמד הרב המופלא ומופלג ירא ושלם כקש"ת מוה' מנחם ני' לנצח הרב דק"ק סרעדני והגליל יע"א

מכתבך אהובי בני הגיעני ואשר דרשת אודות עד שאינו יודע לחתום וחתם אותו העד האחר במסה"ק מה תקנם וכבר ראית מה שמבואר בש"ע בסימן מ"ה. והנה כתבת דאף אם המנהג להכשיר עד שחותמים אותו במס"הק מ"מ זה פסול וכמ"ש הב"י בשם תשובה לרש"י דאם חתם העד האחד גם בשביל שני צריך למוחקו ואולם כן הדין במקום שאין מנהג שעד אחד חותם בשביל שנים אבל במקום שמנהג ידוע שחותם בשביל שנים מדוע לא מהני בזה ונראה דתליא במחלוקת הפוסקים בסימן כ"ב אם מהני בקיבל עליו קרוב או פסול כשנים דהב"י סותם דמהני והרמ"א הביא שם דעת החולקים וס"ל דתרתי לריעותא לא מהני קבלה וכתב שכן הוא דעת רוב הפוסקים והש"ך שם כתב דהוי ספיקא דדינא ונידון זה הוי תרתי לריעותא לכאורה הוי עד מפי עד וכשנים והרי דעת הראשונה הוא דעת רש"י דמהני קיבל עליו אפילו בתרתי לריעותא וא"כ רש"י בתשובה וודאי במקום שאין מנהג קאמר ולפ"ז עכ"פ להרמ"א לא מהני ולא היה אפשר להוציא על פי שטרות אלו. ואולם נראה דזה לא הוי תרתי לריעותא דכיון דאנן אמרינן דהוי כקבלוהו עליי' כבי תרי אין זה רק חדא לריעותא באופן שאם היה מנהג ידוע שהעד חותם בשביל השני היה ב"ע אם מחשב תרתי לריעותא. ואולם עיקר הדין מבואר בש"ע שם שיש מנהג באותה העיר שהסופר חותם דהוי כקבלו עליי' אבל בסתם אינו מבואר בש"ע ומ"מ אם היה מנהג ידוע להכשיר אפילו בכל ענין היה נראה דמהני אבל פשוט שאין שייך לקרוא מנהג בשביל שקרה מקרה שנים או שלשה פעמים וזהו מלתא דלא שכיח להזמין עדים שאין יודעים לחתום אולם שכיח היא לחתום במסירת הקולמס הבע"ד עצמו ולפ"ד הש"ך שם זה מדינא מהני ולא מצד מנהג וא"כ אין להביא ראיה מדמכשירין ודנין ע"י חתימת מסה"ק של הבע"ד שיועיל ג"כ חתימת העד הראשון במסירת הקולמוס

וראיתי בקצות החושן שהשיג על הש"ך והביא ראיה מדברי הגה"א אם ע"ח אין חותמין רק ע"י אחר והנתיבות דחה דבריו ובעל קצות החושן בספר מ"כ אשר בסוף אבני המלואים חוזר להחזיק דבריו ובאמת לפענ"ד נראה דלדעת הרמב"ם וסייעתו אשר סתם המחבר כמותו בסימן מ' דבכל ענין מהני להתחייב עצמו אף אם יאמר אתם עדי ואינו חותם עצמו כלל אפ"ה יכול לחייב עצמו מחדש א"כ הא אין החתימה גומר החיוב רק כל שגומר בלבו וידענו שכוונתו להתחייב ולא להשטות ולא להשביע עצמו אמר כן מתחייב הוא וכיון דאם אמר חייב אני לך מנה בשטר ונתחייב הוא אע"ג דלא אמר אתם עדי דגם על זה אמרינן אלימא מלתא דשטרי וכוונתו היה לחייב עצמו ה"ה במה"ק איכא למימר דכל שעשה כן הבע"ד ומסר הקולמוס וציוה לחתום את שמו וודאי לא כיון להשטות ולא להשביע וכיון דבשטרי ראיה מהני אף לבעל קצות החושן שוב גם להתחייב עצמו אמרינן ביה אלימא מלתא דשטרי לדעת המחבר בסימן מ' שסתם כהרמב"ם וסיעתו והתומים כתב דגם לדעת הש"ך עכ"פ צריך שנים שיחתמו את הבע"ד שיהיה מועיל מדינא ולפ"ד הנ"ל היינו אם הבע"ד מכחיש את העד אחרי כן אבל אם מודה לדבריו הרי דעת המחבר בש"ע סימן פ"א דהודאה לפני ע"א מהני אם איננו מכחישו (כי אז יפטר בשבועה להכחיש העד) ולא יכול לומר להשטות או להשביע אמר כן א"כ אפילו עד אחד יכול להיות דמהני להתחייב עצמו מחדש

ועכ"פ כיון דדעת הש"ך דמהני בכל ענין א"כ אין להביא ראיה מדחזינן כמה שטרות שנחתמו ע"י מס"הק מן הבע"ד שיועיל לענין עדים. ועוד אפשר לחלק קצת דאם בעה"ד מצוה להחתימו כראה דחשיב דקבלו עלוי' מה שאין כן בעדים כל שלא ידענו שתקנו כן בעיר מניין לנו לומר שקבלו עליהם להכשיר פסולים באופן שלפענ"ד נראה דמן הסתם כל שלא ידענו בבירור שיש מנהג להכשיר בעדים אין להביא ממנהג שחותם הבע"ד במסירת הקולמוס להכשיר גם כן בעדים וצריך לחתום עד אחד ולכתוב השטר מזמן השני או ילמד לחתום הלא מצער היא. והנה גם בשטר סילוק יש תקנה שיתחייב הבעל בתורת חיוב להחזיר ליורשים כמבואר באה"ע בסימן צ"ב ס"ג ד' ואם היה אפשר להושיב ב"ד ויבואו העדים ג"כ שם ויקראו להבעל ויבקשו ממנו לכתוב שטר הנ"ל בתורת חיוב כדלעיל ואם ימאן יעידו עדים לפני הב"ד על הקנין ואז יכתבו הב"ד בתורת פסק דין שהבעל חייב בכך וכך והיותר נכון שילמוד ויחתום ואם העד בכלל בן דעת נקל לו ללמוד שמו ושם אביו כיון דא"צ יפוי כתב. וה' יצילנו משגיאות ומכל מכשול דברי אביך המעתיר בעדכם. הקטן מאיר א"ש

סימן ד

אשר שאל מעלתו לדברי לח"מ בפרק י"ב מהלכות סנהדרין דגם במלקות בעינין שיתיר עצמו לכך ולקבל התראה א"כ אמאי הצרכו התוס' לומר בריש פרק שבועות הפקדון דלכך לא שייך לשאול הזיד בשבועות העדות משום דלא נוכל לדעת אם מזידים תיפוק ליה דהא צריכין להתיר עצמם למלקות דהיינו שצריכין לומר ידענו דחייבים אנחנו מלקות ואפילו הכי אין אנו מעידין וצ"ע עכ"ל מעלתו בקיצור. הנה באמת אין כאן מקום עיון דאחרי שהלח"מ דקדק כן מדברי הרמב"ם אין אחריות דברי התוס' עליו. ובאמת אין כאן הכרח דבעינן שיתיר עצמו לכך במלקות דמ"ש הלח"מ משום דמלקות במקום מיתה עומדת אין ראיה כל כך דהרי צריך קרא להתראה במלקות בסנהדרין מ"א. ולא אמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. וכיון דלהתראה צריך קרא מיותר במלקות ממילא יתיר עצמו למיתה דגמרינן שם מיומת המת אפשר דלא בעי רק במיתה דכתיב קרא אבל לא במלקות. וקצת יש להביא ראיה דלא בעינן שיתיר עצמו לכך מדאמר רבא בכתובות דף ל"ג דעדים זוממין א"א להתרות בהו ואביי פריך עליה דמשכחת בהו התראה. ואי ס"ד דבעינן שיתיר עצמו לכך א"כ אם אמרו יודעין אנו. וע"מ כן אנו עושים הרי הודו ששקר העידו אלא ע"כ דלא בעינן שיתיר עצמו לכך

אלא דעדיין יש לדחות דדלמא משום זה לא יהיה מוכרח רק דעדים זוממין לא בעינן שיתיר עצמו לכך. אבל עדיין לא שמענו שאין צריך התראה ולכך הצרכו להביא ראיה ממקום אחר וע"כ אנו צריכין לומר כן דאל"כ דהטעם משום דבמלקות לא בעינין צריך שיתיר עצמו לכך מ"מ הרי במיתה בוודאי צריך שיתיר עצמו לכך. וא"כ עדים שהוזמו בנפש לא יהיו צריכין התראה והרי כתיב משפט אחד אלא ע"כ כדאמרן. והיה מקום לעיין דאי נימא דעדים זוממין צריכין התראה א"כ קרא במלקות למה לי דבעי התראה כדאיתא בסנהדרין דף מ"א נילוף רשע רשע כקושית התוס' שם בד"ה תנהו כו' ותרצו דליכא למילוף משום דרשע כתיב בעדים זוממין לא בעי התראה. ואולם אם אמרינן דלמלקות לא צריך שיתיר עצמו לכך בלא"ה נסתר קושית התוספות דאם הוי ילפינן ממיתה הו"א דגם במלקות צריך שיתיר עצמו לכך. ובזה מיושב ממילא סוגיא דכתובות ואין להאריך. עכ"פ משמע מדברי תוס' בסנהדרין מדהקשו דנילוף התראה במלקות ממיתה דבמלקות צריך ג"כ שיתרו עצמן לכך. ובאמת גם דברי התוס' אין להקשות אהדדי ובפרט כי עדיפא מיניה כתבו דלא הוי ידעינן אפילו גוף ההתראה במלקות. ומלבד דברינו אלו מצאנו דהתוס' בשבועות ג"כ ס"ל דמאן דבעי התראה בעינין שיתיר עצמו לכך אלא דבקשו לפרש אפילו למ"ד חבר אין צריך התראה ולדידיה אפ"ה דבעי התראה לא בעינין שיתיר עצמו לכך ופשוט דבעי דהזיד בשבועות הפקדון גם אליבא דריב"י איכא למבעי כדמוכח סוגיא: